אירועי דצמבר 1944 ביוון
אירועי דצמבר (ביוונית: Δεκεμβριανά) היו התנגשויות ביוון בין כוחות בריטניה לכוחות של האלא"ס הקומוניסטי, שנמשכו 37 ימים בדצמבר 1944 - ינואר 1945. האירועים הסתיימו בניצחון של כוחות בריטניה והסכם הפסקת אש שאפשרה את המשך הפעילות החוקית של המפלגה הקומוניסטית היוונית. אירועי דצמבר היו ההתנגשות השנייה בין כוחות ימין ושמאל ביוון, כאשר ההתנגשות השלישית הייתה מלחמת האזרחים ביוון, בשנים 1946–1949.
רקע
החל מקיץ 1944 היה ברור שימיה של השליטה הגרמנית ביוון ספורים. חלקים נרחבים של יוון נשלטו בפועל על ידי מחתרת האלא"ס (ELAS) הקומוניסטית, הגדולה שבין המיליציות שנאבקו נגד הנאצים ביוון. נוסף עליהם התקיימו כוחות מיליציות האדא"ס של הימין. הממשלה היוונית הגולה הייתה בעלת השפעה מועטת על המדינה עצמה אך לפיקודו עמדו החטיבה ההררית השלישית (ΙΙΙ Ελληνική Ορεινή Ταξιαρχία) והגדוד המקודש (Ιερός Λόχος), שתי יחידות של צבא יוון שלחמו תחת פיקוד בריטי.
לקראת שחרור יוון, בהתאם למדיניות סטלין שלא ליצור קרע עם המערב, הסכימה המנהיגות הפוליטית של האלא"ס, האיא"ם (EAM) להשתתף בממשלה היוונית הגולה ולהכניס את כוחות האלא"ס תחת פיקוד יווני מאוחד. ב-15 באוגוסט 1944 הוקמה ממשלת אחדות יוונית בראשות גאורגיוס פפנדראו, בהשתתפות שישה שרים קומוניסטיים. ב-26 בספטמבר 1944 נחתם הסכם קזרטה, על פיו הסכימו הצדדים להכנסת כוחותיהם תחת פיקוד בריטי בראשות הגנרל סקובי[1]. כוחות הברית נחתו ביוון ב-3 באוקטובר 1944, ועד אז חלקים ניכרים מהמדינה שוחררו על ידי כוחות ההתנגדות היוונים. אתונה פונתה על ידי הגרמנים ב-12 באוקטובר, בסוף אוקטובר שוחררה סלוניקי וב-10 בנובמבר 1944 נסוג הכוח הגרמני האחרון מצפון יוון. הממשלה הגולה של פפנדראו הגיעה ליוון. פפנדראו דרש את איסוף הנשק של המחתרות, בהתאם להסכם קזרטה, והעברת השמירה על הביטחון ביוון לידי ילידי מחזור 1925, שיהוו גרעין לצבא יווני חדש[2]. נקבע שבנובמבר 1944 יפורקו מנשקם כל המחתרות למעט האלא"ס והאדא"ס שפירוקם נדחה ל-1 בדצמבר, שכן חלקים מהם יועדו להשתלב בצבא היווני החדש[3].
האיא"ם לא הסכימו לפירוק האלא"ס ללא פירוק מקביל של החטיבה ההררית השלישית (שהגיעה מאיטליה ב-9 בנובמבר והוצבה באתונה) והגדוד המקודש, בטענה שפירוקם מנשק על פי הצעת פפנדראו תותיר אותם חסרי מגן אל מול מתקפות של מיליציות ימניות[4].
