אי הקוקוס
 | |
| מראה כללי של האי | |
| מדינה |
 קוסטה ריקה |
|---|---|
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1997, לפי קריטריונים 9, 10 | |
| הערות | הרחבה ב-2002 |
.jpg) | |
 | |
| מפרץ צ'טהאם | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| תאריך הקמה | 1978 |
| גוף מנהל | הרשות הלאומית לאזורי שימור |
| נתונים ומידות | |
| שטח | 1,997, מהם 23.85 בשטח האי עצמו קמ"ר |
| מיקום | |
| מדינה |
קוסטה ריקה |
| קואורדינטות | 5°31′45″N 87°03′36″W / 5.52917°N 87.06000°W |
| http://www.sinaccr.net/acmic_islacoco.php | |
 מיקום אי הקוקוס באוקיינוס השקט | |
אי הקוקוס (בספרדית: Isla del Coco) הוא אי באוקיינוס השקט, כ-535 ק"מ דרומית-מערבית לחופי קוסטה ריקה, לה הוא שייך, וכ-665 ק"מ צפונית-מזרחית לאיי גלאפגוס השייכים לאקוודור. האי מוגדר כנפה במחוז פונטרנס ומוכרז כפארק לאומי מאז ה-22 ביוני 1978. שטחו של האי הוא 23.85 קמ"ר, וצורתו כשל מלבן. האי והפארק הלאומי שבו מוכרזים מאז שנת 1997 כאתר מורשת עולמית, ובשנת 2002 הורחבה ההכרזה, במקביל להרחבתו של הפארק הלאומי, כך שהיא כוללת אזור ימי מוגן סביב האי ששטחו 1,997.9 קמ"ר[1], הידוע כאתר צלילה פופולרי. היחידים שמורשים להתגורר באי הם אנשי הרשות הלאומית לאזורי שימור שהקימו שני מחנות לשם כך. כל יתר המבקרים חייבים לעוזבו לעת ערב.
גאולוגיה, גאוגרפיה ואקלים
מוצאו של אי הקוקוס הוא געשי וטקטוני, והוא שוכן בלוח קוקוס הקטן שבין אמריקה הלטינית ומקסיקו לבין קו המשווה. הסלעים באי עשויים בעיקר מבזלת שנוצרה מלבה שהתקררה. סמוך לאי שוכנים מספר איים קטנים, שהחשובים שבהם הם דוס אמיגוס (Dos Amigos), רפאל (Rafael) וחואן באוטיסטה (Juan Bautista).
אורכו של האי הוא כ-7.6 ק"מ ורוחבו כ-4.4 ק"מ. אורך קו החוף של האי מגיע ל-23.3 ק"מ, והוא משופע בצוקים המגיעים עד לגובה של 183 מטר. הנוף הררי והנקודה הגבוהה באי הקוקוס היא ב"סרו איגלסיאס" (Cerro Iglesias - "גבעת הכנסיות") הנישאת לגובה של 636 מטר[2]. עם זאת במרכזו של האי משתרעים שטחים מישוריים שגובהם נע בין 200 ל-260 מטר. באי ארבעה מפרצים - שלושה מהם בחופו הצפוני: ווייפר (Wafer) וצ'טהאם (Chatham) החוליים, וכן מפרץ ווסטון (Weston); ואילו המפרץ הרביעי נמצא בחוף הדרומי. אל מפרצים אלה זורמים מספר נחלים קצרים המנקזים את מי הגשמים הרבים, והגדולים שבהם הם נחל חניו (Genio) ונחל פיטייר (Pittier) הזורמים אל מפרץ ווייפר בצפון[3]. הנוף ההררי ושפע המשקעים יצרו למעלה ממאתיים מפלי מים. אדמת האי עשויה מלטריט, ואילולא הצמחייה הסבוכה, הייתה נסחפת על ידי כמות המשקעים הגבוהה במקום.
האקלים טרופי לח וימי. לחץ האוויר הנמוך באזור קו המשווה מביא לרוחות מערביות, לעננות קבועה ולמשקעים היורדים משך כל השנה והמגיעים לממוצע של 7,000 מ"מ, אם כי בין ינואר למרץ ובספטמבר ובאוקטובר כמות המשקעים מעט קטנה יותר. הטמפרטורה השנתית ממוצעת עומדת על 23.6 °C. טמפרטורת מי האוקיינוס נעה בין 29 °C ל-30 °C.
היסטוריה
האי התגלה בשנת 1526 בידי הפורטוגזי ז'והאן קבסאש (Johan Cabeças)[4] ויש הטוענים כי היה אסטורי בשם חואן קבזאס דה גראדו (Joan Cabezas de Grado). האי הופיע בשמו (Isle de Coques) במפה מ-1542 ושוב במפה צרפתית מ-1556 (Ysle de Coques), כמעלה וחצי מצפון לקו המשווה. אטלס מ-1662 מיקם את האי על קו המשווה, וכך הוא מופיע גם באטלס מ-1680, אך הוא המשיך וסומן במקומות שונים במפות שהתפרסמו מעת לעת.
