דבר המלך במועצה על ארץ ישראל

דבר המלך במועצה על ארץ ישראל

פרטי החוק
תאריך חקיקה	10 באוגוסט 1922
גוף מחוקק	מלך הממלכה המאוחדת
חוברת פרסום	חוקי ארץ ישראל חוברת ג', עמ' 2378
נוסח מלא	דברי המלך במועצה על ארץ ישראל

דבר המלך במועצה על ארץ ישראל (באנגלית - Palestine Order in Council) הוא דבר המלך במועצה שפירסמו שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל בלונדון ב-10 באוגוסט 1922. דבר מלך זה שימש כמעין חוקה לשטחי המנדט על ארץ ישראל בתקופת המנדט, ועם הקמת מדינת ישראל נותר בתקפו כחלק ממשפט המדינה החדשה, בשינויים המתחייבים מהקמת המדינה ומוסדותיה. במשך השנים בוטלו רוב סעיפי דבר המלך, וכיום נותרו מדבר המלך אך סעיפים בודדים בתוקף, העוסקים ברובם בהסדרת שיפוט בתי דין דתיים.

פרסום דבר המלך

לאחר כיבוש שטחי ארץ ישראל על ידי בריטניה, חוקקו השלטונות הבריטים חוקים שונים, בצורה של צוים, מנשרים צבאיים או פקודות. ב-24 ביולי 1922 העניק חבר הלאומים למלך בריטניה ולממשלתה את המנדט מכוחו ניתן לה לשלוט בפלשתינה (א"י). לאחר שניתנה לבריטניה סמכות חוקית להמשיך ולשלוט בשטח, ולאחר שהיה ברור כי יש להסדיר את משפט האזור בו ישלטו על פי כתב המנדט, חל צורך בפירסום חקיקה בסיסית שתהווה מעין חוקה לשטחים אלו, ותסדיר את המשפט הנוהג בהם, ואת מוסדות השלטון. דבר המלך פורסם ביום 10 באוגוסט 1922. החיקוק פורסם על ידי מלך אנגליה, ג'ורג' החמישי מכוח הסמכות שהוענקה לו לחוקק בשטחים שבשליטת בריטניה בחוק השיפוט בארצות נכר משנת 1890. בדברי המבוא לדבר המלך מבהיר המלך כי מעצמות ההסכמה בחרו בו להיות ממונה על שטחי פלשתינה (א"י), ולכן יש לו סמכות וכוח שיפוט באזור זה, ולפיכך, לפי עצת מועצתו הפרטית, הוא מחוקק את דבר המלך במועצה על ארץ ישראל. דבר המלך נכנס לתוקף ב-1 בספטמבר 1922. דבר המלך נוסח באנגלית, אך תורגם והתפרסם גם בעברית ובערבית. בתרגום לעברית הופיע לראשונה הביטוי "דבר המלך במועצה", והיה זה אחד הפרסומים הראשונים בעברית מטעם רשות ממלכתית בתקופה המודרנית.

תוכן ומבנה דבר המלך

עם פרסומו, בשנת 1922 כלל דבר המלך את ההוראות הבאות:

• חלק א' - מבוא (סימנים 1 - 3): הגדרות וכללי פרשנות.
• חלק ב' - הרשות המבצעת (סימנים 4 - 16): הגדרת תפקידי הנציב העליון וסמכויותיו.
• חלק ג' - הרשות המחוקקת (סימנים 17 - 34): קביעה כי החוקים יחוקקו על ידי מועצה מחוקקת שתוקם, ותחליף את המועצה המייעצת הקיימת, והגדרת מבנה המועצה וסמכויותיה.
• חלק ד' - הנהגת חוקים בריטיים ידועים (סימנים 35 - 37): החלת חוקים המופיעים בתוספת לחוק השיפוט בארצות נכר בשינויים מסויימים.

חלק ה' - מוסדות המשפט (סימנים 38 - 68): הגדרת מערכת בתי המשפט ובתי הדין.

