בית כנסת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תפילת שחרית בבית כנסת החורבה
הש"ץ מתפלל מעל לבימה. לפניו עומד ארון הקודש

בית כנסת הוא בית התפילה היהודי. (שׁוּל באידיש) השם "כנסת" מקורו מהשורש כ.נ.ס, והוא נקרא כך על שם התכנסות האנשים בו. בית הכנסת מכונה בדברי הנביא[1] מקדש מעט מפאת קדושתו והשוואתו לבית המקדש. במקצת קהילות היוצאות מפולין קוראים לבית הכנסת שטיבל מלשון בית (שטוב באידיש)

התפילות מתקיימות שלוש פעמים במהלך היום: בבוקר תפילת שחרית, אחר הצהרים תפילת מנחה, ובערב תפילת ערבית. בשבתות, ראשי חודשים וחגים נוספת תפילה אחר תפילת שחרית ושמה תפילת מוסףיום כיפור נוספת גם תפילת נעילה לאחר תפילת מנחה).

אף שכל בית כנסת פתוח בפני כל יהודי, נחלקים בתי הכנסת לפי העדות (על פי רוב בשל השוני בנוסח התפילה) - אשכנזים (נוסח אשכנז או נוסח ספרד), ספרדים (נוסח הספרדים), תימנים וכו'.

היווצרות בית הכנסת

היסטוריה

כתובת תאודוטוס בן וטנוס מעיר דוד, המעידה על פעילות בתי כנסת בירושלים בתקופת בית שני
ההליכה לבית הכנסת, חלק מההווי היהודי. איור מהספר The spirit of the Ghetto, על חיי היהודים בארצות הברית, שנת 1902

מאז התמסדות בית המקדש בתקופת שלמה ועד גלות בבל, היה בית המקדש המקום היחיד בו נתקבצו לעבודת ה' והמקום היחיד בו הותר להקריב קרבנות, אם כי היו פרצות גם בכלל זה והיו מעט מקרים בהם נוצרו מקומות פולחן חליפיים לבית המקדש. בתי כנסת החלו להופיע בעקבות גלות בבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון, אז היה חשש בקרב מנהיגי העם כי ללא בית מקדש ישכח העם את יהדותו. בתקופת בית שני התקיימו בתי כנסת בכמה מקומות בארץ ובתפוצות. כך, למשל, בית הכנסת שאותר בגמלא שברמת הגולן, אשר היה פעיל עד המרד הגדול. בתלמוד הירושלמי מסופר כי עוד לפני חורבן הבית השני היו בירושלים 480 בתי כנסת. קיום בתי כנסת בירושלים בימי הבית השני עולה גם מכתובת תאודוטוס בן וטנוס שנמצאה בעיר דוד. עם זאת, אין עדות כתובה או עדות אחרת לכך שבבתי הכנסת של אותה עת נערכו תפילות.

לאחר חורבן בית המקדש השני עלתה חשיבותו של בית הכנסת, כאשר החלו לקיים בו תפילות. התפילה בו היוותה תחליף לעבודת הקרבנות בבית המקדש. בתקופת המשנה והתלמוד שימש בית הכנסת למטרות נוספות: לענייני ציבור, כגון – עזרה הדדית וצדקה, וללימוד תורה. ללימוד התורה בבתי הכנסת, יוחסה מעלה מיוחדת יותר מלימוד בבתי מדרש, ונאמר כי יש בו סגולה לזיכרון תלמודו, "ברית כרותה היא, היגע בתלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח" (דברי רבי יוחנן בתלמוד ירושלמי, מסכת ברכות פרק ה הלכה א).[2]

בימי הביניים קיבל בית הכנסת תפקידים נוספים: הוא שימש כבית מדרש לציבור הרחב והייתה בו ספרייה תורנית. על מנת לגרום גם לנשים להגיע לתפילות הוקמה עזרת הנשים, מקום נפרד או חלל מופרד על ידי פרגוד או מחיצה כלשהי, בו היו הנשים והנערות משתתפות בתפילה. מבואת בית הכנסת או מקום בחצרו שימשו כמקום קבלת עצות בנושאי הלכה ומקום בו פסקו הרבנים פסיקות הלכה ודנו בנושאים שבין אדם לרעהו. תוספות אלו גרמו למרכזיותו של בית הכנסת בהוויה היהודית, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה ארגונית.

