אימורים

אימורים הם איברים פנימיים שנאמרו בתורה כחלקים מהקרבן שאותם יש להקריב על המזבח החיצון.

עבודת האימורים

לאחר שחיטת הקרבן, זריקת דמו, שהם השלבים שבהם תלויה כפרת המתכפר, ישנו שלב נוסף שבו מועלים איברים מיוחדים שמפורטים בפסוק על גבי המזבח ונשרפים ("מוקטרים") באש שעל המערכה הגדולה.

בין האמורים נמנים: החלבים, הכליות, ו"יותרת הכבד", ובכבש – גם האליה (זנב הכבש, השומני ומלא).

בקרבן עולה (ובו נכלל גם קרבן תמיד), כל חלקי הקרבן הוקרבו לגבוה. בקרבן תמיד גם התבצע גורל שבו הוחלט מי יזכה להעלות את האיברים לכבש המזבח ומשם למזבח, מלבד השאלה מי ישחוט את הקרבן ומי יזרוק את דמו: ”אָמַר לָהֶם הַמְּמֻנֶּה, בּוֹאוּ וְהָפִיסוּ...מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ, הָרֹאשׁ, וְהָרֶגֶל, וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם, הָעֹקֶץ, וְהָרֶגֶל, הֶחָזֶה, וְהַגֵּרָה, וּשְׁתֵּי דְפָנוֹת, הַקְּרָבַיִם, וְהַסֹּלֶת, וְהַחֲבִתִּים, וְהַיַּיִן. הֵפִיסוּ, זָכָה מִי שֶׁזָּכָה”

הפשט וניתוח

ערך מורחב – הפשט וניתוח

וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ

— ספר ויקרא, פרק א', פסוק ו'

ההפשט והניתוח כשרים גם אם נעשו על ידי זר, מצוה שיפשיטנה כולה ואחרי כן ינתח אותה ואמר והפשיט. חובת ההפשטה היא גם על הראש, בגמרא מוסבר שמכיון "והפשיט את העולה - ונתח", ישנה משמעות שיש לנתח רק את האיברים שמחוברים יחד בתהליך ההפשטה ולכן לראש שכבר הותז, ולכן נאמר שוב "את ראשו ואת פדרו".

בשונה מרוב הקרבנות שבהם הכהן לוקח את האימורים, (בנפרד משאר חלקי הקרבן שנאכלים על ידי הכהנים והבעלים (בהתאמה)) מעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת. הרי שבקרבן עוֹלָה כל בשר הקרבן עולֶה למזבח, ולשם כך יש צורך לפני כן להפשיט את עורו, לנתח את אבריו לחלקים, ולרחוץ את המעיים והרגליים.