• • בתי המשפט האזרחיים יהיו בעלי שלוש ערכאות - בתי משפט שלום, בתי משפט מחוזיים, ובית המשפט העליון.
  • כן הוקמו בית משפט לפשעים חמורים בגינם ניתן עונש המוות, בית משפט לקרקעות ובתי משפט שבטיים במחוז באר שבע.
  • על החלטות בית המשפט העליון ניתנה זכות ערעור למועצה המלכותית.
  • סימן 46 הותיר על כנה את החקיקה העות'מאנית שנחקקה עד ליום כניסת האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה הוא 1 בנובמבר 1917 אך קבע כי בתי המשפט בהתאם לחקיקה שתיחקק בתקופת המנדט, ובהתאם למשפט המקובל וכללי הצדק הנהוגים באנגליה.
  • סימנים 47 ו-51 הגדיר את השיפוט בענייני המעמד האישי.
  • סימן 52 הגדיר את סמכויות השיפוט של בית הדין השרעי. סימן 53 הגדיר את סמכויות השיפוט של בית הדין הרבני וסימן 54 הגדיר את סמכויות בתי הדין של העדות הנוצריות.
  • סימן 55 קבע כי אם תהיה שאלה בענייני המעמד האישי הנוגעת למספר עדות, או שאלה שקשה לקבוע אם היא בסמכות בתי המשפט האזרחיים או בתי הדין הדתיים, ניתן יהיה להקים בית דין מיוחד על מנת לדון בשאלה.
  • כן הוגדרו סמכויות השיפוט לגבי נתינים זרים.
• חלק ו' - הרחקה וגירוש מהארץ (סימנים 68 - 72) - עוסק באפשרות לגרש נתינים משטח המנדט.
• חלק ז' - מתן תוקף חוקי לפקודות ומתן פיצוי (סימנים 73 - 81) - מעניק באופן רטרואקטיבי סמכות לפקודות, הוראות וצווים שניתנו על ידי הממשל הצבאי בטרם נחקק דבר המלך, ומבטל חיקוקים והוראות שניתנו, המפורטים בתוספת לדבר המלך.
• חלק ח' - הוראות כלליות (סימנים 81 - 90) - כלל הוראות כלליות.
  • סימן 82 הגדיר שלוש שפות רשמיות - אנגלית, עברית וערבית.
  • סימן 83 הבטיח את חופש המצפון וחופש הפולחן.
  • סימן 86 הוציא את שטחי עבר הירדן המזרחי משטח המנדט הבריטי.

על דבר המלך חתם מזכיר המועצה המלכותית סיר אלמריק פיצרוי.

שינויים ותוספות בתקופת המנדט

כשלון הבחירות למועצה המחוקקת

על פי חלק ג' לדבר המלך, הייתה אמורה לקום מועצה מחוקקת נבחרת שתשמש כרשות המחוקקת בשטחי המנדט. מאז שנת 1920 פעלה לצד הנציב העליון הרברט סמואל "מועצה מייעצת" ממונה שסייעה לו בענייני החקיקה ובה נציגים יהודים וערבים. ביום בו פורסם דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, פורסם גם דבר מלך נפרד שקבע את שיטת הבחירות למועצה המחוקקת ומועדן. הבחירות למועצה המחוקקת התקיימו בחודשים פברואר ומרץ 1923, אך התנועה הלאומית הפלסטינית, ביזמת הוועד הפועל הערבי החרימה את הבחירות, וכתוצאה מכך לא שיקפו תוצאותיהן את הרכב האוכלוסייה.. בחודש מאי 1923 תוקן דבר המלך, הבחירות ותוצאותיהן בוטלו, וסמכות החקיקה ניתנה במלואה לנציב העליון, ובלבד שיחוקק "פקודות שיהא צורך בהן לשם השלום, הסדר והשלטון המתוקן בפלשתינה (א"י), בתנאי שלא יוכרז על תקפה של שום פקודה המגבילה את החופש הגמור של המצפון ואת חופש הפולחן לכל צורותיו, אלא במידה שיהא צורך בכך לשם שמירת הסדר והמוסר; ובתנאי שלא יוכרז על תקפה של כל פקודה העשויה להפלות באיזו דרך שהיא בין תושבי פלשתינה (א"י) לביניהם על יסוד הלאום, הדת או השפה. הנציב העליון המשיך לקיים "מועצה מייעצת", אך זו לא הייתה מורכבת מנציגים נבחרים, אלא מפקידים, ולא הייתה לה השפעה של ממש על הליך החקיקה.

