ויקרא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ויקרא
קטע מספר תורה ובו פסוקים מספר ויקרא מהמאה ה-6 שנמצא בבית הכנסת העתיק בעין גדי
קטע מספר תורה ובו פסוקים מספר ויקרא מהמאה ה-6 שנמצא בבית הכנסת העתיק בעין גדי
תקופת התרחשות נדודי בני ישראל במדבר
מספר פסוקים 859
התרחשויות מרכזיות פירוט עבודת הקרבנות, דיני טומאה וטהרה, מצוות שונות המקדשות את הכהנים ואת עם ישראל, וברכות וקללות

סֵפֶר וַיִּקְרָא הוא הספר השלישי מחמשת חומשי התורה. שמו נגזר מהמילה הראשונה בה פותח הספר[1]: ”וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר”. חומש ויקרא נודע גם בכינויו התלמודי "תורת כהנים"[2], לו זכה כיוון שהוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקרבנות ובשאר דיני המשכן. בדומה לכך, בביבליה הנוצרית מכונה הספר Λευιτικός בתרגום השבעים היווני, או Leviticus בתרגום הוולגטה הלטיני, כלומר - "של הלווים".

רובו המוחלט של הספר עוסק כאמור במצוות, בקרבנות ובחוקים שונים, והוא מכיל רק שני קטעים קצרים בעלי גוון סיפורי (תיאור שבעת ימי המילואים וסיפורו של המקלל). על פי המדרש, פרשת ויקרא הפותחת את חומש זה היא הפרשה הראשונה שלומדים ילדי ישראל, וזאת מהטעם ש"יבואו טהורים (ילדים שעדיין לא חטאו) ויעסקו בטהרות"[3]. הספר מכיל עשרים ושבעה פרקים, עשרים ושלושה סדרים, חמישים ושתיים פרשיות פתוחות וארבעים ושש סתומות.

תוכן ומבנה הספר

מצוות הקרבנות (פרקים א-ז)

כהמשך לספר שמות, המסיים בהשלמת המשכן ובנייתו, פותח ספר ויקרא בפרטי מצוות הקרבנות, ומפרט את סדר הקרבתם של העולה, המנחה, השלמים, החטאת, אשם המעילות ואשם הגזילות. לאחר מכן מצווה התורה על תרומת הדשן, ומוסיפה פרטים שונים למצוות המנחה, החטאת, האשם, התודה והשלמים. באמצע דיני השלמים בא גם איסור על אכילת חֵלֶב.

שבעת ימי המילואים (פרקים ח-י)

משה, אהרן ובניו מקיימים את המצווה שנצטוו בספר שמות כט א-לז, להקריב קרבנות ולקדש בהם ובשמן המשחה את המזבח, המשכן, הכהנים ובגדיהם. מצווה זו נמשכת שבעה ימים. ביום השמיני נכנסים אהרן ובניו לתפקידם בקרבנות מיוחדים לאותו יום. אש יוצאת מלפני ה' ואוכלת על המזבח את העולה והחלבים. נדב ואביהוא, שני בניו הגדולים של אהרון, מקריבים קטורת זרה. הם נענשים במוות. אהרן ושני בניו הנותרים, אלעזר ואיתמר, מצווים שלא לנהוג עליהם מנהגי אבילות. אהרן ובניו מצטווים על איסור שתיית יין לפני ובזמן העבודה ומתמנים על הוראת התורה לעם, עם דגש על דיני טהרה וטומאה. משה מצווה לאהרן ובניו לאכול מחלקי הקרבנות. מתקיים דיון באשר לשעיר החטאת שנשרף.

דיני טומאה וטהרה: מאכלות, יולדת, נגעים, ודם (פרקים יא-ט"ו)

כאן מפורטים דיני בעלי החיים הכשרים לאכילה והטמאים, ופרטי טומאת נבלה. לאחר מכן באים דיני טהרת היולדת וקרבנה. מוזכרת מצוות מילה ביום השמיני. בסוף חלק זה באים דיני צרעת הגוף, הבגד והבית, ודיני הזב והזבה.