פרוץ הסכסוך
ב-1 בדצמבר הורה פפנדראו על פירוק האלא"ס מנשקו עד ה-10 בדצמבר. בתגובה התפטרו ב-2 בדצמבר שרי האיא"ם מהממשלה[5] והכריזו על הפגנה גדולה ב-3 בדצמבר 1944 באתונה, ושביתה כללית ב-4 בדצמבר. לאור סירוב האיא"ם להורות על פירוק האלא"ס מנשקו, ראתה הממשלה היוונית בצעדה האיא"ם מרידה ואסרה על ההפגנה שקודם לכן קיבלה רישיון[4]. ההפגנה, בה השתתפו נשים וילדים צעדה לכיוון כיכר סינטגמה והתפתחה למאורעות דמים. לטענת האיא"ם, חיילי הממשלה, מגובים על ידי כוחות בריטיים, פתחו באש על הפגנה לא אלימה, בת כ-200,000 ומהיריות נהרגו 28 מפגינים ו-148 נפצעו. לטענת הממשלה, היריות התפתחו בעקבות ניסיונות לחטוף נשק מידי השוטרים וזריקת רימונים על השוטרים. לטענת הממשלה, 11 נהרגו בהפגנה ו-60 נפצעו[6] ומספרי ההרוגים נופחו על ידי האיא"ם. מצד הממשלה נטען גם שלפחות חלק מההרוגים נהרגו מרימוני יד שזרקו המפגינים[4].
ב-4 בדצמבר התקיימה שביתה כללית, אספקת החשמל לאתונה נפסקה והעיר הייתה שרויה בעלטה.
הקרבות
כוחות חמושים של אלא"ס זרמו לפרוורי אתונה והחלו בהתנגשות עם המשטרה וכוחות הביטחון[7]. ב-5 בדצמבר חיילים בריטיים הותקפו והשיבו אש[8]. כוחות אלא"ס השתלטו על הכביש הראשי פיראוס-אתונה וניתקו את התחבורה בו וכן השתלטו על המפקדה הימית בפיראוס. במהלך הימים הבאים הכוחות הבריטיים והיווניים באתונה נדחקו באופן שיטתי למובלעות קטנות יותר ויותר. למרות התקפות טילים והפגזות מטוסי חיל האווירה מלכותי, אלא"ס המשיך לצבור שטחים.
הקרבות באפירוס ואתונה נמשכו במשך 37 יום, בשאר יוון לא תקפו כוחות האיא"ם את הבריטים. כך למשל כוחות ה- DSE, בפיקודם של מרקוס ופיאדיס (Μάρκος Βαφειάδης) והגנרל בקינדזיס נפרסו בסלוניקי ובסביבותיה, אבל לא תקפו את החטיבה הבריטית שם.
פילדמרשל הרולד אלכסנדר, המפקד העליון של בעלות הברית, החליט עקב המצב לטוס ב-11 בדצמבר 1944 למטהו של סקובי באתונה על מנת לבדוק את המצב, וכשנוכח שהבריטים נמצאים בנחיתות, הורה להטיס את חטיבת החי"ר ההודית ה-4 מאיטליה כתגבורת לשעת חירום. למחרת, כוחות השמאל השתלטו על בניין העירייה באתונה.
ב-18 בחודש כוחות השמאל כבשו את מטה חיל האוויר המלכותי (RAF) בקיפיסיה (Κηφισιά) ושחררו אסירים מכלא אוורוף (Φυλακές Αβέρωφ) באתונה.
ב-20 בחודש התארגנה החטיבה ההודית הרביעית ויצאה לקרב, הם הצליחו לכבוש מידי אנשי השמאל את הכביש המהיר אתונה-פיראוס ומתקנים בפיראוס[9]. במקביל תקפו כוחותיו של הגנרל סרפיס.
עד ה-24 בדצמבר השתלטו הכוחות הבריטיים על המחצית הדרומית של אתונה. לעומת זאת, באפירוס היו לאלא"ס הצלחות נגד כוחות המיליציה של אדא"ס. הם השתלטו על יואנינה והסבו אבדות כבדות לאדא"ס[10]. עד ה-1 בינואר השתלטו הכוחות הבריטים על שני שלישים של אתונה, כולל תחנת הכוח המרכזית, ומחצית פריאוס[11]. ב-7 בינואר הכוחות הבריטיים השתלטו על אתונה ומרבית פרווריה. בשלב זה יצאו כוחות צבא בריטיים, שכללו טורי שריון להשתלט על מרחבי יוון שהיו בשליטת האלא"ס. הכוחות הבריטיים נתקלו בהתנגדות מועטה והצליחו להשתלט במהירות על חלקים ניכרים של יוון[12].
