אלבניה העצמאית
.svg) | |
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | רפובליקה פרלמטרית |
| שפה נפוצה | אלבנית |
| עיר בירה | ולורה |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אירופה |
| היסטוריה | |
| הקמה | הכרזת העצמאות |
| תאריך | 28 בנובמבר 1912 |
| פירוק | הקמת נסיכות אלבניה |
| תאריך | 21 בפברואר 1914 |
| ישות קודמת |
 וילאייט יואנינה וילאייט סאקוטרי |
| ישות יורשת |
.svg){kind=small} נסיכות אלבניה |
אלבניה העצמאית (באלבנית: Principata e Shqipërisë) הייתה מדינה שהוכרזה במהלך מלחמת הבלקן הראשונה, ואשר התקיימה בין השנים 1912–1914.
היסטוריה
וילאייט אלבניה
עד ספטמבר 1912 שמרה הממשלה העות'מאנית את האלבנים מחולקים בין ארבעה וילאייטים הטרוגנים מבחינה אתנית, וזאת במתכוון, כדי למנוע איחוד לאומי של אלבניה. הרפורמות שהכניסו הטורקים הצעירים עוררו את המרד האלבני שהחל בינואר שנת 1912 ונמשך עד אוגוסט 1912. בינואר 1912, חסן פרישטינה, סגן אלבני בפרלמנט העות'מאני, הזהיר בפומבי את חברי הפרלמנט כי המדיניות של ממשלת הטורקים הצעירים תוביל למהפכה באלבניה. המרד האלבני הצליח ועד אוגוסט 1912 הצליחו המורדים להשיג שליטה על כל וילייט קוסובו (כולל נובי פאזאר, סג'ניצה, פרישטינה ואפילו סקופיה), חלק מווילאייט סאקוטרי (כולל אלבסן, פרמט ו-Leskovik), קוניצה בווילאייט יואנינה ודבאר בווילאייט מונסטיר. המרד האלבני הסתיים ב-4 בספטמבר 1912, כאשר הממשלה העות'מאנית קיבלה את כל הדרישות הקשורות להקמת מערכת אוטונומית מאוחדת של ממשל וצדק עבור האלבנים בווילאייט אחד, הווילאייט האלבני.
מלחמת הבלקן הראשונה
הצלחת המרד האלבני שיגרה אות חזק למדינות השכנות כי האימפריה העות'מאנית חלשה. מלבד זאת, ממלכת סרביה התנגדה לתוכנית של וילאייט אלבניה, והעדיפה חלוקה של השטח האירופי של האימפריה העות'מאנית בין ארבעת בעלות הברית הבלקניות. בינתיים הוסכם כי השטח שנכבש יהיה בעל מעמד של חזקה משותפת.
מנהיגים אלבניים, כוללים פאיק קוניצה ופאן נולי, ארגנו מפגש גדול ב-7 באוקטובר 1912 בבוסטון. הם החליטו שהאלבנים צריכים "להתאחד באופן מלא עם השלטון העות'מאני נגד אויבי האימפריה" מכיוון ש"אם טורקיה תובס, מדינות הבלקן יגרסו את אלבניה". החלטה זו הייתה מסוכנת, מכיוון שאם יובסו העות'מאנים, השתתפות אלבנית במלחמה הבלקנית בצד העות'מאני תשמש הצדקה לבעלות הברית הבלקניות לחלק את אלבניה כמחוז עות'מאני. אלבנים שגויסו בצבא העות'מאני נלחמו למען ארצם ולא למען האימפריה העות'מאנית.
במהלך מלחמת הבלקן הראשונה הצבאות המשולבים של בעלות הברית הבלקניות התגברו על הצבאות העות'מאניים הנחותים מבחינה מספרית וחלשים אסטרטגית והשיגו הצלחה מהירה. הם כבשו כמעט את כל השטחים האירופיים שנותרו של האימפריה העות'מאנית, כולל שטחו של וילאייט אלבניה.
בתחילת נובמבר 1912 פנו מנהיגי אלבניה אל פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, והסבירו לו את המצב הקשה בארצם מכיוון שחלקים מארבעת הווילאייטים נתבעו גם על ידי הליגה הבלקנית שנכחה בשטחים השנויים במחלוקת. האימפריה האוסטרו-הונגרית וממלכת איטליה יצאו נחרצות נגד הגעתו של הצבא הסרבי עד הים האדריאטי, כי הם ראו בו איום על שליטתם של הים האדריאטי. איסמעיל קמאלי, שהיה סגן אלבני בפרלמנט העות'מאני, הבטיח את תמיכת אוסטריה-הונגריה לאוטונומיה של אלבניה בתוך האימפריה העות'מאנית, אך לא לעצמאותה.