סדר עבודת יום הכיפורים (פרק טז)

הפרק פותח באיסור על אהרן הכהן להיכנס בכל עת אל קודש הקודשים. התורה מפרטת את הקרבנות שעליו להביא בבואו - פר חטאת, איל לעולה ושני שעירים - ואת סדר הקרבתם והקטרת הקטורת לפני-ולפנים. על שני שעירים הוטלו גורלות, "ל-ה' ו"לעזאזל" : זה של ה' הוקרב לחטאת, והשני נשלח לשאת את עוונות ישראל אל ארץ גזרה במדבר. התורה נוקבת בזמן בו יש לערוך את הסדר הזה - אחת בשנה, ביום הכיפורים - ומוסיפה פרטי דינים הנוהגים בו, כגון עינוי נפש ואיסור מלאכה.

איסור שחוטי חוץ ואיסור דם (פרק יז)

התורה אוסרת בפרק זה לשחוט בהמות מחוץ למחנה, מבלי לזרוק את הדם על מזבח ה' באוהל מועד (וזאת כהרחקה מעבודת השעירים שהיו רגילים בה). התורה מאריכה באיסור אכילת דם וכן מצווה על כיסוי דם חיות ועופות.

איסור עריות (פרק יח)

התורה אוסרת על הליכה בחוקות ארץ מצרים וארץ כנען ותועבותיהם, ומפרטת את סוגי העריות שנאסר על נישואיהם. נמנים כאן ערוות אב, אם, אשת אב, אחות, בת הבן, בת הבת, בת אשת אב, אחות אב, אחות אם, אחי האב, אשת אחי האב, אשת הבן, אשת האח, אשה ובתה, בת בנה או בת בתה, שתי אחיות, נידה, אשת איש, (באמצע נכנס איסור המולך, שאיננו ערווה כי אם עבודה זרה), משכב זכר ורביעת בהמה, בין לאיש הרובע בין לאשה הנרבעת. התורה מאיימת בעונש - "ולא תקיא הארץ אתכם". נמנים כאן ערוות אב, אם, אשת אב, אחות, בת הבן, בת הבת, בת אשת אב, אחות אב, אחות אם, אחי האב, אשת אחי האב, אשת הבן, אשת האח, אשה ובתה, בת בנה או בת בתה, שתי אחיות, נידה, אשת איש, (באמצע נכנס איסור המולך, שאיננו ערווה כי אם עבודה זרה), משכב זכר ורביעת בהמה, בין לאיש הרובע בין לאשה הנרבעת. התורה מאיימת בעונש - "ולא תקיא הארץ אתכם".

חוקי החברה והמוסר, ובידול מדרכי האלילים (פרק יט)

לאחר פתיח קצר הדורש את היותנו קדושים, ומפרט על הזמן והמקום המקודשים, רוב הפרק זה עוסק בהתחשבות חברתית (המקביל למשפט הפלילי בימינו, אך כולל דרישות מוסריות), ובהיבדלות מהנהגות אליליות. במקבצי חוקים אלה מזכיר הספר מקבצי חוקים הנמצאים גם בחומשים אחרים (כמו שמות), וכן למרות הדימוי ה"מקדשי" של הספר, הרי כי הציווי "ואהבת לרעך כמוך" - למשל - לקוח דווקא מקובץ חוקים זה (ויקרא יט יח). הפרק פותח עם מצווה כללית - "קדושים תהיו" ומיד לאחריו עוסק בזמן ובמקום המקודשים: שמירת השבת. איסור פניה לאלילים, והגבלת עת אכילת קרבנות (איסור נותר ופיגול). עיקר הפרק עוסק במצווות ההתחשבות בין אדם לחברו. התחשבות בעני ובגר: פאה ולקט, עוללות ופרט. מצוות המשפט האזרחי: איסור גנבה, כחש, שקר, שבועת שווא, עושק, גזל, הלנת שכר. התחשבות בחלש: איסור קללת חרש, הכשלת עיוור, והטיית משפט. אחריות ואחווה אזרחית: איסור הליכת רכיל, איסור הימנעות מהצלה ואיסור שנאה בלב. מצוות תוכחה, ואיסור נקימה ונטירה. מצוות היבדלות: כלאי בהמה, כלאי זרעים, שעטנז ומצוות אשם שפחה חרופה (שילוב של בן חורין ושפחה). ההתנהגות הראויה בארץ (והיבדלות מדרכי עובדי האלילים): איסור ערלה ונטע רבעי, איסור אכילה על הדם, ניחוש, הקפת פאת הראש והשחתת הזקן, שריטה על מת וכתובת קעקע, הזניית הבת, מצוות שמירת שבת (לעומת עובדי האלילים) ומורא מקדש, איסור אוב וידעוני, הידור זקן ושיבה (כנראה בניגוד לעובדי האלילים), איסור הונאת גר (בניגוד להתנהגות המצרים), ומצוות אֶמֶת המידות והמשקלות.

