אליהו גלעזר
אליהו גלעזר (30 בינואר 1912 - 14 במאי 1989) היה פעיל ציוני בתנועת בית"ר, ממארגני עליית ההצלה מהשמדה בארצות אירופה, פובליציסט, נואם מוערך.
קורות חיים
אליהו גלעזר נולד ב-1912 לאהרון ופרידה גלזר (גלזריס) בווילנה שבליטא. בשנת 1915, עם התקרבות הצבא הגרמני לליטא, עברה משפחתו לרוסיה. במוסקבה חזה כילד בן 5 בהתנגשויות מזוינות בין הפלגים הלוחמים במהפכה. אז לדבריו התגבשה אצלו הדעה שהיהודים זקוקים לנשק להגנה עצמית ואכן מאוחר יותר, בהיותו פעיל בבית"ר, הוביל אימונים של יהודים בנשק בקובנה שבליטא. בשנת 1919 חזרה משפחתו לווילנה ובשנת 1921 נכלא אביו, על ידי הפולנים, יחד עם יהודים רבים, במחנה מעצר. עם שחרורו הוכה אביו בראשו במוט על ידי קצין פולני, מכה ממנה נפטר שבועות אחדים לאחר מכן.
בעקבות מות אביו נשלח אליהו בשנת 1923 לאחות דודתו ממשפחת לנדוי (לנדאו), בעיר החופשית דנציג. שם קיבל חינוך ציוני ותרבותי אירופאי, יחד עם הבנים מיכאל ומשה – לימים נשיא בית המשפט העליון. אבי המשפחה יצחק לנדוי היה יו"ר ההסתדרות הציונית בדנציג ויו"ר אגודת הספורט היהודית בר כוכבא. חינוכו הציוני של אליהו גלעזר בבית לנדוי הוביל להצטרפותו לבית"ר דנציג בשנת 1929 ומאז ועד שנת 1940 פעל באירופה בהקמה וניהול סניפי בית"ר וארגון העפלה לישראל, אז תחת המנדט הבריטי (ראה פירוט להלן). בעת מלחמת העולם, אמו ושתי אחיותיו, הדסה וטובה, נרצחו בליטא ביער פיבוניה שליד וילקומיר. אחותו מאשה ניצלה.
בשנת 1940 עלה לארץ באניית עליית אף-על-פי סקריה. בשנת 1942 הצטרף לבריגדה היהודית, במסגרתה לחם בחזית איטליה. לאחר תום המלחמה המשיך לשרת כחייל בבריגדה באיסוף ניצולי המחנות והעלאתם לארץ, עד שחרורו ב-1946. כך מצא את אחותו מאשה.
בשנת 1943, בהייתו חייל בבריגדה, נשא את הצברית גאולה אזרחי לאשה. לימים נולדו להם שני בנים: אלדד ויורם.
לאחר שחרורו עסק לפרנסת המשפחה במקצוע האופטיקה, אותו למד מדודו יחזקאל גלזר, ולאחר שסיים השתלמות מקצועית, כאופטומטריסט.
אליהו גלעזר נפטר ב 14 במאי 1989 לאחר 3 שנים של סבל ממחלת אלצהיימר.
פעילות ציבורית
בשנת 1929 הצטרף לבית"ר דנציג ובשנת 1931 התמנה לנציב בית"ר דנציג. פעילותו הראשונה בארגון העפלה לישראל הייתה ב-1932 כאשר אירגן בדנציג קבוצה של 10 בית"רים שעלו לארץ דרך לבנון. קבוצה נוספת שארגן, הפעם של 30 בית"רים, נעצרה בנמל בירות והוחזרה לאירופה. בשנת 1934 נתמנה לנציב בית"ר בלטביה ובאסטוניה ונציג שלטון בית"ר בארצות הבלטיות ובארצות סקנדינביה. בשנת 1935 התמנה כנציב בית"ר ליטא ומזכיר הצה"ר (ברית הציונים הרוויזיוניסטים).