תפילה במניין

כדי שתפילה תיחשב כ"תפילה בציבור" נדרש מניין - מינימום של עשרה גברים בוגרים בני 13 ומעלה. "ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם? שנאמר אלקים נצב בעדת א-ל" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף ו עמוד א). כאשר התפילה אינה נערכת במניין, כלומר, כאשר מתפללים פחות מעשרה גברים בני 13 ומעלה, ישנם קטעים בתפילה שאינם נאמרים. אסור לומר קדיש ו"ברכו", קדושה וקריאת התורה, שנחשבים לחלקים המקודשים ביותר של התפילה, וכן אין נאמרת חזרת הש"ץ. תפילה במניין מתקיימת לכתחילה, וכן הוא בדרך כלל, בבית הכנסת, ומכאן שמו - מקום התכנסות לתפילה.

מבנה בית הכנסת

אם כי ההלכה לא קובעת הנחיות לגבי מבנהו של בית הכנסת, התקבלו במהלך השנים מספר עקרונות המיושמים בכל בתי הכנסת באשר הם.

חפצי הקודש

בית כנסת אשכנזי ברעננה. מול הארון ניצב "עמוד", ובין ספסלי המתפללים עומדת הבימה.

בעבר היו מאוחסנים חפצי הקודש, ובעיקר ספרי התורה, בתיבה אשר הובאה מחדר אחסון אל אולם התפילה ובסיום התפילה הוחזרה לחדר האחסון. עם השנים הושארה התיבה באופן קבוע באולם התפילה, שינתה את צורתה לצורת ארון והוצבה בכותל הפונה לכיוון ירושלים ומקום המקדש, בדרך כלל בכותל המזרח. מקובל בבתי הכנסת הספרדים לכנות מקום זה היכל ובבתי הכנסת האשכנזים מכנים מקום זה ארון קודש. בדרך כלל אזור זה מוגבה משאר בית הכנסת. לפני ארון הקודש, נמצא בדרך כלל שטיח שעליו עומדים הכהנים בעת ברכת כהנים (לקראת סוף חזרת הש"ץ).

באמצעו של בית הכנסת ישנו אזור מוגבה נוסף - הבימה, ובה תיבה - שולחן שעליו מניחים או מעמידים (תלוי במנהג) את ספר התורה בעת קריאת התורה. לצד התיבה, ברוב בתי הכנסת האשכנזיים ישנו מקום ישיבה למגביה.

ניהול התפילה

בבתי הכנסת האשכנזיים נמצא בקדמת בית הכנסת סמוך לארון הקודש, העמוד, שלפניו עומד שליח ציבור - חזן. בבתי הכנסת הספרדיים והתימניים לא קיים כלל עמוד, וכל התפילות מתנהלות מן התיבה בלבד. אצל הספרדים מנוהלת לעיתים התפילה ממקומו של הש"ץ (כמו בקרבנות טרם פסוקי דזמרא) ואצל האשכנזים מנוהלת התפילה לעיתים מהבימה (בעיקר אשרי יושבי ביתך-ובא לציון בימי שני וחמישי בבתי כנסת המתפללים בנוסח ספרד[דרוש מקור], וקבלת שבת בנוסח אשכנז).

סדר ישיבה

בבתי כנסת אשכנזיים יושב כל הקהל כשפניו לארון הקודש. בחלק מבתי כנסת הספרדיים ובעיקר התימניים יושב הקהל תוך שהוא מקיף את התיבה בצורת "ח" (כך שרק חלק מהקהל יושב ופניו להיכל).