דברי מלך נוספים שפורסמו בתקופת המנדט

בתקופת המנדט פורסמו דברי מלך שחלו על שטחי המנדט, אך אינם נחשבים חלק מ"דבר המלך במועצה על ארץ ישראל" אם כי הם בעלי תוקף של דבר מלך ובהם -

• דבר המלך על הבחירות למועצה המחוקקת של פלשתינה (א"י) משנת 1922 - דבר מלך זה קבע את מועד הבחירות למועצה המחוקקת ב-1923 ואת סדריהן.
• דבר המלך במועצה על המקומות הקדושים משנת 1924 - דבר המלך קבע כי לבתי המשפט לא תהיה סמכות שיפוט בשאלות הנוגעות למקומות הקדושים, וכי זו תימסר לנציב העליון.
• דבר המלך על חוק הקופירייט 1911, הטלתו על פלשתינה (א"י) 1924 - דבר מלך זה החיל את חוק זכויות יוצרים הבריטי משנת 1911 על שטחי המנדט.
• דבר המלך במועצה על מטבעות פלשתינה (א"י) משנת 1927 - דבר המלך קבע כי ההילך החוקי בשטחי המנדט יהיה הלירה הארץ ישראלית
• דבר המלך על הטיס (מושבות, ארצות חסות וארצות מנדט) משנת 1927 ו* דבר המלך על הטיס במושבות, משנת 1937, קובעים הסדרים שונים הנוגעים לטיס.
• דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י) (הכותל המערבי), משנת 1931 - בעקבות פעולת ועדת הכותל המערבי משנת 1930 הסדיר דבר המלך הסדרים שונים הנוגעים לכותל המערבי שעיקרם בעלות הווקף המוסלמי בכותל, אך מתן גישה ליהודים לתפילה בו.
• דבר המלך במועצה על ארץ ישראל (הגנה) - מהשנים 1931, 1936 ו-1937 הסמכת הנציב העליון להתקין תקנות, לפי שיקול דעתו הבלתי מוגבל, לשם הבטחת ביטחון הציבור ודיכוי התקוממויות. מכוח חוק זה נקבעו ב-1945 "תקנות ההגנה (שעת חרום)".
• דבר המלך במועצה על ארץ ישראל (ביטולים) משנת 1948 - ביטול כלל חקיקת המנדט, ובכלל זה דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, ערב סיום המנדט. דבר חקיקה זה לא פורסם בארץ ישראל, ונקבע כי בשל כך אינו תקף.

שינויים והתפתחויות עם הקמת מדינת ישראל

קליטת דבר המלך במשפט הישראלי

ב-29 באפריל 1948 חוקק הפרלמנט הבריטי חוק (Palestine Act 1948) המבטל את כל החקיקה הבריטית בארץ ישראל בעת סיום המנדט (בחצות הלילה שבין 14 ל-15 במאי 1948). אף על-פי כן, מרבית החוקים המנדטוריים נותרו בתוקף בתחומי מדינת ישראל על-פי "מנשר מועצת המדינה הזמנית" שפורסם במעמד הקראת מגילת העצמאות, ב-14 במאי 1948, ולאור סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט שחוקקה מועצת המדינה הזמנית ב-19 במאי 1948, והשאיר בתוקפו את "המשפט שהיה קיים בארץ ישראל ביום ה' באייר תש"ח", הכולל את דבר המלך במועצה.

החוקים העיקריים שנותרו בתוקף במדינת ישראל מתוך קובצי "דבר המלך במועצה" הם החוקים שפורסמו ב-1922 (בתיקונים ושינויים שנקבעו ב"פקודת סדרי השלטון והמשפט"), ותקנות ההגנה (שעת חירום) שנחקקו ב-1945 על-פי "דבר המלך במועצה" משנת 1937. הסמכות לשנות או לבטל את החוקים האלה נמצאת כיום בידי הכנסת.