בינתיים, עם אספקה מתדלדלת, התמודדות עם האשמות מצד הציבור כי פעולתם הביאה לפעולות תגמול גרמניות שהסבו סבל רב, אבדות גוברות ונטישה של לוחמים, הקרבות הסתיימו בהפסד של האיא"ם אשר הוביל לפירוק האלא"ס ש-2,000 משארית חייליו פונו על ידי הצי הבריטי לקורפו.
משא ומתן
בכל מהלך הקרבות התקיים משא ומתן בין הצדדים בניסיון להגיע להפסקת אש.
אלכסנדר הציע את התפטרותו של פפנדראו והחלפתו בארכיבישוף דמסקינוס, מתוך הנחה שהארכיבישוף יהיה מקובל על כל שכבות הציבור. ראש הממשלה פפנדראו, שחש כי ממשלתו עומדת ליפול, ניסה אף הוא למצוא פתרון פוליטי מקובל על כולם. הוא החזיר את הגנרל ניקולאוס פלסטירס (Νικόλαος Πλαστήρας) מגלותו בצרפת כדי לשמש כראש הממשלה תחת דמשקינוס כעוצר; אולם המלך שזכר כי פלסטירס היה מעורב בהפיכה בשנת 1922 התנגד למינוי זה.
נציג ה- EAM פנה לסקובי לקבלת תנאיו להפסקת אש, סקובי ענה שמבחינתו התנאי הוא נסיגה מלאה של כוחות השמאל מאתונה והפסקה מוחלטת של ירי. האיא"ם הסכימו בתנאי ש"חטיבת ההר" וה"חבורה הקדושה" יסוגו מאתונה אף הן, הז'נדרמריה תפורק מנשקה ורק כוחות בריטיים יעסקו בביצוע המשימה כפי שהוגדרה בהסכם קזרטה. סקובי דחה תנאים אלו.
ווינסטון צ'רצ'יל יזם כנס באתונה ב-25 בדצמבר במטרה לגרום להפסקת הלחימה ולהגיע להסדר וטס לאתונה על מנת להשתתף בו. הכנס היה בראשות הארכיבישוף דמשקינוס, השתתפו בו נציגים מכל הכוחות הניצים ביוון, נציגים בריטים, סובייטיים ואמריקאים. אולם הכנס נכשל כי דרישות איא"ם נראו בעיני צ'רצ'יל כמוגזמות.
המלך, ממקום גלותו, הוציא צו הממנה את דמשקינוס כעוצר הממלכה והטיל עליו לנקוט בכל הצעדים הדרושים כדי לשחזר סדר ושלווה ברחבי הממלכה. עובדה זו הסיטה אהדה מכוחות השמאל אל כוחות הממשלה. פפנדראו וממשלתו התפטרו ב-2 בינואר ופלסטריאס מונה כראש ממשלה.
ב-8 בינואר התחילו שיחות בין סקובי ונציגי השמאל, סקובי לא היה מוכן לדון על הסדר פוליטי אלא על הפסקת אש בלבד. ב-11 בחודש הגיעו להסכמה.
תגובות בעולם
ברחבי העולם גינו מפלגות הפועלים את התערבות הצבא הבריטי בענייניה הפנימיים של יוון[13][14].
הפסקת האש
ב-15 בינואר 1945 הוכרזה הפסקת אש, לפיה כוחות האלא"ס נסוגו מ-16 מחוזות, שכללו 70% מאוכלוסיית יוון. בידי האלא"ס נותרו 21 מחוזות שהיו בעיקר הרריים ודלילי אוכלוסייה[15][16].
