איסור אכילת חלב

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איסור אכילת חלב
(מקורות עיקריים)
מקרא ויקרא, ז', כ"ג
משנה תורה לרמב"ם הלכות מאכלות אסורות, פרק ז'
שולחן ערוך יורה דעה, סימן ס"ד
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו קפ"ה
ספר החינוך, מצווה קמ"ז
בא על האםבא על אשת האבבא על כלתומשכב זכורמשכב בהמהבא על אישה ובתהאשת אישבא על אחותובא על אחות אביובא על אחות אמובא על אחות אשתובא על אשת אחיובא על אשת אחי אביו (ועל אשת אחי אמו)נידהמגדףעובד ע"זנותן מזרעו למולךבעל אובמחלל שבתטמא שאכל קודשהבא למקדש טמאהאוכל חלבהאוכל דםהאוכל נותרהאוכל פיגולהשוחט בחוץהמעלה בחוץהאוכל חמץ בפסחהאוכל ביום הכיפוריםהעושה מלאכה ביום הכיפוריםהמפטם את השמןהמפטם את הקטורתהסך בשמן המשחההמבטל קרבן פסחהמבטל ברית מילה

איסור אכילת חֵלֶב הוא מצווה ביהדות אשר אוסרת אכילה של חלקים שומניים מוגדרים של בהמה. איסור זה הוא חמור מיתר מצוות המאכלות האסורים והתורה מציינת שהעונש על אכילת חלב הוא כרת[1]. עונש זה הוא על אכילת כזית או יותר של חלב[2]. האיסור הוא רק לגבי אכילה והתורה במפורש מתירה שימושים אחרים בחלב[3] (מרבית הדברים האסורים באכילה אסורים בהנאה מכל סוג).

בתורה שבעל פה מכונים החלקים השומניים האסורים חֵלֶב ואילו החלקים המותרים נקראים שומן.

מקור הדין

בתורה נאמר: " דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ." (ויקרא, ז', כ"ג).

הגדרת החלב

החלב האסור באכילה הוא כל אחד מחלקיה השומניים של בהמה שהיו מוקרבים על המזבח אילו הייתה זו בהמת קרבן, (מלבד האליה שמוקרבת רק בכבש ואיל). והם נאסרים באכילה בבהמת חולין. החלב האסור באכילה הוא רק זה הבא משלוש הבהמות: פרה, כבש ועז ואילו החלב משבע החיות הטהורות ומעופות מותר באכילה. חלב של עובר הנמצא באמו לאחר שחיטתה ולא השלים את התפתחותו מותר באכילה[4].

שלושה חלבים הם שחייבים עליהם כרת: חלב שעל הקרב, ושעל הכליות, ושעל הכסלים; אבל האליה (בשר הזנב) מותרת באכילה. לא נקראה האליה בתורה "חֵלֶב" אלא לעניין קרבן בלבד, כמו שנקראו "חלבים" הכליות ויותרת הכבד לעניין קורבן.[5]

בהגדירו את החלב האסור תיארו רבי עקיבא כ"תותב, קרום ונקלף"[6]. רש"י מפרש את המונחים הללו: תכונת התותב אומר שהחלב פרוס על הבשר כמו בגד ומשמעות התכונות האחרות הן שעל החלב יש קרום דק הניתן לקילוף. החלב הוא מופרד מהבשר ואילו השומן מעורב בו[7]. החלב נמצא באזור מערכת העיכול, על הכסלים, המתיים ועל הכליות. בתקופת בית שני הייתה אי-בהירות לגבי השומן שעל הקיבה וכוהנים חקרו את הנושא והגיעו למסקנה שהיא מותרת. בעבר התירו קהילות הריין שומן זה באכילה אך היתר אסרו. יש מספר קרומים ורקמות חוטיות הנכללות באיסור חלב אך אין עליהם חיוב כרת"[8] ולא ברור אם איסורם הוא מהתורה או מדרבנן, אולם על חלק מהקרומים יש דין כרת.

הסרת החלב

הסרת החלבים וגיד הנשה מן הבהמה כדי להתירה באכילה נקראת ניקור, והעוסק בה נקרא "מנקר". כיום מקובל, בעיקר בקרב קהילות האשכנזים, שלא לנקר כלל את חלקה האחורי של הבהמה אלא למכרו לנכרי, מפאת הקושי הרב והדקדוק הנדרשים בניקור חלק זה.

על חומרת הטעות במכירת בשר עם חלב ניתן ללמוד בשולחן ערוך:" טבח שדרכו לנקר בשר ונמצא אחריו חוט או קרום, מלמדין אותו ומזהירין אותו שלא יזלזל באיסורין. אבל אם נמצא אחריו חלב, אם הוא כשעורה, מעבירין אותו. ואם נמצא אחריו כזית, ואפילו בהרבה מקומות, מכין אותו מכת מרדות ומעבירין אותו." (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ס"ד, סעיף כ"א)

מטעמי המצווה

בתורה נכתב בהקשר לקרבנות "כל חלב לה'"[9] ביטוי זה בצירוף העובדה שכל החלקי החלב המוקטרים למזבח (למעט חלק מהאליה הנמצא בכבש בלבד) אסורים באכילה[1] ורק חלב הבהמות שניתן להקריב למזבח אסור, מראים שיש לחלב מטרה אחרת מאכילה על ידי אדם.

הרמב"ם נתן טעם לאיסור חֵלֶב: "מפני שהוא מוליד דם קר ומשחית את הטבע, וראוי לשרפה יותר מן האכילה".[10]

הרמב"ן בפירושו על התורה טען כי החֵלֶב האסור הוא: "קר ולח וגס וקשה להתבשל באצטומכא וממהר לכלות ויולד לחה לבנה וסותם".[7]

בספר החינוך מוסבר, שכמו במאכלות האסורות האחרים, חלב פוגע בגוף ובכך מונע מהנפש לפעול בחכמה.[11]

רבי יצחק אַבְּרַבַּנְאֵל נתן טעם לאיסור חֵלֶב ודם בכך ש"החֵלֶב מקרר טבע האדם והדם מרתיח הטבע."[דרוש מקור]

הרש"ר הירש הסביר כי צבירת החלב היא יעד אנוכי של הבהמה ושונה בתכלית מהיעד שצריך להיות לאדם.[דרוש מקור]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0