אלברט נייסר
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית רופא ריקה. אלברט לודוויג זיגסמונד נייסר (בגרמנית:Albert Ludwig Sigesmund Neisser' 22 בינואר 1855 – 30 ביולי 1916) היה רופא עור, מיקרוביולוג והיגייניסט יהודי-גרמני שגילה את החיידק הגורם שת מחלה הזיבה, זן בקטריות שכונה לכבודו "נייסריה" (Neisseria gonorrhoeae) לצד אדמונד לסר ופאול גרסון אונה נמנה נייסר עם "שלישיית היסוד" של רפואת העור הגרמנית.[1]
ביוגרפיה
נייסר נולד ב-1855 בעיר שוויידניץ, בשלזיה, אז חלק מממלכת פרוסיה, כיום שווידניצה בפולין. אביו (1896-1820), מוריץ נייסר, היה רופא יהודי ידוע, שזכה לתואר הרשמי"יועץ סתרים בתחום הבריאות" בברסלאו ושרלוטנברון. האם הייתה לואיזה לבית קרמזר (1855-1819), בת למשפחת אנשי עסקים מברלין. נייסר התייתם מאמו בגיל שנה בלבד, וגודל בהמשך על ידי אם חורגת. אחרי שלמד בבית ספר יסודי במינסטרברג (כיום ז'מביצה בפולין) נרשם נייסר בגימנסיה ההומנית "מריה מגדלנה הקדושה" בברסלאו שם למד באותה תקופה גם פאול ארליך. הוא סיים את בחינות הבגרות ב-1872. בהמשך התחיל לימודי רפואה באוניברסיטת שלזיה על שם פרידריך וילהלם בברסלאו. למשך סמסטר למד לימודים קליניים באוניברסיטת ארלנגן. מוריו היו הפנימאי אנטון בירמר, כמו כן רודולף היידנהיין, יוליוס כהנהיים, קרל וייגרט וקרל יוליוס סלומונסן (1924-1847).ב-1877 סיים את בחינת הגמר והציג את עבודת הדוקטורט לרפואה שדנה במחלה הנגרמת על ידי השרשורים. תחילה שאף להיות רופא פנימאי, אך לא מצא מקום עבודה כרצונו. הוא התקבל כעוזר של רופא העור אוסקר סימון (1892-1845). בשנתיים הבאות נייסר חקר את מחלת הזיבה. ב-1879 בעזרת טכניקות צביעה ומשטח שהומצאו על ידי רוברט קוך, בודד נייסר את החיידק שהוא כינה "מיקרוקוקוס". הוא מצא הוכחות ניסוייות שהוא החיידק האחראי למחלת הזיבה. החיידק נקרא על ידי ארליך "גונוקוקוס" והוא כונה לכבוד נייסר גם Neisseria gonorrhoeae או הדיפלוקוק על שם נייסר.
נייסר היה שותף גם בגילוי החיידק המחולל של הצרעת. ב-1879 הרופא הנורווגי גרהרד ארמאואר הנסן שחקר את הצרעת, נתן לנייסר הצעיר, (שביקר אצלו בנורווגיה על מנת לבדוק מעל מאה חולי צרעת) כמה דגימות רקמות ממטופליו. נייסר הצליח לצבוע את החיידקים וב-1880 הודיע שגילה את הפתוגנזה של הצרעת. בין הנסן לנייסור פרץ סכסוך, מכיוון שהנסן לא הצליח לגדל בתרבית את החיידק המעורב ולהוכיח בצורה חד משמעית את קשרו לצרעת, אף על פי שהוא היה הראשון שצפה בחיידק הזה עוד ב-1872. ב-1889 נמנה נייסר עם מייסדי החברה הגרמנית לרפואת עור, יחד עם יוזף דוטרלפון, מוריץ קפושי, אדמונד לסר ופיליפ יוזף פיק. ב-1892 נחנך הבניין החדש של הקליניקה לרפואת עור, בהתאם לתוכניותיו. ב-1902 הקים נייסר את האגודה הגרמנית למאבק במחלות שמקורן במשגל. כמו כן ב-1888 היה אחד ממייסדי עיתון האיגוד הגרמני לרפואת עור. בהמשך חקר נייסר את העגבת ואת המחלות הנקראות Lupus או זאבת. הוא הבחין לראשונה בין הזאבת השחפתית (Lupus vulgaris) לצורות הלא שחפתיות הוא לא גילה את סיבות העגבת, אולם במחקרים על קופים שערך בשנים 1905–1907 באי ג'אווה תרם לגילוי דרכי ההדבקה במחלה.