בבית הכנסת מוקצה לנשים אזור מסוים ביציע או מאחורי אזור הגברים או לצידו, הקרוי "עזרת נשים" (השם נלקח מהאזור שעד אליו יכלו נשים להיכנס בבית המקדש). על פי ההלכה מספיק שתהיה מחיצה בגובה של כמטר וחצי בין הנשים לגברים - כדי שתגיע עד למעלה מן הכתפיים והמחמירים להגביה המחיצה עד שלא יתראו גם ראשיהן תבוא עליהם ברכה[3], ויש פוסקים המחמירים שמעיקר הדין צריך שגובה המחיצה יהיה עד מעל לראשי המתפללים.

בית הכנסת הגדול בניו יורק. ישיבה אופיינית לבית כנסת אשכנזי: הארון ניצב בקצה, ועזרת הנשים ממוקמת בקומה עליונה המקיפה את המבנה.

בחו"ל מכוונים בתי הכנסת כלפי ארץ ישראל. בארץ ישראל, מכוונים בתי הכנסת לכיוון ירושלים. ובירושלים לכיוון הר הבית, שהוא המקום המקודש ביותר. כל זאת על פי תפילת שלמה המלך: ”וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם, וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם, הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִ לִשְׁמֶךָ:” (ספר מלכים א', ח, מח)

עיצוב המבנה

רצפת פסיפס של בית כנסת מתקופת התלמוד שנתגלתה בבית שאן
שרידי בית הכנסת העתיק בקצרין שבגולן

סגנון הריהוט בבתי הכנסת שונה מעדה לעדה ומקהילה לקהילה. ישנם מפוארים וישנם צנועים. יש בתי כנסת שתלויות בהם תמונות, ויש שמצמצמים בהן. כך למשל בבית הכנסת הגדול בירושלים, קיימים ויטראז'ים מעוטרים. בבתי כנסת מתקופת המשנה והתלמוד נמצאו רצפות פסיפס בסגנון רומאי, עם סמלים יהודיים, כגון מנורת שבעת הקנים, שופר, מחתה וארבעת המינים, ובחלקם אף אותרו מוטיבים הלניסטיים, כגון גלגל המזלות.

מבנה בית הכנסת ומיקומו הושפעו מאד מהמעמד המשתנה שהיה לקהילות היהודיות במסגרת העמים המארחים. במהלך תקופה ארוכה, בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי, הוטלו מגבלות על בניית בתי תפילה יהודיים. המגבלות קבעו איסור בניית בית כנסת במרחק מסוים מבית תפילה נוצרי או מוסלמי, איסור על בנייה לגובה, כדי שבית הכנסת לא יהיה גבוה מבית התפילה של בני העם המארח והיו גם איסורים לגבי החומרים ממנו נבנה בית הכנסת - תקופה ארוכה נאסרה בארצות אירופאיות מסוימות בניית בתי כנסת מאבן. בתי הכנסת במרבית הקהילות התאפיינו במבנים פשוטים ותפקודיים, שאינם מושכים את העין בחיצוניותם.

סגנונו האדריכלי של בית הכנסת איננו אחיד, והוא מושפע במידה רבה ממסורות הבנייה וטכנולוגיות הבנייה המקומיות. גם דרישות ההלכה הנוגעות למבנה בית הכנסת הם מצומצמות מאד ומותירות מקום רב לאפשרויות תכנוניות שונות. על פי ההלכה ישנם רק מעט דרישות הנוגעות לבניין בית הכנסת, ואף דרישות אלו אינם מוחלטות, ולא תמיד באות לידי מימוש. כך, ההלכה מורה על כך שבית הכנסת יהיה מבנה המוגבה מעל בתי העיר. לא רק בחוצה לארץ, בסביבה אשר לפעמים עוינת אין דרישה זאת מתקיימת, אלא אף בארץ אין קיום של דרישה זאת. למעשה, במהלך הדורות נבנו בתי כנסת בצורות מגוונות, קורו במגוון גגות שונים ועוטרו בסגנונות אדריכליים רבים.

