אל-אח'ואן
אל-אח'ואן (בערבית: الإخوان - האחים; ידועים גם כאחו'אן מן טאע אללה - האחים המצייתים לאללה), היה כוח צבאי סעודי-ווהאבי המורכב משבטי נוודים מסורתיים, ששימש כצבאו של אבן סעוד עוד בהיותו שליט סולטנות נג'ד, והוא שיחק תפקיד חשוב בהפיכת אבן סעוד לשליט של מרבית חצי האי ערב וליצירת ממלכת סעודיה. האח'ואן הופיעו בתחילת המאה ה-20. במקור, הם היו אנשי דת שרצו לפרק את השבטים הבדואים ולהושיבם סביב יישובי קבע במקביל להנחלת דרכי האסלאם, בטענה שהחיים הנוודים אינם עולים בקנה אחד עם הפרשנות המחמירה שלהם לאסלאם. בדרך זו שבטי הבדואים בנג'ד הפכו בהדרגה משודדי דרכים נוודים לחיילים אסלאמיים קנאים אשר עזרו לאבן סעוד במאבקו להרחבת שטחה של ממלכת נג'ד למרבית חצי האי ערב. לאחר כיבוש ממלכת חג'אז האשמית בשנת 1924 ויצירת ממלכת סעודיה, אבן סעוד מצא את עצמו בסכסוך גובר והולך עם אנשי האח'ואן שהאשימו אותו ברפיון דתי וגרמו לו לתקריות בינלאומיות כאשר ניסו להרחיב את שטח הממלכה על חשבונם של עיראק, כווית וירדן השכנות. שיאו של הסכסוך היה במרד האח'ואן שבא על סיומו לאחר שאבן סעוד ריסק את הכוח העיקרי של האח'ואן בקרב סבליה ב-1929, ושרידי צבא האח'ואן השתלבו במשמר הלאומי הסעודי.
רקע
תנועת האח'ואן נולדה בנסיבות סתומות בשנת 1911 ככל הנראה, וראשיתה בחכמי עולמא והאבים-סונים תושבי ערים ועיירות בנג'ד שיצאו לריכוזים של שבטים נוודים בדואים במדבר להמיר את דתם לאסלאם, מאחר שבעיניהם הבדואים נחשבו כג'היליה עקב הבורות הדתית שלהם. על מנת לתקן את המצב הזה, הם כינסו את השבטים הבדואים הנוודים ביישובים חקלאיים שכונו "היג'רה", בהם הם למדו חקלאות או מלאכות אחרות והודרכו כיצד להיות מוסלמים ראויים. עד 1920 היו כ-52 כפרי היג'רה כאלו, ומספרם עלה ל-120 עד 1929. כבר בראשיתה של התנועה, אבן סעוד שליט סולטנות נג'ד לקח אותה תחת חסותו במטרה לאחד את השבטים בממלכתו שיהיו נאמנים לו. התוצאה של התנועה, הייתה יצירת חיילים דתיים קנאיים, שהאידאולוגיה שלהם מאפילה על הנאמנות לאבן סעוד. האח'ואן נודעו בכך שנהגו ללבוש טורבנים לבנים במקום הכאפיה הערבית המסורתית, והם נהגו לכסות את פניהם כאשר נתקלו באירופאים או בערבים מחוץ לסעודיה. מנין לוחמי האח'ואן בשיאו היה 76,500 לוחמים.
פשיטות
מאחר שהאח'ואן לא היו כוח צבאי סדיר אלא הורכבו מאנשי שבטים וכן עקב האידאולוגיה הקנאית שלהם שתיעבה כל דבר של קידמה, החימוש העיקרי שלהם היה כלי נשק מסורתיים כגון חרבות וכידונים, ולעיתים גם רובים מיושנים. צורת הלחימה שלהם דמתה לסגנון שודדי הדרכים הבדואים במדבריות ערב, והם נעו ממקום אחד למשנהו בעיקר באמצעות גמלים ומספר מצומצמם של סוסים. בניגוד לפשיטות קודמות של שודדי דרכים בדואים, הפשיטות של האח'ואן לוו באידאולוגיה דתית קנאית ועל כן הן היו רצחניות יותר מבעבר. האח'ואן נודעו לשמצה בהרג שבויים (כל גבר שנפל לידם הוצא להורג בשחיטה) ולעיתים הם הרגו אף נשים וילדים.