עונשי עריות (פרק כ)

בפרק זה מפורט עונש ספציפי למעביר בנו ובתו למולך ולכל סוגי העריות המוזכרים בפרק יח.

קדושת הכהנים, וקצת דיני קודשים (פרקים כא-כב)

בפרק זה מוזהרים הכהנים מלהיטמא טומאת מת. כהנים רגילים ("הדיוטות") מותרים להיטמא לקרוביהם, כהן גדול - גם לא זה. כמו כן מוזהרים הכהנים מלשאת אשה זונה, או חללה או גרושה, וכהן גדול - אסור גם באלמנה. כמו כן נאסרים כהנים בעלי מום להקריב קרבנות. כהנים טמאים, או אנשים זרים (שאינם כהנים), נאסרים מלאכול תרומה וקודשים. כן מבוארים דיניהם של תושב כהן ושכירו, עבדו, בניו ובנותיו. כן נאסר להביא קרבנות מבהמות בעלות-מום. כן נאסר להקריב מחוסר זמן. נאסר לשחוט בהמה ובנה ביום אחד. התורה חוזרת על איסור נותר. פרקים אלה מסיימים באיסור חילול השם ובציווי על קידוש השם.

מצוות המועדים (פרק כג)

פרק זה עוסק במועדי השנה. מוזכרים שבת, קורבן פסח, חג המצות, מנחת העומר, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, כיפור, סוכות ושמיני עצרת.

נר התמיד, לחם הפנים והמגדף (פרק כד)

בפרק זה חוזרת התורה על פרשת נר התמיד, מפרטת את דיני לחם הפנים ומספרת את סיפורו של המגדף ועונשו. בעקבות מעשה המגדף נוספים עונשים למי שמגדף, למכה אדם, למכה בהמה, ומטיל מום באדם.

שמיטה, יובל ודינים נלווים (כה,א-כו,ב)

בפרשה זו מפורטים דיני השמיטה, היובל, גאולת הקרקע, איסור ריבית, דיני עבד עברי, גאולת עבד הנמכר לגוי, איסור פסל, מצבה וכן אבן משכית.

התוכחה (פרק כו)

בפרק זה באות ברכות באם ישמרו בני ישראל את התורה, וקללות באם לא ישמעוה. בסוף הקללות באה הבטחה - "וזכרתי את בריתי... ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים...".

מצוות ערכים וחרמים (פרק כז)

בפרק זה באים דיני הנודר ערכי אדם, דיני המקדיש בהמה "טהורה" או "טמאה" (בעלת-מום), המקדיש בית, שדה אחוזה או שדה מקנה, וכן דיני בכור, דיני חרם, מעשר שני ופדיונו, מעשר בהמה ודיני תמורה.

חלוקת הספר

בספר ויקרא 10 פרשות ואלו הן:

פרשנות הספר בעת העתיקה

בשל חשיבותו לחוק המקראי ולמשפט העברי שהמשיך אותו, ספר ויקרא זוכה להתייחסות רבה בספרות חז"ל, אין ודאות ששם הספר: "ויקרא" היה שם הספר בתקופה קדומה, ובלשון התנאים קרוי היה גם "תורת כוהנים"[4].

שני קובצי מדרשים הנחשבים מהמוקדמים ביותר נערכו על ספר ויקרא, ספרא שהוא מדרש הלכה וויקרא רבה שהוא מדרש אגדה. אחד מקובצי הדרשות הבודדים המוקדשים לויקרא מבין אבות הכנסייה חובר על ידי אוריגנס, שחי בקיסריה וקיים קשרים קרובים עם רבנים יהודים, כך שאפילו בפרשנות הנוצרית ניכרת השפעת העניין היהודי בספר.

לקריאה נוספת

פרשנות ומחקר על הספר

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר ויקרא, פרק א', פסוק א'
  2. ^ ראו למשל תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מה עמוד א.
  3. ^ ויקרא רבה ז, ג
  4. ^ גלעדי י. גבריהו השמות במקרא, בית מקרא: כתב-עת לחקר המקרא ועולמו כרך מט, חוברת ד (קעט) (תמוז-אלול תשס"ד), pp. 174



Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0