אז'ן מיטלהאוזר
גנרל אז'ן אנטואן דזירֶה מיטלהאוזר (בצרפתית: Eugene Antoine Désiré Mittelhauser; 7 באוגוסט 1873 - 29 בדצמבר 1949) היה קצין צרפתי ששימש כמפקד צבאות צרפת בלבנט עם תחילת מלחמת העולם השנייה.
ביוגרפיה
מיטלהאוזר נולד בצרפת, וסיים את האקדמיה הצבאית סן-סיר בשנת 1894. את הקריירה שלו התחיל כקצין זוטר בזמן המערכה במרוקו, ולאחר מכן השתתף במשלחת הצרפתית הצבאית שהתערבה במהפכה המקסיקנית בשנת 1910.
בזמן מלחמת העולם הראשונה שירת בגדודים צפון-אפריקנים שונים שנלחמו בחזית המערב. הוא נפצע קשה בשנת 1915, ובסך הכל נפצע חמש פעמים. את המלחמה סיים בדרגת קולונל, כשהוא מפקד על בריגדת רגלים.
במסגרת ההסכמים שסיימו את מלחמת העולם הראשונה, סוכם על יציאת משלחת צבאית צרפתית לסיוע להקמת צבא צ'כוסלובקיה. בשנת 1919 יצא מיטלהאוזר לצ'כוסלובקיה כחבר המשלחת, שהייתה תחת פיקודו של הגנרל מוריס פלה (Maurice Pellé). במסגרת זו השתתף בלחימה במלחמה כנגד הונגריה בה היו מעורבים גם גייסות צרפתים בפיקודו של הגנרל לואי פראנשה ד'אספרה. בינואר 1921 החליף את פלה בפיקוד על צבא צ'כוסלובקיה.
ב-1925 שב מיטלהאוזר לצרפת, והמשיך בעלייה בסולם הפיקוד והדרגות. ב-1937 העניק לו נשיא הרפובליקה אלבר לברן את הצלב הגדול של לגיון הכבוד.
ב-1938 פרש משירות צבאי, אך נקרא שוב לשרת כראש המשלחת הצבאית של צרפת לפולין. לאחר מכן הושם במאגר הקצינים במילואים. ופרש שוב. ב-1940 שירת שוב לתקופה קצרה כראש המשלחת הצבאית של צרפת להולנד.[1]
במלחמת העולם השנייה
ב-17 במאי 1940 נקרא הגנרל מקסים וייגאן, מפקד הכוחות הצרפתים במזרח התיכון, לשוב לצרפת, על מנת לקבל שם את הפיקוד על הצבא הצרפתי לאחר פיטוריו של הגנרל מוריס גמלאן, שכשל בשלביה הראשונים של המערכה על צרפת. מיטלהאוזר הגיע למלא את מקומו. מיטלהאוזר מונה כמפקד צבא הלבאנט, מפקד כל הכוחות הצרפתים בסוריה ובלבנון שהיו תחת מנדט צרפתי, ואף של הכוחות הצרפתים שהיו מוצבים בבלקן. הוא עבד בצוותא עם הגנרל ארצ'יבלד וייוול, מפקד הכוחות הבריטים במזרח התיכון.
כאשר הגיע מיטלהאוזר למזרח התיכון, עמדו כבר צבאות צרפת בצרפת גופא בפני התמוטטות מוחלטת ותבוסה צבאית ניצחת, אך כוחות הצבא הצרפתי במזרח התיכון היו עדיין רבי כוח, לא ניזוקו, לא היו מעורבים בלחימה פעילה, ויכלו לשמש להמשך הלחימה גם לאחר נפילת צרפת. בתחילה דחק מיטלהאוזר במפקדיו בצרפת כי יורו לו להמשיך ולהילחם, ואף שלח מברק ברוח זו לנשיא הרפובליקה לברן.[2] ביחד עם הנציב האזרחי בסוריה ולבנון, גבריאל פואו קרא להמשך הלחימה משטחי סוריה ולבנון, על מנת להגן על כבודה של צרפת,[3] אך לאחר שממשלתו של אנרי פיליפ פטן הכריזה על כניעה, ווייגאן הורה גם לאנשי מיטלהאוזר להניח את נשקם, הודיע מיטלהאוזר, ב-28 ביוני 1940 כי הוא מקבל את תנאי הפסקת האש, וכי הפסקת האש חלה מבחינתו הן כלפי גרמניה ואיטליה, והן כלפי בריטניה.[4] הבריטים קיבלו את ההצהרה, באומרם כי למיטב הבנתם אין פירושה כי אם ייעשה ניסיון גרמני או איטלקי לכבוש את סוריה ולבנון, לא ייתקל ניסיון זה בהתנגדות.[5] מספר מאנשיו של מיטלהאוזר סירבו להיכנע ולהסכים לשביתת הנשק. מפקד הכוחות בחלב, קולונל אדגאר דה לרמינא ארגן בחשאי את יציאתם של אנשי צבא צרפתים מסוריה ולבנון לארץ ישראל. הגנרל ויוול שפיקד על הכוחות הבריטים במזרח התיכון סירב לשתף פעולה עם יזמה זו, והחזיר את אלו שהצליחו לעבור את הגבול[6] וכך התגלו פעולותיו של דה לרמינא על ידי מיטלהאוזר, והוא הורה לכלוא את דה לרמינא בדמשק. דה לרמינא נכלא, אך נמלט, והיה לאחד ממנהיגי צבא צרפת החופשית.[7] ב-3 ביולי 1940 התפטר מיטלהאוזר מתפקידו ושב לצרפת. מחליפו בלבנט היה גנרל בשם פוז'ר (François-Marie-Jacques Fougère).[8]
ב-1942 הופיע שמו ברשימת העדים במשפט ריום אותו ניהלה ממשלת צרפת של וישי כמשפט תעמולה נגד ראשי הרפובליקה הצרפתית השלישית בניסיון להציגם כאשמים במלחמה.[9] ב-1949 מת בפריז.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אז'ן מיטלהאוזר אתר הגנרלים של מלחמת העולם השנייה.
- ^ Truce talks begin as cannons roar, פלסטיין פוסט, 21 ביוני 1940.
- ^ Syria to resist to the end, פלסטיין פוסט, 24 ביוני 1940.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין שתי מלחמות העולם, ספר ה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1992, עמ' 88.
- ^ British statement on Syrian armistice, פלסטיין פוסט, 2 ביולי 1940.
- ^ שארל דה גול, "המאבק לחרות", כרך ראשון, אל הדגל, הוצאת עם הספר, תשי"ח, עמ' 106
- ^ Syrian officials bound over, פלסטיין פוסט, 2 במרץ 1941
- ^ פרנסואה מרי ז'אק פוז'ר אתר "הגנרלים של מלחמת העולם השנייה
- ^ שמיעת עדים במשפט ריאום, דבר, 17 במרץ 1942.
