אדמת מואת
אדמת מואת (בטורקית מודרנית: mevat, בטורקית עות'מאנית: موت, מהמילה הערבית: موت, מוות) היא אחד מסוגי המקרקעין שהונהגו על פי חוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858. המדובר ב"קרקע מתה" שאיש אינו משתמש בה. על פי הוראות חוק הקרקעות העות'מאני ניתן היה לרכוש זכויות בקרקע מואת באמצעות עיבוד והחזקה. המחוקק המנדטורי שינה מצב זה, ואסר על רכישת זכויות בקרקע מתה באמצעות עיבוד. על פי הוראות חוק המקרקעין קרקע זו תיחשב לרכוש המדינה. חשיבותו של סיווג זה היא רבה, בשל טענתם של הבדואים בנגב לזכויות במקרקעין, כאשר מרבית קרקעות הנגב מסווגות כאדמת מואת.
הגדרה חוקית
חוק הקרקעות העות'מאני שנחקק בשנת 1858 וחל גם על שטחי ארץ ישראל שהיו חלק מן האימפריה העות'מאנית מגדיר אדמת מואת בסעיף 6 לחוק -
- "קרקע ״מוואת״ (מתה) היא קרקע שוממה, שאין איש מחזיק בה, ולא הושארה ולא הוקצתה לציבור, והיא נמצאת כה רחוקה מכפר או עיר עד שאין שומעים בה את קולו הרם של אדם בקצה היישוב ; דהיינו, במרחק מיל ומחצה או מהלך מחצית השעה מקצה היישוב."
כן קובע סעיף 103 לחוק -
- "קרקעות מתות (מוואת) הם מקומות. השממה, כגון, הרי טרשים (טשליק), שדוודפרא (אוטלק) וחורשוחראלונים (פרנאליק), שלא היו בהחזקת איש על פי שטר טאבו, ולא הוקצו מקדמת דבא לתושבי כפרים או ערים, והמרוחקים במרחק כזה מן הכפרים והערים, שאין שומעים בהם את קולו הרם של אדם מקצה היישוב. הנזקק לקרקע כזאת יכול לפתחה ולעשותה שדה ניר בחינם ברישיון הפקיד — בתנאי שזכות הבעלות (רקבה), תישאר בידי האוצר (בית-אל-מאל) ויחולו עליה דיני יתר הקרקעות המעובדות."[1]
המג'לה מגדירה בסעיף 1270 קרקע מואת (אראצ'י מואת) -
- "קרקע מתה היא קרקע שאינה מיוחדת לבעלים ואינה מרעה, שדה או מחטב עצים של כפר או עיר, ורחוקה מהישוב. כלומר, מקום שלא תשמע בו קריאתו של אדם בעל קול חזק העומד על יד אחד הבתים שבקצה העיר או הכפר."[2]
הגדרות אלו אינן מדויקות, והיה צורך להתאימן למציאות המודרנית. בשנת 1961 קבע בג"ץ כי "מבחן השמיעה" אינו תקף, וכי יש לבדוק מרחק של מיל וחצי ממקום היישוב. רק קרקע הנמצאת במרחק של מיל וחצי ממקום יישוב, והיא אינה מעובדת, יכולה להיחשב כקרקע מואת.[3] מרחק של מיל וחצי הוא כ-2.5 ק"מ בשיטה המטרית הנהוגה בישראל כיום.[4] מועד הבדיקה צריך להיות שנת 1858 בה פורסם חוק הקרקעות.[5]
סיווג המקרקעין בתקופת המנדט ולאחר הקמת המדינה
לאחר כניסת המנדט הבריטי על ארץ ישראל לתוקף בשנת 1922, נחקק סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, ובו נקבע כי כל החוקים העות'מאניים שעמדו בתוקף ב־1 בנובמבר 1914, הוא היום שבו נכנסה טורקיה למלחמת העולם הראשונה, ימשיכו לעמוד בתוקפם. קביעה זו הותירה את חוק הקרקעות העות'מאני בתוקף אף בימי המנדט הבריטי. המקור המשלים לדיני המקרקעין לצד החוק, המג'לה, נותרה אף היא בתוקף מסיבה זו.
עם הקמת מדינת ישראל, קבעה פקודת סדרי השלטון והמשפט, בסעיף 11, כי המשפט שהיה קיים בישראל ביום הקמת המדינה, ימשיך לעמוד בתוקפו (למעט כמה חריגים). כך שרדו חוק הקרקעות והמג'לה מעבר שלטוני נוסף, והפכו לחלק מדיני מדינת ישראל הריבונית.
בשנת 1969 התקבל חוק המקרקעין. מטרת המחוקק בחקיקת חוק המקרקעין הייתה לקבוע הסדר אחיד לכל המקרקעין בישראל, ולפיכך כלל החוק ביטול של סיווג המקרקעין העות'מאני, ושל חוק הקרקעות העות'מאני. בסעיף 155 קבע החוק כי אדמות מואת יירשמו כאדמות מדינה, וכן נקבע כי אין בביטול הסיווג כדי לפגוע בזכויות שנוצרו בטרם נכנס החוק לתוקף.