החלפת סעיפי דבר המלך בחקיקה ישראלית מקורית

במהלך השנים ביטלה חקיקה ישראלית מקורית את רוב סימני דבר המלך שעמדו בתוקף בשעה שקמה מדינת ישראל. הסדרים ישראליים מקוריים החליפו את החקיקה המנדטורית, וכללו סעיפים המבטלים את סימני דבר המלך הנוגעים לעניין זה. כך אירע בחוק נכסי המדינה, חוקים הנוגעים לענייני המעמד האישי כגון חוק הירושה, חוק אימוץ ילדים, וחוק בית המשפט לענייני משפחה, עניינים הנוגעים לבתי המשפט ואופן פעולתם הוסדרו בחוק בתי המשפט וחוק ההוצאה לפועל.

בשנת 1984 נחקק חוק לביטול דינים שנושנו. החוק ביטל רבים מסעיפי דבר המלך, וזאת רטרואקטיבית, לרוב מיום הקמת המדינה. כן נקבע כי דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י) (הכותל המערבי) משנת 1931 אין לו ולא היה לו מעולם כל תוקף. בשנת 2018 נחקק חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי ובו נקבע כי עברית היא השפה הרשמית היחידה במדינת ישראל, אך לערבית "מעמד מיוחד". בכך יש משום סתירה לאמור בסימן 82 לדבר המלך במועצה, אך הסימן לא בוטל.

כיום ההסדרים החוקיים העיקריים המוסדרים בדבר המלך נוגעים למעמדן וסוגיהן של העדות הדתיות המוכרות, ולפעולת בתי הדין של עדות אלו.

הסדר העדה הדתית

לאחר שקמה מדינת ישראל נותרו סעיפי דבר המלך העוסקים במבנה מערכת בתי הדין הדתיים וסמכויותיהם, והתוספת השנייה המגדירה את רשימת העדות הדתיות המוכרות על כנן.

עם זאת, ברור היה כי יש צורך להתערבות בחקיקה שכן כנסת ישראל שהייתה הארגון היציג של היישוב היהודי בזמן המנדט, לא המשיכה להתקיים לאחר שקמה המדינה, בדומה לגופים אחרים כגון הוועד הלאומי או אסיפת הנבחרים. "פנקס כנסת ישראל" בו נרשמו בני העדה היהודית לא עודכן מ-1944 ולאחר גל העלייה ההמונית של תחילת ימי המדינה, רוב היהודים בישראל לא היו רשומים בפנקס. "העדה היהודית" כפי שמצאה ביטוי בדבר המלך, לא הייתה עוד גוף שניתן לזיהוי עם אוכלוסיית היהודים בישראל שהיו אזרחי המדינה.

בשנת 1953 נחקק חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין). בחוק נקבע, בסעיף 1 כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים." בכך בוטל אופיו הוולונטרי של הרישום לעדה היהודית, וכלל אוכלוסיית היהודים במדינה, בלי קשר לרצונם או לשייכותם לזרם מזרמי היהדות (רפורמים, קונסרבטיבים, קראים) צורפו לעדה היהודית, והוכפפו לסמכות בתי הדין הרבניים.

כן נוספו שלוש עדות דתיות לרשימה המופיעה בדבר המלך, והן העדה הדרוזית בשנת 1957, הכנסייה האפיסקופלית בירושלים והמזרח התיכון בשנת 1970, ועדת הבהאים בשנת 1971.

במהלך השנים חלו שינויים מרחיקי לכת ברשימת ענייני המעמד האישי, על פי חקיקת הכנסת ופסיקת בתי המשפט. חלק מהעניינים הוסדרו בחקיקה שהסדירה את הנושא בהסדר אזרחי, והעבירה את הדיון בו לסמכות מקבילה או ייחודית של בית המשפט האזרחי, כגון אימוץ, כשרות ואפוטרופסות, יחסי ממון בין בני זוג וירושה, ולעיתים אף הוציאה את העניין מסמכותו של בית הדין הדתי באופן גורף, ותיקנה את רשימת ענייני המעמד האישי המופיעה בדבר המלך.

