אוטו שנייד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

אוטו (נפתלי) שניידגרמנית: Otto Schneid;‏ 30 בינואר 1900, יבלונקובה, שלזיה האוסטרית - 12 במאי 1974, טורונטו, קנדה) היה צייר, פסל, משורר, סופר, היסטוריון של האמנות ופרופסור לאמנות יהודי. בשנות ה-30 של המאה ה-20 אסף שנייד חומרים רבים העוסקים באמנות יהודית מאותה התקופה. רבים מהאמנים אותם תיעד בעבודתו נספו בשואה.

ביוגרפיה

ראשית דרכו

שנייד נולד ב-30 בינואר 1900, ביבלונקובה, שלזיה האוסטרית (לימים בצ'כיה) ליעקב ובלומה שנייד, זוג מהגרים יהודים-פולנים, צאצא לשלמה יהודה רפפורט. בילדותו עברה משפחתו לביילסקו-ביאלה, שם גדל. מגיל צעיר צייר אוטו, בעיקר ציורים אקספרסיביים וריאליסטים, ובנוסף הכין דגמים לפסלים. הוא למד תולדות האומנות, פילוסופיה, אסתטיקה, פרהיסטוריה והיסטוריה של המזרח הקרוב באוניברסיטת וינה, השתלם באוניברסיטת פריז וב-1926 השלים את הדוקטורט שלו בתולדות האמנות.

שנות ה-30: אירופה

לאחר סיום הדוקטורט החל שנייד לנדוד באירופה, הרצה בנושאי אמנות, צייר ופיסל. ב-1934 פרסם את ספרו הראשון, שבוסס על עבודת התזה שלו ועסק בייצוגם של צמחים ובעלי חיים באמנות הסינית.[1] בין השנים 19361938 התגורר בוילנה, והקים מוזיאון אמנות בחסות ייווא. במוזיאון הוצגו למעלה מ-100 יצירות של אמנים שונים, בהם מארק שאגאל, מאנה כץ, מרק אנטוקולסקי, מאוריצי גוטליב ועוד. לאחר פלישת גרמניה הנאצית לפולין, תוכן המוזיאון הוחרם על ידי אלפרד רוזנברג והמוזיאון הושמד.

בשנת 1930 החל שנייד לאסוף חומרים לצורך כתיבת מונוגרפיה בנושא אמנים יהודים בני המאה ה-20.[2] במסגרת המחקר, החליף שנייד מכתבים עם אמנים מרחבי אירופה, ששלחו לו את האוטוביוגרפיות שלהם, דוגמות של עבודתם וקטלוג של תצוגותיהם. מחקרו של שנייד זכה לשיתוף פעולה נרחב והוא הצליח לאסוף מידע רב. ב-1933, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, הכריזה ממשלת גרמניה על מלחמה באמנים היהודים ובאמנות היהודית, שכונתה אמנות מנוונת. שנייד האמין כי באמצעות מחקרו יוכל לשכנע את היטלר ואת חברי המפלגה הנאצית כי האמנות היהודית אינה מנוונת.

ב-1938 הגיש את המונוגרפיה, שכותרתה הייתה "Die Juden und die Kunst" (בגרמנית: "היהודים והאמנות"), להדפסה בווינה. בעקבות האנשלוס הוחרם ספרו ושנייד היה למבוקש על ידי הנאצים בשל כתיבתו. הוא התחבא בוורשה במשך חצי שנה עד שנתפס על ידי המשטרה הפולנית. אף על פי שתכננו להסגירו, שוחרר שנייד לאחר שלושה ימים בשל מחאת הקהילה היהודית בפולין. על אף שחרורו, שנייד עדיין היה מבוקש על ידי הנאצים, ולכן השיג ויזת אקדמאי כדי שילמד באוניברסיטה העברית ובפברואר[3] 1939 הגיע לארץ ישראל עם עותק של כתבי היד והתמונות ששמר.

שנות ה-40 וה-50: ארץ ישראל

בין השנים 1939–1945 התפרנס שנייד מכתיבת ספרים והעברת הרצאות בקיבוצים ובמועדונים, אך התקשה להרוויח שכר הגון ואף היה חסר בית.[4][5][6] ב-1944 עברת את שמו הפרטי לנפתלי.[7] ב-1945 נשא לאישה את מרים לבית גולדשמידט, משוררת צעירה ממנו ב-24 שנים. ב-1946 נודע לו כי אמו, אחותו ואחיו למחצה נספו באושוויץ בתשעה באב 1943. ידיעה זו השפיעה עמוקות על אמנותו של שנייד, ובעקבותיה חדרו לכתביו, ציוריו ופסליו איקונוגרפיות שואתיות ותנ"כיות.

ב-1946 החל שנייד לפרסם ספרים מחקריים בעברית. תחילה פרסם ספר אודות הציורים בבית הכנסת בדורה אירופוס, ב-1947 פרסם ספר העוסק בציורי התנ"ך של רמברנדט וב-1948 פרסם ספר הסוקר את אמנות יוון הקלאסית.[8][9][10] בנובמבר 1947 מונה להיות מרצה בטכניון בנושא תולדות האדריכלות ותולדות האמנות.[11]

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 החליט שנייד לתרגם לעברית ולעדכן את ספרו אודות האמנים היהודים. הוא חקר את תולדות האמנים ומשפחותיהם, והוא ראה את התוצר הסופי כספר זיכרון. היצירה, שהייתה למעשה המגנום אופוס של שנייד, כונתה "אמנותנו בגולה". בשנות ה-50 המאוחרות היה כתב היד מוכן לפרסום בעברית, אך פרסום הספר "האמנות היהודית" מאת ססיל רות הוביל את המוציא לאור לחשש מהצפת השוק, והספר מעולם לא פורסם.