הקונגרס הכל-אלבני
איסמעיל קמאלי הזמין את נציגי כל חלקי וילאייט אלבניה להשתתף בקונגרס הכל-אלבני שהתקיים בוולורה ב-28 בנובמבר 1912. בתחילת המושב התייחס איסמעיל קמאלי לאלבניה, הנתונה לאיום בפני הפסד של כל הזכויות שהושגו במהלך המרי האלבני בארבע השנים הקודמות, והסביר למשתתפי הקונגרס שעליהם לעשות כל מה שצריך כדי להציל את אלבניה. לאחר נאומו הם החלו בבדיקת המסמכים, מכיוון שהוחלט כי כל קאזה של וילאייט אלבניה תיחשב כקול אחד, ללא קשר למספר נציגיה. משתתפי הקונגרס הזה נחשבים לאבות המייסדים של אלבניה.
לאחר הכרזת העצמאות
ההודעה הראשונה על העצמאות המוצהרת נשלחה לפיקוד הצבא הסרבי באוחריד. ב-29 בנובמבר 1912, הצבא של ממלכת סרביה תפס את דורס ללא כל התנגדות והקים את מחוז דורס עם ארבעה מחוזות: דורס, Lezha, אלבסן וטירנה. הרשויות הסרביות החדשות התמודדו עם קשיים גדולים בניהול מחוז חדש מכיוון שכל חיל המצב הצבאי המבודד עם מספר חיילים קטן הושמד תוך מספר ימים. אף על פי שכמה מראשי השבטים הציעו לארגן התנגדות מזוינת נגד כוחות סרביה בחלקים הכבושים של אלבניה, הממשלה הזמנית של אלבניה העצמאית החליטה להימנע מנפגעים מיותרים וסיכמה הסכמה לשמירה על הרמוניה בשטח הכבוש.
המאמצים הדיפלומטיים הראשונים של הממשלה האלבנית היו בקשות להכרה הבינלאומית של המדינה האלבנית. בדצמבר 1912, משלחת של אלבניה הגישה תזכיר בפני ועידת לונדון של 1913 להתעקש על הזכויות האתניות של האלבנים וביקשה הכרה בינלאומית של אלבניה העצמאית המורכבת מקוסובו, מקדוניה המערבית כולל סקופיה וביטולה ואת השטח כול של אפירוס עד ארטה.
כ-120 פוליטיקאים ואנשי רוח בולטים מאלבניה השתתפו בקונגרס האלבני של טריאסטה מה-27 בפברואר עד ה-6 במרץ 1913 וביקשו מהמעצמות הגדולות להכיר בעצמאותה הפוליטית והכלכלית של אלבניה. איסה בולטיני ואיסמעיל קמאלי נסעו ללונדון במרץ 1913 כדי להשיג את תמיכת בריטניה במדינתם החדשה. ב-6 במרץ נכבשה יואנינה בידי כוחות ממלכת יוון. במרץ 1913 קבוצה של 130 (או 200) חיילי ממלכת סרביה נהרגו ליד פריזן על ידי לוחמים לא סדירים אלבנים בפעולה של נקמה על דיכוי הצבא הסרבי.
באפריל 1913 נסוג צבא ממלכת סרביה מדורס אך נשאר בחלקים אחרים של אלבניה. מצד שני, ממלכת מונטנגרו הצליחה לכבוש את שקודרה ב-23 באפריל 1913 לאחר שישה חודשי מצור. אולם, כאשר המלחמה הסתיימה, המעצמות הגדולות לא העניקו את העיר לממלכת מונטנגרו, והיא נאלצה לפנותה במאי 1913.
במאי 1913 ביקשו נציגי אלבניה בלונדון ריבון בריטי ושקלו להציע את כס המלוכה האלבני לאוברי הרברט.
הסכם לונדון
המעצמות הגדולות לא מילאו את הבקשות להכרה באלבניה. בתחילת הוועידה בלונדון בדצמבר 1912 שגרירי כל שש המעצמות הגדולות דחו את התוכנית להקמת אלבניה עצמאית. במקום זאת, הם החליטו כי אלבניה תהיה תחת שליטה עות'מאנית אך עם ממשלה אוטונומית. לאחר שהתברר כי האימפריה העות'מאנית תאבד את כל מקדוניה ואת הקשר הטריטוריאלי שלה עם אלבניה, המעצמות הגדולות הבינו שעליהן לשנות את החלטתן.