במהלך המאה ה-17 והמאה ה-18 שימש האי כמקום מקלט לשודדי הים שפעלו לאורך חופיה המערביים של אמריקה. עובדה זו הולידה אגדות לפיהן אוחסנו בו אוצרות גנובים, ובהם הזהב שנגנב מכיפות כנסיותיה של לימה, בירת פרו. שמועות אלה הביאו לאי למעלה מ-500 משלחות שונות שפקדו אותו במשך השנים ובעיקר במחצית הראשונה של המאה ה-20.
בשנת 1863 הושלכו 426 עבדים פולינזים משוחררים באי, שכן קברניט הספינה "אדלנטה" (Adelante) שנשאה אותם, התעצל להביאם לביתם כמובטח. חודש לאחר מכן חולצו 38 מהם מהאי על ידי ספינה אחרת. כל היתר מתו מאבעבועות שחורות.
קוסטה ריקה השתלטה באופן רשמי על האי בשנת 1869 ובין השנים 1872–1874 פעל במקום בית כלא. שני ניסיונות להקים יישוב במקום כשלו, והאי נותר בלתי נושב. ב-1897 מינתה הממשלה מושל לאי, ושנה לאחר מכן נשקלה האפשרות לחדש את מתקן המאסר שפעל בו. משלחת נשלחה אליו מטעם ממשלת קוסטה ריקה, אך זו התרשמה מסגולותיו הטבעיות והמליצה להופכו לאזור מוגן. האי סופח למדינה באופן רשמי ב-7 בנובמבר 1949 וב-1978 זכה להגנה מכוח חוק.
הטבע באי
יערות הגשם הטרופיים, והפאונה והפלורה באי, ייחודיים רק לו בקרב איי מזרח האוקיינוס השקט. האי מעולם לא היה מחובר ליבשה, ועל כן הוא מצטיין בכמות גדולה של מינים אנדמיים.
הצומח
235 מיני בעלי פרחים נסקרו באי, ו-75 מהם ייחודיים רק לו. עוד מצויים באי 74 מיני שרכאים וצמחים הקשורים אליהם, 128 מינים של טחב ו-90 מיני פטריות[5]. באי שלוש רצועות עיקריות של צמחייה. חורש החוף המשתרע בין החוף לקו גובה של 50 מטר, ובו עצים דוגמת עץ הקוקוס וצמחייה עשירה של שרכאים, שיחים פואתיים, סולניים וקטניות. היער הפנימי, המשתרע בגבהים שבין 50 ל-500 מטר, עשיר באפיפיט, סחלביים, ברומליים, טחב ושרכאים. הרצועה השלישית היא רצועת יער עננים (Cloud forest), והצמחייה בה אופיינית לסוג זה של יער. בעת ניסיונות ההתיישבות באי ניטעו בו מטעי קפה וקקאו, ואלה התפשטו במידה מה על חשבון הצמחייה הטבעית.
החי
באי 362 מיני חרקים ש-64 מהם אנדמיים למקום, והמגוון הרחב ביותר הוא בקרב הפרפראים והנמליים. באי הקוקוס 60 מינים נוספים של פרוקי-רגליים ושני מיני לטאות. כ-90 מיני עופות ימיים מקננים בצוקי האי, ולאלה נוספים שבעה מיני עופות יבשה ששוכנים בו דרך קבע, שלושה מהם אנדמיים למקום. היונקים היבשתיים מונים חמישה מינים, ובהם חזירים, איילים, חתולים ועכברושים, שהובאו כולם לאי על ידי בני האדם. יונקים אלה הפרו את האיזון האקולוגי במקום, והחזירים במיוחד פוגעים בשורשי הצמחים וחושפים את הקרקע לסחף[6].
שוניות האלמוגים העשירות סביב האי, המחילות הגעשיות התת-ימיות, המערות והמים הפתוחים שסביב האי, משמשים כבית ל-32 מיני אלמוגים, 60 מיני סרטנאים, 510 מיני רכיכות וליותר מ-250 מיני דגים. על אלה נימנים טונה צהובת סנפיר, וכרישים, כולל כרישים לווייתניים. היונקים הימיים כוללים את הדולפינן, נתב שחור, לווייתן גדול-סנפיר, אריה ים קליפורני, ומספר מיני צבים, ובהם צב ים ירוק. בשנים האחרונות הובעה דאגה מדייג בלתי חוקי המאיים על האוכלוסייה הימית סביב אי הקוקוס, וממשלת קוסטה ריקה הואשמה בכך שאינה עושה די כדי להילחם בתופעה. בחודש יוני 2011 דווח על גילויו של סרטן יבשה ענק, באורך של עד חצי מטר לזכרים, גם הוא אנדמי לאי[7]. שמו הרשמי של המין החדש הוא Jungertia Coconasis, והוא ניזון מתפריט צמחוני ומתגורר במחילות בחול.
קישורים חיצוניים
- הפארק באתר הרשות הלאומית לאזורי שימור
- הפארק באתר UNEP
- אגודת הידידים
- Cocos Island moist forests
- אתר מקיף אודות האי באתר PBS
- אודות האי
- אמיר גור, צלילה באי קוקוס, באתר GoTravel
- גילי חסקין, האי קוקוס: בריחה לגן עדן, באתר ynet, 13 בינואר 2015
- בועז סמוראי, טיול צלילה באי קוקוס: גן העדן של הכרישים בלב האוקיינוס השקט, באתר ynet, 26 באוקטובר 2018
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
  | |
|---|---|
|