כיום רשימת "ענייני המעמד האישי" בסימן 51 צומצמה מאוד והיא כוללת " נישואין או גיטין, מזונות, כלכלה, אפוטרופסות, כשרות יוחסין של קטינים, איסור השימוש ברכוש של אנשים הפסולים לפי החוק, והנהלת נכסי אנשים נעדרים."

סימן 46 - הקשר למשפט האנגלי

סימן 46 לדבר המלך קבע:

"בתי המשפט האזרחיים ישפטו בהתאם לחוק העותומני שהיה נהוג בפלשתינה (א"י) ביום 1 בנובמבר 1914 ובהתאם לאותם החוקים העותומנים המאוחרים יותר שהוכרז עליהם או שיוכרז עליהם במודעה רשמית כחוקים בעלי תוקף. ובהתאם לאותם דברי מלך במועצה ולפקודות ולתקנות הנוהגים בפלשתינה (א"י) בהתאם לדבר מלך זה, אשר ינהגו או יוחקו בעתיד, ובהתחשב עם החוקים, דברי המלך, הפקודות והתקנות האלה; ובמקרים שאלו לא יהיו נוהגים לגבם, ישפטו בתי המשפט האזרחיים בהתאם ליסודות החוק המקובל ולעיקרי הצדק הנוהגים באנגליה, ובהתאם לסמכויות הנתונות לבתי משפט שלום באנגליה, ובהתאם לפרוצדורה ולמנהגים המקובלים אצל בתי משפט ושופטי שלום כאלה לפי גבולות השיפוט והסמכויות שלהם באותו תאריך, ובמידה שאותם המנהגים ואותם הסמכויות שונו או תוקנו או הוחלפו בכל הוראות אחרות לפני תאריך דבר מלך זה או לאחריו; בתנאי שהחוק המקובל ועיקרי הצדק המוזכרים לעיל יהיו תמיד נוהגים בפלשתינה (א"י) רק במידה שתנאי פלשתינה (א"י) ותנאי תושביה וגבולות שיפוטו של הוד מלכותו ירשו זאת ובהתחשב עם אותן הגבלות שתנאי המקום יחייבו אותן."

הסימן הותיר את המשפט העות'מאני בתוקפו, כפי שהיה ביום בו הצטרפה האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה, 1 בנובמבר 1914. חקיקה עות'מאנית מאוחרת יותר שנראה כי יש צורך בה, אומצה בחקיקה מנדטורית. כך, למשל, חוק המשפחה העות'מאני משנת 1917 אומץ בפקודת חוק המשפחה המושלמי משנת 1919. כן איפשר הסימן חקיקת דברי מלך ופקודות מנדטוריים חדשים. קביעת הסימן כי בכל מקום בו אין הסדר חוקי ברור ינהגו לפי כללי המשפט המקובל ודיני היושר (עיקרי הצדק) של המשפט האנגלי, שימשה בשנים שלאחר מכן להזרמת עיקרי התקדימים של המשפט האנגלי אל משפט ארץ ישראל המנדטורית.

לאחר שקמה מדינת ישראל נותר סימן 46 כ"צינור" דרכו ניתן היה ליישם את עיקרי המשפט המקובל ודיני היושר במשפט הישראלי.

שאיפתו של המשפט הישראלי לעצמאות הלכה וצימצמה את תחולת הסימן. עוד בשנת 1955 קבע השופט שניאור זלמן חשין בפסק דין כוכבי נ' בקר כי "הלכה אנגלית שאינה מתיישבת עם הלכה שניתנה על ידי בית משפט מקומי אין הולכים בעקבותיה אפילו אם ניתנה לפני קום המדינה; לפסיקה האנגלית שלאחר הקמת המדינה אין כוח מחייב; הפסיקה האנגלית שלפני קום המדינה מחייבת בנתון לסייגים שבסעיף 46 לדבר המלך במועצה וסעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט... פירוש אנגלי שנתקבל על ידי בתי המשפט בארץ נעשה חלק ממשפטה, ואם בתי המשפט באנגליה משנים את פירושם הקודם אין שינוי זה מחייב את בתי המשפט הישראליים.