רכישת זכות בקרקע מואת
על פי סעיף 103 לחוק הקרקעות, ניתן "להחיות" קרקע מואת באמצעות עיבוד והחזקה רצופים, בין אם ברשות בעלי המקרקעין (הוא המדינה) ובין אם ללא רשותו. השלטון העות'מאני היה מעוניין בפיתוח אדמות מתות, ולכן איפשר רכישת זכויות בהן באמצעות עיבוד, גם ללא רשותו.[6]
שלטונות המנדט הבריטי החליטו שלא לאפשר רכישת זכויות בקרקע מואת באמצעות עיבוד והחזקה. בפקודה שפורסמה בשנת 1921, פקודת הקרקעות (מתות), החליפו את סעיף 103 לחוק הקרקעות העות'מאני, בסעיף הקובע כי: "כל המשדד או מעבד כל קרקע שוממה בלא הסכמתו של מנהל מחלקת הקרקעות לא יהא זכאי לקבל שטר קנין על אותה קרקע, ולא עוד אלא שיהא צפוי להיות מובא במשפט על הסגת גבול". כן קבעה הפקודה כי על מי שכבר רכש זכויות בקרקע מואת באמצעות עיבוד והחזקה לרשום את זכותו עד ליום 16 באפריל 1921.[7]
אדמת מואת כקרקע מדינה
חוק המקרקעין שנחקק בשנת 1969 קבע, בסעיף 155 - "מקרקעין שערב תחילתו של חוק זה נמנו עם הסוג "מואת" יירשמו על שם המדינה; אולם אם קיבל אדם שטר קנין על מקרקעין כאלה על פי סעיף 103 לחוק הקרקעות העות'מאני משנת 1274 להג'רה או על פי פקודת העברת קרקעות, זכאי הוא, או חליפו, לרישום המקרקעין על שמו." סעיף זה הפך למעשה את כל אדמות המואת במדינה לקרקע מדינה. הוראות סעיפים 156 ו-166(א) לחוק המקרקעין השאירו את האפשרות לרשום זכות שנרכשה לפני תחילת החוק וזאת במקרקעין לא מוסדרים. אדמת מירי ואדמת מואת הם סוגי הקרקע היחידים המאפשרים העברת זכות במקרקעין באמצעות עיבוד היוצר התיישנות. הוראות פקודת האדמות המתות המנדטורית לא איפשרו לטעון לזכות מסוג זה, והטוען כיום לזכות באדמת מואת צריך להראות קושאן המראה את זכותו במקרקעין.[8].
מאבק הבדואים להכרה בזכויותיהם בנגב
רוב שטחו של הנגב מוגדר כאדמת מואת. סיווג זה נקבע לראשונה בדו"ח של צוות של משרד המשפטים בראשות עורכת הדין פליאה אלבק שהייתה מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה.[9]
עיגון משפטי נוסף לסיווג זה נמצא בפסק הדין התקדימי בעניין, הלכת אלהואשלה, שניתן בשנת 1984.[10] השופט אברהם חלימה קבע בפסק דין זה - "אלה שתרו במרחבי הנגב או שחקרו את שטחיו, כגון ע' אלעארף בספרו תולדות באר שבע ושבטיה וכן ברסלבסקי בספרו הידעת את הארץ, כרך ב', התייחסו לאזור, שבו נמצאות החלקות, וכן למקום הידוע ככורנוב. כולם מדברים על חורבות עתיקות של ערים, אשר נהרסו משכבר הימים, אך ההריסות השתמרו דווקא בשל השוממות ששררה במקום. מצבו של הנגב בשנת 1870 נחקר על-ידי המלומד פלמר, שעשה מסע באזור ועמד מקרוב על מצבו של הנגב. הוא מצא שממה, חורבות עתיקות ובדווים נוודים, אשר לא עיבדו במיוחד את האדמה, לא חרשו אותה ובכלל לא עסקו בחקלאות. גם כשירדו גשמים והייתה צמחייה טבעית, השתמשו במים להשקאת העדרים אך לא לצורך עיבוד חקלאי. אם נוסיף לכל זה את אופיים הנוודי של שבטי הבדווים והעובדה שהאזור הוא בדרך כלל צחיח מחוסר גשמים רוב ימות השנה, תישמע מסקנתה של הערכאה הראשונה מתאימה למציאות ולמצב האובייקטיבי, המאפיין את המקום."