כוחות השמאל היו צריכים למסור את נשקם ולחזור לבתיהם, אסירים השייכים לשמאל היו צריכים להשתחרר והשמאל התחייב למסור לכוחות בריטיים את כל השטחים שעדיין היו בחזקתו. במקביל היו כוחות השמאל צריכים לשחרר בני ערובה, אזרחים יוונים שהאלא"ס חטף מאתונה ובעיקר מהפרוורים במהלך הנסיגה ממנה. חלקם מתו מהחשיפה לקור ועשרות הוצאו להורג על ידי ה- KKE בעוון התנגדות או פעילות נגד הקומוניסטים.
איא"ם המשיך להיות ארגון פוליטי רב מפלגתי. ה-KKE, המפלגה הקומוניסטית היוונית הייתה אמנם המפלגה הגדולה בו, אולם השתתפו בהחלטות גם נציגים ממפלגות אחרות, המתח נשאר והיו מספר התנגשויות בין כוחות הימין והשמאל. מאוחר יותר פרשו הסוציאליסטים וסיעת העבודה מהאיא"ם והוא נותר למעשה כארגון קומוניסטי.
הסכם הפסקת האש נגע רק להיבטים הצבאיים, על מנת להגיע להסדר גם בנושאים האזרחיים התכנסו ב-2 בפברואר 1945 הקומוניסטים, הממשלה היוונית והבריטים, בעיירה ורקיזה צפונית לאתונה, כדי לדון על הסדר קבע. ב-12 בפברואר נחתם הסכם ורקיזה (Συμφωνία της Βάρκιζας). ההסכם דיבר על פירוק נשקם של כוחות השמאל (ואף קצב כמויות נשק שעליהם להסגיר לידי השלטונות) ושל קבוצות חמושות אחרות, חנינה על פשעים פוליטיים (בלבד) של האלא"ס, שחרור כל האסירים ובני הערובה, משאל עם על המלוכה ובחירות כלליות שתתקיימנה בהקדם האפשרי. ההסכם התיר למפלגה הקומוניסטית להמשיך לפעול כמפלגה חוקית ולהמשיך להפיץ את ביטאונה "הרדיקל" (Ριζοσπάστης).
בפועל – מסרו הקומוניסטים בעיקר נשק לא שמיש ותותחים שלא הייתה להם תחמושת עבורם ושקשה להסתירם. הנשק המודרני יותר הועבר אל ההרים ונקבר בסליקים (שחלקם התגלו על ידי השלטונות, לעיתים על סמך הלשנה).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Towards consensus (The Caserta Agreement)
- ^ פורקו אירגוני המחתרת היוונית, משמר, 7 בנובמבר 1944
- ^ מפרקים את נשקם של ארגוני המרי, משמר, 2 בנובמבר 1944
- ^ 4.0 4.1 4.2 מה אירע ביוון?, המשקיף, 20 בדצמבר 1944
- ^ המשבר המדיני בארצות המשוחררות הולך ומחריף, המשקיף, 3 בדצמבר 1944
- ^ ויכוח סוער בביה"נ הבריטי, משמר, 6 בדצמבר 1944
- ^ אתונה: זירה להתגוששות דמים קשה, הצופה, 5 בדצמבר 1944
- ^ צ'רצ'יל: בריטניה לא תהסס להפעיל צבאה, המשקיף, 6 בדצמבר 1944
- ^ אלאס מוכן לקבל תנאי סקובי, הצופה, 20 בדצמבר 1944
- ^ מחצית אתונא טוהרה מצבאות המורדים, המשקיף, 25 בדצמבר 1944
- ^ אלאס הסכים לשביתת נשק, הצופה, 2 בינואר 1945
- ^ פלסטירס: המורדים יחוסלו בשבועות מספר, המשקיף, 9 בינואר 1945
הבריטים 112 קילומטר מאתונא, המשקיף, 11 בינואר 1945 - ^ יוון, משמר, 11 בדצמבר 1944
- ^ לשים קץ לקרבות ביוון, משמר, 14 בדצמבר 1944
- ^ אלאס תקים ממשלה נפרדת בשטחיה, המשקיף, 16 בינואר 1945
כוחות אלא"ס נוהרים צפונה, משמר, 17 בינואר 1945 - ^ מה נשאר לאלאס, משמר, 22 בינואר 1945