כמו כן בחוקים שהתקבלו על ידי הכנסת הופיעו סעיפי "עצמאות החוק" ששללו את תחולת סימן 46 בעניינים בהם דן חוק זה, וכך ניתקו ענפים משפטיים שלמים מתלותם במשפט האנגלי. כך היה בחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, חוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 וחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973. החוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (תיקון מס' 14) התשל"ב – 1972, קבע כי – "כל הוראה בחוק שלפיה יש לפרש אותו או ביטויים שבו לפי דיני אנגליה או לפי עיקרי פרשנות משפטית המקובלים באנגליה – לא תהיה עוד הוראה מחייבת" ובכך ביטל כוחם של סעיפים שונים בחוקים ובפקודות שקשרו את החוק אל ההלכות הנוהגות במשפט האנגלי. בשנת 1978 העלתה ממשלת ישראל את הצעת חוק יסודות המשפט בה הציעה כי סימן 46 יבוטל, מבלי לפגוע בכוחן של הלכות מן המשפט האנגלי שהתקבלו כחלק ממשפט מדינת ישראל לפני הביטול. בהצעת החוק נטען כי אין בכך שינוי מהותי במשפט הנוהג במדינה, שכן זה מכבר אין בתי המשפט רואים בתקדימי המשפט האנגלי מקור מחייב, אלא "חומר מדריך ומאיר בלבד". כן הבהירה הצעת החוק כי החוקים העות'מאניים המועטים שנותרו בתוקף יישארו בתוקפם גם לאחר ביטול הסימן, שכן המקור לתחולתם אינו סימן 46 אלא הוראת סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט. בשנת 1980 התקבל חוק יסודות המשפט, וסימן 46 בוטל.

החוק לביטול דינים שנושנו

בשנת 1984 התקבל החוק לביטול דינים שנושנו. החוק ביטל שני חוקים עות'מאניים, וכן מספר פקודות וחוקים שהתיישנו, וקבע כי לדבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י) (הכותל המערבי) אין, ולא היה תוקף. אך עיקר החוק התייחס לביטול מאסיבי של סעיפים מדבר המלך. להלן הביטולים המשמעותיים -

• הוראות הפרשנות בסימנים 2 ו-3 לחוק בוטלו, פרט להגדרת עדה דתית בסימן 2, זאת בשל חקיקת חוק הפרשנות בשנת 1981.
• בוטלו סימנים 4 - 8 שעסקו בסמכויות הנציב העליון כרשות מבצעת.
• בוטל סימן 10 שהקים את "המועצה המבצעת".
• בוטל סימן 11 (1) שעסק בסמכויות הנציב העליון לחלק את המדינה לנפות ולקבוע את גבולותיהן.
• בוטל סימן 16 שהתייחס לסמכות החנינה, וזאת בשל כך שהעניין הוסדר בחוק יסוד: נשיא המדינה.
• בוטלו סימנים 16א - 16ה שעסקו בנושאים שונים כגון סיווג הקרקעות העות'מאני או זכויות מים.
• בוטל סימן 17 שהעניק לנציב העליון סמכויות חקיקה.
• בוטלו סימנים 35 - 37 שהחילו חיקוקים בריטיים בארץ ישראל מכוח חוק השיפוט בארצות נכר.
• בוטלו סימנים 53 (1) ו-(2) העוסקים בסמכויות בית הדין הרבני, נושא שהוסדר בחוק שיפוט בתי דין רבניים ב-1953.
• בוטלו סימנים שונים העוסקים בענייני המעמד האישי של תושבי חוץ.
• בוטל סימן 67 שהתייחס לסמכויות הקונסולים.
• בוטלו סימנים 68 - 72 שעסקו בסמכויות גירוש אסירים.
• בוטל סימן 85 שעסק בהגשת עצומות על אי מילוי הוראות כתב המנדט.
• בוטלו סימנים 86 - 90 שעסקו בתחולה הטריטוריאלית ובסמכויות הכתר.
• בוטלה התוספת הראשונה שעסקה בביטול הוראות ומנשרים מתקופת הממשל הצבאי שקדם למנדט.