שנות ה-60 ואילך: אמריקה

גורל ספרו של שנייד ציער אותו מאוד, וב-1960 פרש מתפקידו כמרצה בטכניון ועבר לארצות הברית על מנת להתמקד באמנותו. בתקופה זו הציג תערוכות יחיד של ציוריו ופסליו בגלריות באירופה, בארצות הברית ובקנדה. ב-1964 עבר להתגורר בטורונטו, קנדה. ב-1970 פרסם ספר בשם "The Man-made Hell: a Search for Rescue", אותו תיאר כ"ניתוח של זמננו". בהקדמה לספר מצהיר שנייד כי האנושות נמצאת במצוקה קשה, וכי הספר הוא ניסיון לתקן את בעיות האנושות באמצעות תיאורן, ניתוחן, מציאת הקשר ביניהן ובחינת ההיתכנות של מציאת פתרונות להן. את הספר הקדיש שנייד למוהנדס קרמצ'נד גנדי, למרטין לותר קינג ולמרטירי אושוויץ.[12]

שנייד נפטר ב-12 במאי 1974 בטורונטו. הוא הותיר אחריו את אשתו, מרים, ושני בנים.

ארכיון אוטו שנייד

בשנת 1998 פנתה אלמנתו של שנייד, מרים, לספריית תומאס פישר לספרים נדירים באוניברסיטת טורונטו והציעה לתרום את הארכיון האישי של שנייד לספרייה. התרומה הועברה לספרייה בשני שלבים, הגדול מביניהם באותה השנה והקטן מביניהם בשנת 1999.

הארכיון כולל למעלה מ-5,000 פריטים, שנאספו בין השנים 19291974 ומחולקים ל-7 הקטגוריות הבאות:

  • כתבי היד של ספרי שנייד, אם פורסמו ואם נגנזו.
  • מאמרים מאת שנייד העוסקים בתולדות האמנות.
  • התכתבויות עם מנהיגים ודמויות ציבוריות בנוגע למצב העולם.
  • התכתבויות עם אמנים שונים.
  • צילומים של כ-180 יצירות אמנות מאת אמנים יהודים משנות ה-30 המוקדמות.
  • קטלוג התערוכות של אותם האמנים.
  • אוטוביוגרפיות אודות חייהם של כ-160 אמנים.

ספריו שראו אור בעברית

מחקרים

  • ציורי בית-הכנסת בדורא-אירופוס: יצירה יהודית עתיקה ומקומה בתולדות האמנות, תל אביב: גזית, 1946
  • התנ"ך בתמונות רמברנדט, תל אביב: הוצאת יבנה, 1947
  • כרך א, אמנות יון הקלסית, ירושלים: עמוד, 1948, ספרית האמנות

סיפורת ושירה

  • ברכת תהום: סיפורים, תל אביב: טרקלין, תשל"ו
  • מרים שניד-אופזיהר ונפתלי שנייד, לילך, תל אביב: טרקלין, 1976

לקריאה נוספת

  • Andre Banach; Arthur Secunda (1965). Artist of all times, Otto Schneid (באנגלית). Toronto: Cascone Gallery.
  • Barry D. Walfish (ביוני 2003). "The Otto Schneid Archive of Jewish Art at the University of Toronto: A Unique Resource for the History of Jewish Art Between the Two World Wars" (PDF). Proceedings of the 38th Annual Convention of the Association of Jewish Libraries (באנגלית). {{cite journal}}: (עזרה)
  • Barry D. Walfish (נוב' 2003). "Otto Schneid: Artist with a Mission" (PDF). The Halcyon (באנגלית). University of Toronto (32): 5–7. ISSN 0840-5565. {{cite journal}}: (עזרה)
  • Rosanne S. Krusner (18 באוקטובר 1995). Otto's Treasure: Jewish art / Artifacts (באנגלית). {{cite book}}: (עזרה)

הערות שוליים

  1. ^ אוטו שנייד, Das chinesische Vordergrundbild: Tier-und Pflanzenmalerei Ostasiens, וינה: רורר, 1934. (בגרמנית).
  2. ^ אל האמנים היוצרים העבריים בארץ ישראל, הארץ, 26 בספטמבר 1930.
  3. ^ בין הבאים, דבר, 19 בפברואר 1939.
  4. ^ היום והערב, הארץ, 8 בנובמבר 1939.
  5. ^ מפעל אמנותי בגבעת-השלושה, אמר, 12 בינואר 1940.
  6. ^ Rachel A. Rabinowicz, Genius Flowers Early in Family of Israeli Scúlptor, The Jewish Post,‏ 30 בדצמבר 1960 (באנגלית).
  7. ^ חלוקת הפרסים לספרות ולאמנות של עירית תל־אביב, ידיעות עיריית תל אביב, 16 באפריל 1944.
  8. ^ ספר על אמנות יהודית עתיקה, הבוקר, 7 בדצמבר 1947.
  9. ^ אפרים צורף, רמבראנד והתנ"ך, הצופה, 9 במאי 1947.
  10. ^ אריה לרנר, באמנות הציור, דבר, 17 באוקטובר 1947.
  11. ^ מינויים אקדמיים בטכניון העברי, משמר, 18 בנובמבר 1947.
  12. ^ אוטו שנייד, The Man-made Hell: a Search for Rescue, טורונטו: Source Books, 1970. (באנגלית)
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0