בין 1914 ל-1926, הנהגת האח'ואן בהשפעת אבן סעוד ריסנו את השבטים תחת פיקודם שלא לתקוף או להתנכל לנוודים אחרים ולערי הנג'ד, אלא להתמקד בשטחים של יריבי אבן סעוד. בדרך זו סולטנות נג'ד צמחה במהירות על חשבונן של כווית וממלכת חג'אז השכנה. שתי פשיטות בולטות על אמירות עבר הירדן, אשר הייתה תחת חסות בריטית, התרחשו ב-1922 וב-1924. באוגוסט 1922, כ-1,500 לוחמי אח'ואן רכובים על גמלים בראשות אקאב בן מוהאיה, תקפו את עבר הירדן. לפי דיווח אחד הם נסוגו לפני שהגיעו למטרה שלהם - הבירה עמאן. לפי דיווח אחר, הם טבחו בתושבי שני כפרים קטנים לפני שהוכו בידי משוריינים ומטוסים בריטיים ואולצו לסגת.
באוגוסט 1924, כוח גדול יותר של האיחואן אשר מנה כ-4,500 לוחמים, רכב 1,600 ק"מ מנג'ד ונכנס עמוק לשטח ירדן עד שהגיע למרחק של 15 ק"מ בלבד מהבירה עמאן בטרם זוהה והותקף על ידי מטוס של חיל האוויר המלכותי הבריטי. על-פי הדיווחים, נהרגו כ-500 לוחמי אח'ואן והשאר נסוגו חזרה לנג'ד. סביר להניח שלולא עזרת חיל האוויר המלכותי בירת ירדן הייתה נופלת לידי האח'ואן.
עם כיבוש ממלכת חג'אז האשמית בשנת 1925, סיים אבן סעוד את ההתרחבות הטריטוריאלית של ממלכתו, וניהל הסכמי גבול עם שכניו - עיראק, כווית ואמירות עבר הירדן שתחת הבריטים. כמה ממנהיגי האיח'ואן רצו להמשיך ולהרחיב את שטחה של ממלכת סעוד על חשבון המדינות הללו, והם ביצעו פשיטות גדולות באזורים הללו בניגוד לדעתו של אבן סעוד. פשיטות האח'ואן שהגיעו ממלכת סעודיה הפכו את אבן סעוד בעיני הצבא הבריטי לאחראי להתקפות הללו, והוא קיבל אזהרה חד משמעית לעצור אותם, אחרת, ארצו תעמוד בפני מתקפת צבאית בריטית.
הקרע עם אבן סעוד
האח'ואן יחל שאבן סעוד ימשיך במדיניות חנבלית מחמירה ואילו אבן סעוד פעל בגמישות רבה יותר במטרה להתאים את המדיניות לנסיבות המקומיות ולשמור על היציבות הפוליטית, במיוחד באדמות הכבושות החדשות שבהן היו מעט מוסלמים אדוקים. כל עוד ממלכת חג'אז האשמית שכנה לצד סולטנות נג'ד של סעוד, הוא אפשר לאח'ואן לעשות ככלה העולה על רוחם מאחר שהיה זקוק להם במלחמה בממלכה השכנה. לאחר כיבוש שתי הערים הקדושות לאסלאם - מכה ואל-מדינה שבהן התפתחה תרבות דתית פלורליסטית במשך 400 השנים תחת האימפריה העות'מאנית, ביקש אבן סעוד להפיג את חששות העולם המוסלמי מפני משטר חדש שישבש את העלייה לרגל ופקד לא לשנות ממנהיגי המקום, בעוד שהאח'ואן לחצו על השגחה קפדנית במסגדים.