לאחר קבלת החוק נותרו מדבר המלך רק הסעיפים הבאים -

• סימנים 1 - 3 הכוללים דברי פרשנות.
• סימן 9 העוסק בחותם המדינה.
• סימן 11 הקובע כי בסכסוך על גבולות בין מחוזות שונים תכריע הממשלה.
• סימנים 14 ו-15 העוסקים במינויים ופיטורים בשירות הציבורי.
• סימן 45 המאפשר לשר המשפטים להקים בתי דין שבטיים
• סימנים 51 - 65 העוסקים בסמכויות בתי הדין הדתיים ומעמד העדות הדתיות.
• סימן 82 העוסק בשפות הרשמיות במדינה.
• סימן 83 העוסק בחופש המצפון ובחופש הפולחן, ובמעמד העדות הדתיות.

סימן 82 - שפות רשמיות

על פי סימן 82 לדבר המלך, שכותרתו "שפות רשמיות" - "כל הפקודות, המודעות הרשמיות והטפסים הרשמיים של הממשלה וכל המודעות הרשמיות של רשויות מקומיות ועיריות בתחומים שייקבעו עפ״י צו מאת הממשלה יפורסמו באנגלית ובערבית ובעברית. בהתחשב עם כל תקנות שתתקין הממשלה אפשר להשתמש בשלוש השפות במשרדי הממשלה ובבתי המשפט. אם תהא כל סתירה בין הנוסח האנגלי של כל פקודה או מודעה רשמית או טופס רשמי לבין הנוסח הערבי או העברי שלהם, הולכין אחר הנוסח האנגלי." מכאן ניתן היה להבין כי בשטחי המנדט שלוש שפות רשמיות, עברית וערבית שלהן מעמד זהה, ואנגלית שהיא בעלת עדיפות מסוימת.

כאשר קמה המדינה נקלט דבר המלך מכוח סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט אך בה בעת ביטל סעיף 15(ב) לפקודה את החובה להשתמש בשפה האנגלית.

"השפות הרשמיות" נותרו עברית וערבית. בג"צ, מפי הנשיא אהרן ברק הבהיר מהי משמעותו של מעמד זה ביחס לשפה הערבית - "אין לומר כי לסימן 82 לדבר המלך במועצה אין כל חשיבות לפתרונה של הבעיה נושא העתירה. סימן זה קובע הוראה בעלת חשיבות רבה. מכוחה נקבע כי הערבית היא שפה רשמית. בכך ניתן לה "מעמד נעלה במיוחד". אין דינה כדין שפות אחרות שאזרחי המדינה או תושביה דוברים אותן. מעמדה הרשמי של שפה מקרין עצמו אל תוך גופו של המשפט הישראלי ומשפיע על פעולתו."

בשנת 2018 נחקק חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, שבסעיף 4 שלו נקבע: "עברית היא שפת המדינה", וכן "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה". על פי פסיקת בג"צ, קביעה זו לא פגעה באמור בסימן 82, ועל פי דברי הנשיאה אסתר חיות - "סעיף 4 לחוק היסוד נמנע מביטולו של סימן 82 לדבר המלך והפסיקה מוסיפה להתייחס אליו כהוראה שרירה וקיימת בדין הישראלי, גם לאחר חקיקת חוק יסוד: הלאום... יתרה מכך – סעיף 4(ג) לחוק היסוד קובע כי חוק היסוד אינו פוגע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית, וברי כי מעמד זה מורכב מכלל הנדבכים שהתייחסו לשפה הערבית ערב חקיקת חוק היסוד, לרבות הגדרתה כשפה רשמית בהתאם לסימן 82 לדבר המלך."

קישורים חיצוניים

• דברי המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947, בספר החוקים הפתוח
• דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל (הגנה), 1937, בספר החוקים הפתוח
• דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל (המקומות הקדושים), 1924, בספר החוקים הפתוח
• הנוסח האנגלי המקורי של "דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י) (1922) באתר האו"ם
• היסטוריית החקיקה של דברי המלך במועצה על פלשתינה (א"י), 1922 עד 1947, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

דבר המלך במועצה על ארץ ישראל41213301Q65084675