הסכם לונדון, שנחתם ב-30 במאי 1913, מסר חלק ניכר אשר נתבע על ידי אלבניה, ללא קשר להרכב האתני שלה, למדינות ברית הבלקן וצמצם את שטחה של אלבניה לאזורים המרכזיים שלה.
אחרי הוועידה
בספטמבר 1913 אלבניה העצמאית תמכה ועזרה בחשאי למרד אוחריד-דבאר כי איסמעיל קמאלי חשב שאלבניה העצמאית חלשה מכדי להתעמת בגלוי עם ממלכת סרביה. קמאלי הורה לתקוף בו זמנית עם הכוחות האלבנים בראשות איסה בולטיני ובאג'ראם קורי לאזור פריזן. Peshkopi כבר נלכדה ב-20 בספטמבר 1913. האלבנים והבולגרים המקומיים גירשו את הצבא הסרבי והפקידים, ומנהלה מקומית הוקמה באוחריד. הצבא הסרבי דיכא את ההתקוממות תוך מספר ימים. אלפים נהרגו, ועשרות אלפי תושבים מקומיים ברחו לעבר בולגריה ואלבניה להציל את חייהם. על פי דו"ח של הוועדה הבינלאומית לקרן קרנגי לשלום בינלאומי מספר האלבנים שחיפשו מקלט היה 25,000.
ב-16 באוקטובר 1913 הקים אסד פאשה טופטני - שהיה גם ציר אלבני בפרלמנט העות'מאני - את הרפובליקה של מרכז אלבניה עם המרכז הניהולי שלה בדורס. מדינתו של טופטני הייתה גם היא קצרת ימים ולא מוכרת, כששטחה תחום בנהרות מאט בצפון ושקומבין בדרום. היא חילקה עוד את שטחה של אלבניה שכבר קוצצה. טופטני התנגד למעמדה של הממשלה הזמנית והכחיש כי ממשלתו של קמאלי לגיטימית, והדגישה כי מדובר ב"יצירה אישית של מספר גברים". ביולי 1913 ניסה איסמעיל קמאלי להרגיע את טופטני על ידי מינויו לשר הפנים, אך ללא הועיל. גם טופטני, כמו קמאלי מעט קודם לכן, נאלץ על ידי המעצמות הגדולות להתרחק ב-1 בפברואר 1914, וב-21 בפברואר 1914 הוקמה נסיכות אלבניה בראשות וילהלם, נסיך ויד.
מייד לאחר הגעתו פרצו באלבניה מרידות של מוסלמים נגד שר ההגנה שלו, אסאד פאשה, ונגד שליטה זרה שאיננה טורקית. יוון עודדה את הקמתה של ממשלה זמנית, נפרדת, בצפון אפירוס, למרות שהוסכם על הענקת זכויות יתר למיעוט היווני שם, הצבא ההלני כבש את דרום אלבניה למעט בראט וקורצ'ה. גם מעמדו של וילהלם התערער על ידי תומכיו, ובמיוחד אסאד פאשה עצמו, שקיבל כסף מאיטליה על מנת לממן מרד ולבצע הפיכה נגד וילהלם. העלילה נחשפה, פאשה נעצר ב-19 במאי 1914, הועמד לדין על בגידה ונידון למוות. רק התערבות של ממשלת איטליה הצילה את חייו והוא נמלט לגלות באיטליה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה דרשה ממנו האימפריה האוסטרו-הונגרית לשלוח חיילים אלבנים שיילחמו לצדם. כאשר סירב, בשל הנייטרליות של אלבניה כפי שסוכם באמנת לונדון, הופסקה התמיכה שקיבל מהם. ביולי 1914 פרצה מלחמת אזרחים בנסיכות, ובעקבות כך ברח וילהלם ב-3 בספטמבר לוונציה, ומשם חזר לגרמניה. וילהלם התגייס לצבא הגרמני תחת השם הרוזן פון קרויה, ולחם בקרבות השונים במלחמה. בשנת 1916 כבשו מעצמות המרכז את סרביה ומונטנגרו ווילהלם קיווה שיחזירוהו לשלטונו, אולם הגרמנים והאוסטרים סירבו לכך. לאחר המלחמה הציג וילהלם את תביעותיו בועידת השלום בפריז (1919), אולם בשל העובדה שלחם לצד מעצמות המרכז לא זכו תביעותיו להכרה. במשך כמה שנים לחמו פלגים שונים על השלטון באלבניה כעוצרי המדינה בשם וילהלם, אולם בשנת 1925 הוקמה הרפובליקה האלבנית ובוטל שלטונו.