בתקופה המודרנית ניסו אדריכלים שונים להציע פרשנות חדשה למבנה בית הכנסת המסורתי. בארצות הברית תוכננו כמה מבני בתי כנסת בידי אדריכלים מפורסמים. כך, מבנה בית הכנסת שתכנן האדריכל פרנק לויד רייט תוכנן כפירמידה משולשת הצומחת מתוך תוכנית משושה.

בישראל נעשו כמה ניסיונות ליצירת פרשנות חדשה למבנה בית הכנסת המסורתי. מבני בתי כנסת מפורסמים בחדשנותם הם בית הכנסת האוניברסטאי בגבעת רם (אדריכלים רזניק-ראו) ובית הכנסת המרכזי בנצרת בתכנונו של נחום זלוטוב.

בעלי תפקידים

  • רב בית הכנסת: מנהיג רוחני, יושב בדרך כלל ב"כותל המזרח" ליד ארון הקדש, תפקידו למסור דרשות ושיעורי תורה במהלך התפילות, אצל הספרדים משמש הרב לעיתים גם חזן ובעל קורא.
  • גבאי: מנהל את ענייני בית הכנסת ואחראי על ניהול הצדדים הלוגיסטיים וסדרים נוספים, כמו קביעת זמני התפילה, ניהול התפילות, מינוי הקוראים בתורה, חלוקת העליות והכיבודים השונים. בדרך כלל ישנה ועדה נבחרת מקרב המתפללים, שעוסקת בניהולו של בית הכנסת.
  • שליח ציבור או חזן: תפקידו של שליח הציבור להנחות את הקהל באמצעות תפילה בקול רם, כדי לשמור על אחידות התפילה וכדי להדגיש חלקי שיא או קטעי מעבר. בעבר היה שליח הציבור מתפלל בקול חלקים נרחבים יותר של התפילה, עבור יהודים שלא הכירו את התפילה או לא ידעו לקרוא. המונח "חזן" זהה למונח "שליח ציבור", אך כיום מקובל יותר להשתמש במילה "חזן" עבור אדם בעל הכשרה מוזיקלית שמשמש כשליח ציבור באופן מקצועי מבחינה מוזיקלית.
  • בעל קורא: אדם אשר יודע לקרוא בטעמי המקרא, ובדרך כלל קורא בתורה עבור העולה לתורה במהלך התפילה. תפקיד זה חיוני במיוחד לקיומה של תפילה במניין.

ארכאולוגיה

שרידי בית הכנסת העתיק בברעם שבגליל העליון
ערך מורחב – בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל

בארץ ישראל נתגלו ממצאים ארכאולוגיים של בתי כנסת רבים, החל מסוף תקופת בית שני ועד המאה ה-10 לספירה, ובעיקר מתקופת התלמוד.

רוב בתי הכנסת הקדומים נתגלו בגליל, ולאחר מכן בגולן ובדרום הר חברון. המרשימים שבהם הם אלו שבברעם, בגוש חלב, במרות, בנבוריה, בחמת טבריה, בציפורי, בחמת גדר, בארבל, בכפר נחום, בכורזים, בגמלא, בקצרין, באום אלקנאטיר, בבית שאן, בתל רחוב, בבית אלפא, באשתמוע, בסוסיא, בעין גדי, בחורבת ענים, בחורבת מעון, בנערן וביריחו.

חלק מבתי הכנסת העתיקים היו בנויים אחרת מהמקובל בימינו. כך, הפתח היה לרוב בקדמת בית הכנסת, ואילו ספרי התורה היו מונחים בארון בחדר צדדי, ובשעת קריאת התורה היו מביאים אותם בארון מיוחד, לקיים את מאמר הפסוק "ויהי בנסוע הארון".