בפגישה של מנהיגי אח'ואן בשנת 1926 באל-ארטאוויה (צפונית לריאד), אבן סעוד נמצא אשם ב"אי קיום ההפרדה החדה בין אמונה לכפירה". בין "חטאיו": שניים מבניו נסעו ל"ארץ של עובדי אלילים "(פייצל לאנגליה, סעוד למצרים); מתן אפשרות לנוודים עובדי אלילים מעיראק ומעבר הירדן לרעות ב"אדמת האסלאם"; סלחנות כלפי השיעים; הכנסת המצאות מודרניות (רכב, טלפון וטלגרף); מיסוי בלתי חוקי של שבטים נוודים. אבן סעוד ניסה להפיג את המתח עם האח'ואן בכך שהודיע להם שיעבירו את טענותיהם לעולמא הסעודית שתכריע. העולמא קיבלה חלקית את טענת האח'ואן על הצורך במדיניות קשוחה יותר נגד השיעים ועובדי אלילים, אך קבעה גם שרק לשליט (אבן סעוד) יש את הסמכות להכריז על ג'יהאד בשטחים מחוץ לסעודיה.
מרד האח'ואן
ערך מורחב – מרד האח'ואן
בשנת 1927 התמרדו מספר שבטי אח'ואן (כגון מוטייר, עותייבי ועג'מן) נגד אבן סעוד, קראו תיגר על שיפוט העולמא הסעודית, וחזרו לבצע פשיטות חוצות גבולות בירדן וכווית. הריסת עמדת משטרה עיראקית עוררה תקרית בינלאומית בהפרת האזור הנייטרלי בין עיראק וערב הסעודית שהוקם לאחר משא ומתן בין סולטנות נג'ד למנדט הבריטי על מסופוטמיה, והבריטים הפציצו בתגובה מטרות בנג'ד. לאבן סעוד לא נותרה ברירה אלא להתעמת חזיתית עם האח'ואן. הוא הדיח את מנהיגי האח'ואן מצבאו והתכונן למערכה צבאית נגדם. בראש צבא שמנה 4 מטוסים בריטים וצי של 200 כלי רכב צבאיים שסימלו את המודרניזציה שהאח'ואן תיעב, אבן סעוד הביס את הכוח הלוחם של האח'ואן בסדרת קרבות ובראשם קרב סביליה שהתרחש ב-30 במרץ 1929, והנהגת האח'ואן נכנעה לכוחות הבריטים בגבול הסעודי-כוויתי בינואר 1930.
אבן סעוד השלים את התבוסה הצבאית של מורדי האח'ואן בשילוב נכון של ענישה ושיקום, כדי למנוע התקוממות כללית של מרבית שבטי האח'ואן אשר הסכימו עם תלונות המורדים אך בחרו לא להילחם באבן סעוד. מנהיגי המורדים נכלאו בריאד עד מותם, ואלו מבין השבטים שהשתתפו במרד נענשו בהפקעת חלק הארי של גמליהם וסוסיהם. לוחמי האח'ואן שנכנעו שולבו בהדרגה בצבאו של אבן סעוד ורובם שירתו במשמר הלאומי הסעודי.
הקרב על הכעבה
- ערך מורחב – הקרב על הכעבה
בשנת 1979, כ-50 שנה לאחר תום מרד האח'ואן, קבוצה של מאות חמושים אשר כינו את עצמם "אל-אח'ואן" פתחו בקרב על הכעבה במכה במהלכו הם השתלטו על הכעבה ומסגד אל-חראם, והצדיקו את ההשתלטות כאמצעי לשחרור הממלכה מהכפירה המערבית שפסתה בסעודיה לטענתם. מרבית החמושים באו משבטי האח'ואן המקוריים בנג'ד שבהם נותרה טינה עזה במשך שנים לשושלת סעוד, והם הובלו על ידי ג'הימן אל-עותייבי - נכד של אחד ממנהיגי האח'ואן בצבאו של אבן סעוד בשנת 1921. המורדים קיבלו תמיכה צבאית מתומכי האח'ואן ששירתו במשמר הלאומי הסעודי. לאחר קרב קשה ואכזרי שנמשך כ-3 שבועות, הצבא הסעודי בסיוע פקיסטני וצרפתי הצליח לכבוש מחדש את המסגד והכעבה במחיר של מאות נפגעים מכל הצדדים. בניגוד למצופה, האירוע דווקא הוביל להגברת כוחם והשפעתם של אנשי הדת השמרנים בסעודיה והוביל לסיום התפיסה המתונה של הממלכה כלפי המודרניזציה והמערב.
קישורים חיצוניים