ב-1898 פרסם מספר מחקרים בנוגע לטיפול בעגבת באמצעות נסיוב. הוא הזריק נסיוב שהשיג מחולי עגבת למטופלים שהתקבלו לאשפוז בגלל מחלות אחרות. רוב המטופלים לא ידעו פרטים על הניסוי שנערך להם או שלא התבקשו לתת הסכמה מדעת לביצועו.
בשנים 1905 ו-1906 נסע נייסר לאי ג'אווה כדי לחקור את ההידבקות בעגבת מקופים אל בני האדם. מאוחר יותר שיתף פעולה עם אוגוסט פון וסרמן (1925-1866) בהמצאת המבחן על שם וסרמן לאבחון הזיהום בטרפונמה פלידום. כמו כן השתתף בניסויים עם החומר הכימותרפויטי ארספנאמין או "סלברסן "שאותו המציא פאול ארליך ב-1910 כטיפול לעגבת. חקר גם מחלות עור כמו ויטיליגו ליקנואידי, סרפדת, גידולי עור, זיהומי עור, פסוריאזיס, מחלות עור על רקע זיהום בפטריות, פמפיגוס, אקזמות. ב-1907 נייסר קודם כפרופסור מן המניין לרפואת עור באוניברסיטת ברסלאו. נייסר היה פעיל מאוד גם בתחום הבריאות הציבורית. הוא עודד את הרפואה המונעת ואת חינוך התברואתי של הציבור.
שנותיו האחרונות
נייסר נפגע מאוד ממות אשתו ב-1913. בנוסף סבל מסוכרת וביום אחד נפל ושבר את עצם הירך. ב-1916 סבל מאבנים במערכת השתן. עבר עם מגוריו מברלין לברסלאו. נייסר הלך לעולמו ב-30 ביולי 1916 בברסלאו בגיל 61, כתוצאה משוק זיהומי, זמן קצר אחרי שהתמנה לחבר במועצת הבריאות של הרייך.
עם תלמדיו נמנה פאול לינזר.
אספן אמנות ומצנט
נייסר ואשתו טוני היו אוהבי אמנות ומצנטים. ביתם, "וילת נייסר" הייתה מלאה באוצרות אמנות והיווה מוקד של תרבות בעיר ברסלאו. עם חוג ידידי הזוג נמנו האדריכל הנס פלציג, הפסל תאודור פון גוזן, המלחינים גוסטב מהלר וריכרד שטראוס, הסופר גרהרט האופטמן והצייר אויגן שפירו. בבית נמצאו יצירות רבות מאת האמנים פריץ ארלר ואריך ארלר, ביניהן דיוקנאות של הזוג אלברט וטוני נייסר עצמם ושל כמה מאורחיהם המפורסמים. האוסף שלהם כלל גם ציורים מאת ג'ובני סגנטיני ("צהרים בהרי האלפים"), ארנולד בקלין ("הטריפטיך ונוס גנריקס"), אוסוואלד אכנבך, הנס תומה, פרייץ טאולו, אויגן שפירו, יצירות מאת הפסלים קונסטנטין מנייה, פרנץ פון שטוק, איגנציוס טאשנר ותאודור פון גוזן.
חייו הפרטיים
ב-1883 התחתן נייסר עם הנדבנית טוני קאופמן (1918-1861). הזוג לא הוליד ילדים.
פרסים ואותות הוקרה
- 1886 - חבר האקדמיה לאופולדינה
- 1916 - חבר במועצה לבריאות של הקיסרות הגרמנית
הנצחה
- 1920 - ביתו נהפך למוזיאון, אולם ב-1933 המשטר הנאצי הפקיע אותו והפך אותו לבית מלון.
הארכיון שלו ניצל על ידי רופא משווינפורט.
- 2005 - אוניברסיטת ורוצלב יזמה את ההרצאה שנתית על שם אלברט נייסר - כאות הוקרה לרופאי עור שתרמו תרומות משמעותיות קליניות ובמחקר.
לקריאה נוספת
- Albrecht Scholz: Geschichte der Dermatologie in Deutschland. Springer-Verlag, Berlin, Heidelberg, New York usw. 1999, S. 39–41
קישורים חיצוניים
אלברט ניסר (1855-1916), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ A.Scholz
