אזור העמקים של צ'יאפס
אזור העמקים של צ'יאפס משמש כמעבר טבעי מאזור הרכסים הגבוהים של צ'יאפס (Los Altos), לקצה המזרחי הרחוק, הנמוך והטרופי של מקסיקו, הקרוי אזור סלבה לקנדונה (Selva Lacandona). אזור זה מאוכלס עד היום בעיקר על ידי אינדיאנים משבטי הצלטאלס והטוחולבלס. אזור הכנדס, ובמיוחד עמק אוקוסינגו המצוי במרכזו, נוצל בתקופה הקולוניאלית לגידול בקר ולגידולים מותאמים לאקלים ממוזג. במחצית השנייה של המאה העשרים החלו מאכלסות את העמק קבוצות מגוונות של אנשים: הגיעו לשם איכרים אינדיאנים שחיפשו קרקעות פנויות עליהן יוכלו להשתלט; הגיעו פליטים שנמלטו מתנאי המחיה הקשים והקסיקיזם השולטים בקהילות ההר; וכן, הגיעו פליטים שנרדפו בקהילות ההר על בסיס דתי. גלי ההגירה יצרו מתחים עזים בין המתיישבים החדשים לבין הרנצ'רוס הגדולים (חוואים פרטיים לבנים) של האזור. המדינה הוסיפה לבעירה שמן משלה במדיניות "שסתום הביטחון" האגררית שלה, שסיכסכה בין הפולשים לבין עצמם ועימתה אותם עם החוואים. המרד בצ'יאפס פרץ באזור העמקים בשנת 1994.
היסטוריה
עד שנות ה-70 של המאה ה-20
עד לשנות השלושים של המאה העשרים יושב חלק מדינה זה, המכוסה בצפיפות בצמחייה טרופית, בדלילות על ידי קבוצות אינדיאנים ממוצא מאיה, שאחדות מהן, בעקר במחוזות אוקוסינגו ואלטמירנו קיבלו שטחים במסגרת הרפורמה האגררית המהפכנית. נכחו באזור גם מספר חברות פרטיות שניצלו את העץ היקר ששפע בו. חלקם הגדול של השטחים הסוב-טרופיים היה תפוס על ידי רנצ'וס גדולים שגידלו בקר וגידולי חקלאות. החל מאותן שנים דאגו החוואים, שחששו מהפקעת חוותיהם במסגרת הרפורמה האגררית, לפצל את החוות בין בני משפחה ולמסור לעובדיהם שטחים שוליים באריסות, תמורת מספר ימי עבודה שבועיים בשטחי החוות. הצע שטחים אלה לכל דורש הביא לכך שהאזור המרכזי והמזרחי של צ'יאפס, שבין אוקוסינגו לנהר אוסומסינטה, אזור הפעילות של הזפטיסטים היום, החל מתמלא במתיישבים.
בשנות החמישים והשישים הגיעו לאזור הכנדס מתנחלים חדשים משבטי הצוצילס, הצלטאלס, הטוחולבלס והצ'ולוס, שחיפשו אדמות פנויות להתנחלות. אולם, משגילו שאדמות הכנדס כבר תפוסות, פנו המתנחלים החדשים מזרחה, אל האזור הנידח יותר של המדינה. ההתיישבות באזור זה אפשרה להם להתנתק מקהילות האם שלהם.