פסיקה זו הגדירה כמעט את כל שטחו של הנגב כקרקע מואת, בה לא ניתן לרכוש זכויות מכוח עיבוד והחזקה. פסיקה זו משמשת עד היום על מנת לדחות את תביעותיהם וטענותיהם של הבדואים לזכויות בקרקעות בנגב. על הלכה זו נמתחה ביקורת קשה, בטענות כי אינה משקפת את המצב המשפטי או העובדתי הנוגע לקרקעות הנגב.[9]
ביהודה ושומרון
לאחר מלחמת ששת הימים קיבלה ישראל את השליטה על שטחי יהודה ושומרון, שבעבר סופחו על ידי ממלכת ירדן. שטחים אלו נתפסו על ידי ישראל בתפיסה לוחמתית והחוק הישראלי אינו חל בהם. אף על פי שהסיפוח הירדני של שטחי יהודה ושומרון לא הוכר על ידי העולם בכלל, ועל ידי ישראל בפרט, הכירה ישראל בתחולתו של החוק הירדני בגדה. ניסיונות להתנגד לתחולתו של חוק זה נדחו בבית המשפט העליון.[11] המשמעות דה יורה של ההכרה בחוק הירדני היא כי לחוק הקרקעות העות'מאני עדיין יש תחולה בשטחי יהודה ושומרון.[12]
על רקע בג"ץ אלון מורה[13] והחלטת הממשלה שבאה בעקבותיו לפיו לא יוקמו יותר התנחלויות על גבי אדמות פרטיות פלסטיניות באמצעות צו תפיסה צבאית, (דרך שבה ננקט בהקמת מספר התנחלויות קודם ל־1980), נוצר צורך לאיתור אדמות מדינה ביהודה ושומרון, עליהן ניתן יהיה להקים התנחלויות חדשות[14]. סיווגם של מקרקעין כ"אדמות מדינה" קיבל חשיבות, שכן על אדמות מסוג זה ניתן היה לטענת המדינה להקים התנחלויות. הכרזה על מקרקעין כ"אדמת מדינה" הביאה להשתלטות על כ-50% משטחי יהודה ושומרון, שהוכרזו כאדמת מדינה. על פי המבנה החוקי באזור יהודה ושומרון, ניתן להכיר באדמת מואת כאדמת מדינה. עם זאת, מרבית האדמות ביהודה ושומרון נמצאות בסיווג אדמת מירי ואדמת מואת נמצאת בעיקר במדבר יהודה ובקעת הירדן.[15]
לקריאה נוספת
- אורן יפתחאל, סנדי קדר ואחמד אמארה, עיון מחודש 'בהלכת הנגב המת' - זכויות קניין במרחב הבדווי, משפט וממשל יד, 2012
- חבצלת יהל, 'לפנים משורת הדין': המהלכים לגיבוש פשרה בתביעות הבעלות של הבדווים בנגב בשנות השבעים, עיונים 28, 2017, הוצאת מכון בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון, עמ' 84–127.
- באצטלה של חוקיות - הכרזות על אדמות מדינה בגדה המערבית, באתר בצלם, פברואר 2012.
הערות שוליים
- ↑ ציטוטי חוק הקרקעות העות'מאני בערך זה מובאים מתוך קובץ החוקים העות'מאניים כרך ב 60; מהדורה שנייה, ש' יפרח מתרגם, (1954)
- ↑ ציטוטי המג'לה בערך זה מובאים מתוך מג'לה – מג'לת אחכאם אל עדליה (קבץ דיני המשפט) בהוצ' ממשלת פלשתינה 1928 תרגום: גד פרומקין הוצאה שלישית תשי"ב.
- ↑ ע"א 518/61 מדינת ישראל נ' בדראן ואחרים, פ"ד טז 1717 (1962).
- ↑ ת"א (באר שבע) 3316/04 אלעסיבי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.1.2009)
- ↑ ע"א 55/63 סואעד, ואחרים נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(2) 3 (1966)
- ↑ אריה אייזנשטיין, יסודות והלכות בדיני מקרקעין (1990), עמ' 103
- ↑ אלכסנדר (סנדי) קדר, אחמד אמארה, אורן יפתחאל, "אמת מטרידה — "הלכת הנגב המת" ונישול הבדואים", עיוני משפט מג (2021), עמ' 731.
- ↑ אריה אייזנשטיין, יסודות והלכות בדיני מקרקעין (1990), עמ' 103
- ^ 9.0 9.1 יפחתאל, קדר ואמארה, עמ' 7.
- ↑ ע"א 218/74 אל הואשלה ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 141 (1984).
- ↑ בג"ץ 61/80, העצני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 595 (1980).
- ↑ וראו לדוגמה את הדיון בבג"ץ 1308/17, עיריית סלואד נ' הכנסת, (פורסם בנבו, 9.6.2020).
- ↑ בג"ץ 390/79 עזת מחמד מוסטפא דויקאת, ו-16 אחרים נגד ממשלת ישראל ואחרים, ניתן ב-22 באוקטובר 1979
- ↑ תפיסה לצרכים צבאיים ובג"ץ אלון מורה, באתר בצלם, 13 במרץ 2013
- ↑ באצטלה של חוקיות - הכרזות על אדמות מדינה בגדה המערבית, באתר בצלם, פברואר 2012
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.
| סיווג המקרקעין העות'מאני | ||
|---|---|---|
| סוגי המקרקעין | ||
| אדמת מולק • אדמת מירי • אדמת מוקופה • אדמת מתרוכה • אדמת מואת | ||
| חוקים ופקודות | ||
| חוק הקרקעות העות'מאני • המג'לה • פקודת הירושה • חוק המקרקעין | ||
| מונחים קשורים | ||
| מושאע • אינשאאט • מחלול | ||
אדמת מואת41367082