אלברט מיכאל
 | |
| לידה |
12 באוגוסט 1896 פלובדיב,  ממלכת בולגריה |
|---|---|
| פטירה |
3 באוקטובר 1974 (בגיל 78) בת ים,  ישראל |
| עיסוק | סופר, משורר, עיתונאי ומחזאי |
אלברט מיכאל (בבולגרית: Алберт Михаел; 12 באוגוסט 1896, פלובדיב, נסיכות בולגריה - 3 באוקטובר 1974, בת ים, ישראל) היה סופר, משורר, עיתונאי, מחזאי ומראשי התנועה הציונית בבולגריה שלאחר מלחמת העולם השנייה.
ביוגרפיה
הקריירה האמנותית
אלברט מיכאל נולד בפלובדיב, ובהמשך עברה משפחתו להתגורר בסופיה בירת בולגריה. בין 1932 ל-1941 היה מיכאל העורך והמוציא לאור של השבועון הנחשב "אברייסקה ריץ'" - "הנאום היהודי" שעסק בספרות, תרבות ופולקלור יהודיים בבולגריה.[1]
ב-1932 כתב מיכאל את המחזה בן 4 המערכות "היהודי הזקן" שעסק ביחסי אבות ובנים בקרב יהדות בולגריה וב-1935 את המחזה "הקרבן" שעסק בסוגיית הנישואין בקהילה היהודית. מחזותיו הוצגו ברחבי בולגריה וזכו להצלחה רבה והמחזה "הקרבן" הוצג גם בבלגרד, בירת ממלכת יוגוסלביה בביצועו של התיאטרון היהודי בסופיה ובבימויו של אליעזר אנסקי.[1][2]
ב-1937 פרסם ספר פרוזה וסיפורים קצרים בשם "גולגוטה" העוסק בקשר בין עם ישראל לאלוקיו וב-1939 ספר פרוזה בשם "א-ל א-לוהים למה עזבתנו", שעסק בגורלו של עם ישראל וקרא למאבק למען תקומתו.[1]
באפריל 1950 עלה לישראל, התיישב בשכונת תל ברוך שבתל אביב ובהמשך עבר לבת ים. ב-1961 כתב רומן היסטורי בשם "לאחר הסערה", אשר עסק בקורות יהודי בולגריה במהלך מלחמת העולם השנייה[1] וב-1967 פרסם ספר שירה בשם "השיר שלי". במקביל, ערך ופרסם מאמרים בעיתון "פָאר" שהופץ בישראל בשפה הבולגרית. ב-1974 הלך אלברט מיכאל לעולמו לאחר מאבק במחלת הסרטן, בעודו בעיצומה של עבודה על רומן המשך לספרו "לאחר הסערה".
הקריירה הפוליטית
אלברט מיכאל נמנה עם חברי הוועד המרכזי של מפלגת הציונים הכלליים בבולגריה. בספטמבר 1944, לאחר הפיכת חזית המולדת הבולגרית וסילוק המשטר הפרו פשיסטי, חודשה הפעילות הציונית והציונים הכלליים הצטרפו להסתדרות הציונית המאוחדת בהנהגת ויטלי חיימוב, אשר כללה את כל הגופים הציוניים.[3] בהמשך, נבחר למועצה העליונה של ההסתדרות הציונית המאוחדת. ב-29 במרץ 1949, עם סיומו של גל העלייה המרכזי לישראל, הודיעה ההסתדרות הציונית בבולגריה על התפרקותה בשל חוסר בחברים. ב-2 באפריל 1949 שלחו ששת חבריה האחרונים של המועצה העליונה וביניהם אלברט מיכאל מכתב לכל הסניפים של התנועה הציונית בבולגריה, המורה על פירוקם. במכתב הביעו ראשי התנועה הציונית את הוקרתם לגאורגי דימיטרוב אשר אישר את העלייה ההמונית לישראל.[4]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 אלברט רומנו, משוררים וסופרים, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות – יהדות בולגריה, ירושלים, 1999, עמודים 529-530.
- ^ אלברט מיכאל, היהודים באמנות, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 759.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' – מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 33, 156.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' – מאחורי מסך הברזל, עמוד 290.