קדושת בית הכנסת

קובץ:Burning Synagoge Kristallnacht 1938.jpg
בית כנסת בברלין עולה בלהבות בליל הבדולח

בניין בית הכנסת הוא מקום קדוש ולכן אסורות בו בתנאי היום-יום פעולות כגון לינה ואכילה. אולם לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם או כאשר בית כנסת מהווה מקום מפלט מותרות גם פעולות אלו.

הריסתו של בית כנסת פעיל אסורה אלא לשם בניית בית כנסת אחר בתנאים מסוימים. אחד הדיונים בעניין החלפת בית כנסת ישן בחדש מצוי בתלמוד הבבלי[4] . הדיון מתחיל בדברי רב חסדא הקובע כי לא ניתן להרוס בית כנסת עד שיבנה בית כנסת אחר במקומו. הדעות חלוקות בשאלה מדוע. יש שאומרים משום "פשיעותא", היינו החשש שמא לא תושלם בנייתו של בית הכנסת החדש וכך תישאר הקהילה ללא בית כנסת, ויש שאומרים משום "צלויי", היינו העובדה שבמהלך הבנייה לא יהיה מקום תפילה. כאשר יש מקום תפילה חלופי נותר החשש הראשון, "פשיעותא". בהמשך הגמרא קובע רב אשי כי הריסת בית הכנסת אסורה גם כאשר חומרי הבנייה מונחים מוכנים לבניית הבניין החדש, שכן יש חשש שימכרו את חומרי הבנייה לשם פדיון שבויים. לבסוף מסייגת הגמרא מקרה בו יש בבית הכנסת סדקים העלולים לגרום להתמוטטותו, ואז מותר להרוס ולבנות חדש במקומו. מסקנה נוספת עולה מדיון מאוחר יותר בעקבות הריסתו של בית המקדש בידי הורדוס לשם בניית בניין חדש: לפי חלק מהדעות כאשר השלטון הורס בית כנסת לשם בניית בית כנסת אחר מותר הדבר שכן התחייבות של שלטון היא התחייבות רבת תוקף ואין חשש שיחזור בו. הגמרא מסיקה שהריסת בית כנסת בחוץ לארץ היא קלה יותר, משום שהם נבנו בתנאי שיהיה אפשר להרוס אותם, שכן ממילא השהות בגולה היא זמנית. לעומת זאת, בנוגע לבתי כנסת בארץ ישראל לא מועיל שום תנאי.

בעניין זה ישנם דיונים רבים בתלמוד ורבים עוד יותר אצל הפוסקים לדורותיהם. הידרשות לשאלה הייתה בעת תוכנית ההתנתקות, אז ביקשה מדינת ישראל להרוס את בתי הכנסת בגוש קטיף ובצפון השומרון. הרבנים השונים נתאחדו בדעת רוב מוצקה שהדבר אסור בתכלית האיסור ולבסוף שינתה ממשלת ישראל את החלטתה ולא הרסה את בתי הכנסת.

בתקופת השואה פעלו הנאצים ועוזריהם באופן שיטתי להרס וחילול בתי הכנסת באירופה. מרבית בתי הכנסת נהרסו ונבזזו, חלקם הועלו באש, וחלקם הוסבו לאורוות ולמחסנים.

בתי כנסת בעולם

להלן תמונות מבתי כנסת ברחבי העולם. בבית התפוצות קיימת תצוגת קבע של עשרות דגמי בתי כנסת בעולם.

ראו גם

קישורים חיצוניים

רשימת בתי כנסיות בישראל

מאמרים, מידע ושיעורים על בית הכנסת:

ארגונים ואיגודים

אדריכלות ותמונות

הערות שוליים

  1. ^ ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם [יחזקאל י"א ט"ז] ומסכת מגילה כ"ט א' אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל.
  2. ^ להרחבה ראו: הרב ישראל דנדרוביץ, היגע בתלמודו בבית הכנסת, בתוך: בית אהרן וישראל, גליון קלו, ירושלים, ניסן תשס"ח, עמ' קו-קטז.
  3. ^ אגרות משה חלק א' סימן לט
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ג' עמוד ב'

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.