שנות השבעים
בשנות השבעים הגיע למקום גל מתיישבים חדש, הפעם בעידוד ממשלתי. מקורו לא היה בצ'יאפס בלבד וגם לא מן ההר או הכנדס. הממשל, שביקש להנמיך את רמת האלימות ואי-הנחת במדינה כולה לאחר מרד הסטודנטים של 1968 והטבח שנעשה בסטודנטים בראשית אוקטובר, בכיכר טלטלולקו, החליט לנקוט מדיניות נאו-אגרריסטית התיישבותית. מתיישבים מכל חלקי צ'יאפס והרפובליקה, שביקשו לשפר מצבם, הוזמנו להתיישב במזרח המדינה. תהליך זה היה אסוני מבחינה אקולוגית: הוא לווה בפתיחה מסיבית של שטחי יער גשם טרופי למזרע ומרעה, שגרמה עד מהרה לארוזיה ודלדול הקרקע, הבלתי פוריה ממילא.[1] הירידה ההדרגתית בטיב הקרקע והארוזיה הגוברת שלה, גרמו לצמצום משמעותי בהיקפי שטחי המזרע והמרעה. התחרות על הקרקע גברה איפוא. מציאות זו הולידה סדרה של מתחים חברתיים בין המתיישבים, שהתחרו על כל פיסת אדמה, תוך שהם הולכים ומתרוששים כלכלית. המדינה, שניסתה להופיע כלפי האינדיאנים והאיכרים בכלל כמיטיבתם, לא זכתה עוד באמון. ואכן, כאשר ניסה הממשל הפדרלי לתקן את המצב על ידי מפעל פיתוח תשתיתי חדש, שחייב להעתיק קהילות אינדיאניות שונות ממקומן תמורת קרקע חלופית (אחד ממרכיכי התוכנית היה הקמת סכר אנגוסטורה הענק), הרימו האינדיאנים קול זעקה, והתארגנו ביוזמה עצמית להגנה על זכויותיהם (הקמת OCEZ - Organización Campesina Emiliano Zapata).
בתוך כל המהומה הזינה ממשלת אצ'ווריה עוד את גלגלי המתח בהעניקה ב-1971 בלעדיות לטוחולבלס על שטח יער טרופי (סלבה) בן 641,000 דונם, תוך התעלמות מקבוצות אחרות, במיוחד מן הצלטאלס והצ'ולוס, שישבו על דרכי הגישה לסלבה ואשר קיבלו, בממשל הקודם של גוסטבו דיאס אורדס זכות חוקית לנצל את הקרקעות שהובטחו זה עתה בלעדית לטוחולובלס, שהגיעו לאזור רק במאות ה-17 וה-18 בעקבות גירוש של קבוצות אינדיאניות אחרות. הטוחולובלס היו קבוצה אתנית קטנה שמנתה מאות אנשים בלבד. הם החלו לסחור בקרקעות שקיבלו מהמדינה ובסופו של דבר מכרו אותן לחברות עץ ששמו עינן בעץ היקר הקיים באזור (מסוג קופולסה) וכן למגדלי בקר. זאת בניגוד לחוק האגררי שאסר כל העברה או מכירה של הקרקעות שהוענקו על ידי המדינה. אלא שהמדינה העלימה עין ובשלב מסוים השתלטה גם היא על שטחים אחרים של הנחלה הטוחולובלית לצורכי הפקת נפט. תהליך זה גרם לנזק סביבתי ניכר.
הנשיא החדש, לופס פורטיו, שחזה בהרס הסלבה הטרופית, וניסה להציל לפחות את חלקה, חתם ב-1978 על צו שהפך את רכסי מונטס אזולס, שבלב הנחלה הטוחולבלית בסלבה (סה"כ 2,494,330 דונם), לשמורת טבע האסורה לכל סוג של עיבוד. אלא שהנשיא פורטיו לא לקח בחשבון את האוכלוסייה שהתגוררה בשטח המופקע, ועיבדה אותו למחייתה.
שנות ה-80 ושנות ה-90
ב-1980 הקימו האינדיאנים ארגון הקרוי "איחוד האיחודים האחידליים והקבוצות האיכריות הסולידריות של צ'יאפס" (Unión de Uniones Ejidales y Grupos Campesinos Solidarios de Chiapas) או בשפת המאיה "קיפטיק טא לקובטסל" (Lekubtesel Quiptik ta).[2] הארגון הפך למייצג של 12,000 משפחות בכ-180 קהילות חקלאיות במחוז. מטרת הארגון הייתה למנוע את יישובם של האיכרים והאיכרים-אינדיאנים מחדש ולהגן על אינטרסים אחרים שלהם. עם הקמת ה"קיפטיק" ניסתה הממשלה לשנות טקטיקה: לפתות בכסף את מנהיגי התנועה, להבטיח טיפול בצרכים הדחופים של הקהילות לאחר שתתפננה, ואף להציע להן להצטרף למסגרת "הקונפדרציה האיכרית הלאומית", המהווה חלק אורגני ממפלגת השלטון, ולהנות מפירותיה של קרבה ברוכה זו.
גידול משמעותי באוכלוסייה במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים והשתלטות של מספר משפחות חוואים על רוב הקרקעות המשובחות גרמו לתסיסה. גורם בעייתי נוסף היה הופעת הכסף כאמצעי תשלום בקהילות. הדבר זעזע את מבנה הכוח והמנהיגות המסורתי, שהתבסס על שילוב גיל, עושר וסמכות, ועל מערכת איזונים כלכליים פנימיים, שמנעו התעשרות מכאן והתרוששות מפליגה מכאן. צעירים שלא עברו את מסלולי הסמכות המקובלים (נטילת אחריות לחגיגות הדתיות-ציבוריות בקהילה, וטיפוס הדרגתי בסולם התפקידים האזרחי המקביל אליהם), צברו עושר יחסי והשקיעו אותו בעצמם ולא בקהילה.
השבר הפנימי בקהילות הוחרף עוד עם המשבר הכלכלי של תקופת שלטונו של מיגל דה לה מדריד (1988-1982) והמיתון שבא בעקבותיו. ואם לא די בכך הרי פלישת פליטים אינדיאנים גואטמלמטקים, שברחו מארצם לנוכח מלחמת האזרחים וחיסול האינדיאנים שם, וחדירת פליטים אינדיאנים ממוצא סוקס (zoques), בשל התפרצות הר הגעש צ'יקונל (Chichonal), ב-1982, החריפו עוד יותר את הלחץ הקיומי באזור. בראותו את המתח האגררי הגובר באזור שיגר הנשיא, לה מדריד, ועדת חקירה שתבחן את מקורותיו ודרכי ביטויו. אך לה מדריד לא הסתפק בכך, או במאמצים לישם את מסקנות הוועדה. הוא ליווה את עבודתה בהידוק טבעת השליטה הצבאית, על מנת למנוע התפרצות אלימה או מרדנית.
בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 נתן המושל גונסלס גארידו פרטוסיניו יד חופשית לחוואים להפעיל את "משמרות הלבנים", דבר שגרם לעלייה ניכרת ברמת האלימות במחוז, ולרצח פעילים עממיים עצמאיים רבים. כנגד זה הקימו האינדיאנים את "הברית הלאומית האיכרית הבלתי-תלויה אמיליאנו זפטה" (ANCIEZ), כגוף הגנה עצמית חשאי, שיארגן מרד חמוש לביעור אי הצדק החמור שהתחולל לדעתם של האינדיאנים והאיכרים במדינה. המצב במדינה היה נפיץ בשלב זה.
בפברואר 1992 תוקן סעיף 27 החוקתי, המחייב חלוקת אדמה חינם לכל איכר, באופן שהפסיק את הרפורמה האגררית. הרפורמה, גם אם לא בוצעה כמעט מאז תום תקופת כהונתו של הנשיא אצ'ווריה (1976), או שבוצעה באטיות מייגעת, נתנה בכל זאת תקווה למיליוני איכרים, שיום אחד תזכה אותם תביעתם החוקית לאדמה בחלקה כלשהי. תקווה זו שמרה אותם, מכל מקום, שקטים יחסית. ביטול הרפורמה טרף כליל את הקלפים, והיווה על כן, לדעת משקיפים רבים, הצעד שהכריע את ההליכה למאבק צבאי. הנשיא סלינס לא הסתפק בזאת. מדיניותו הנאו-ליברלית הסירה הגנות חשובות על מחירי התוצרת החקלאית. יתרה מזו, הליכתו של סלינס להסכם NAFTA עם קנדה וארצות הברית, שהסיר הגנות מכס על יבוא סחורות ממדינות אלה לתוך מקסיקו ולהפך, לרבות מוצרי חקלאות בסיסית, הציבה סימני שאלה נוקבים לגבי הסיכוי להתקיים מחקלאות בצ'יאפס, שהיא מדינה חקלאית במהותה.
האינדיאנים באזור זה החלו לארגן את מחאתם על בסיס דמוקרטי והפכו אותו ליסוד הפוליטי של הצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי (EZLN). הבסיס הדמוקרטי של הארגון, שמועד הקמתו לא ידוע[3], היה גם קריאת תִּגָּר כנגד המנהיגות האוטוריטרית האינדיאנית של קהילות ההר וכנגד האופי האוטוריטרי והמניפולטיבי של גורמי השלטון במקסיקו.
הערות שוליים