בשנת 1937 התמנה כנציב בית"ר צ'כוסלובקיה ופעל לארגון ספינות העפלת "אף על פי" ממשרד בפראג. בשנה זו, בעת כינוס הצה"ר בפראג, הכריז שבית"ר מחזירה את 8 הסרטיפיקטים (אישורי כניסה לישראל המנדטורית) אשר הוקצו לצה"ר על ידי ההסתדרות הציונית ובמקומם יעפילו 800 בית"רים בדרכים אחרות. בשנים 1938-1939 פעל במרכז אירופה לארגון ספינות העפלה. עקב מרצו, הצלחתו ומסירותו, נשלח, תחת כסות תעודת עיתונאי ליטאי, על ידי הנהגת בית"ר בלונדון בראשותו של זאב ז'בוטינסקי, לפתרון בעיות בסניפים ולהקמת סניפים חדשים בכל רחבי אירופה. ב-1939, לאחר פלישת הנאצים לצ'כוסלובקיה, עבר לפריז בתור נציג שלטון בית"ר בארצות הדוברות צרפתית ומשם ניהל את מבצעי העלייה מארצות מרכז אירופה ומערבה. בשנת 1940, כחודש לאחר פלישת הנאצים לצרפת, נמלט מצרפת ועלה לארץ באניית המעפילים סקאריה שהפליגה מרומניה והיה נציג בית"ר במפקדת האנייה. בהגיעם לארץ ישראל נכלא יחד עם 1,600 מן המעפילים למשך כשישה חודשים במחנה המעצר בעתלית, שם ניהל את חיי המעפילים במחנה.
בישראל היה מ"מ הנציב ונציב בית"ר בפועל, כאשר פורמלית דוד רזיאל היה הנציב בנוסף לתפקידו כמפקד האצ"ל. לאחר נפילתו של דוד רזיאל ב-1941 היה אליהו גלעזר אחד מ-4 חברי מפקדת האצ"ל עד למינויו של יעקב מרידור כמפקד.
בשנת 1942 התנדב לבריגדה היהודית ונלחם בחזית איטליה. היה ממארגני המרד על הסמל בו 69 חיילים מישראל דרשו דגל וסמל ייחודיים לבריגדה היהודית. לאחר מאסר שדה הסכימו הבריטים לתת לחיילי הבריגדה היהודית סמל ייחודי המכיל מגן דוד זהוב על רקע שני פסים כחולים והכיתוב חיל –חטיבה יהודית לוחמת. בתום המלחמה עסק, במסגרת הבריגדה שטרם פורקה, באיסוף ניצולי המחנות והעלאתם לארץ.
למרות תמיכתו בתנועת החרות לא עסק לאחר קום המדינה בפעילות פוליטית גלויה. מאחורי הקלעים גויס כמפשר בסכסוך הפוליטי בין מנחם בגין לשמואל תמיר, סכסוך שהביא בסופו של דבר לפרישת תמיר ויסוד מפלגת "המרכז החופשי" על ידו.
בשנת 1955 הקים ביחד עם 6 רוויזיוניסטים את מסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי וכיהן כנגידו הראשון.
כאופטיקאי ואחר כך כאופטומטריסט פעל לרגולציה של מקצועות אלה והיה פעיל באיגוד האופטיקאים ואחר כך באיגוד האופטומטריסטים והאופטיקאים.
רשימת אוניות העפלת אף-על-פי אותן אירגן או לקח חלק נכבד בארגונן
- קאטינה - 1939, 850 עולים. במהלך הפלגתה קלטה את 775 עולי ג'פו ב' שעלתה על שרטון
- פאריטה – 1939, 850 עולים
- נעמי יוליה - 1939, 1210 עולים
- סקריה – 1940, 2350 עולים
מספריו
בטרם זרחה השמש בשרות תנועת ז'בוטינסקי, אליהו גלעזר 1984
הוקרה
- בשנת 1985 קיבל את פרס ז'בוטינסקי על ספרו האוטוביוגרפי "בטרם זרחה השמש".
- בשנת 1993 נקרא רחוב על שמו בתל אביב, באזור המשתלה.[1]
קישורים חיצוניים
- ספר בית"ר קורות ומקורות, ח. בן ירוחם, כרך א 1969, כרך ב1 1973, כרך ב2 1975
- מכון ז'בוטינסקי בישראל
- אף על פי ספר עליה ב', חיים לזר ליטאי 1957
- אניות העפלה ופעילי העפלה בפרק בנתיבי העפלה באתר מרכז המידע והמחקר למורשת ההעפלה
- סיפורי אניות ההעפלה השונות באתר אנציקלופדיה יהודית דעת
- תיק פ44 אליהו גלעזר, בארכיון מכון ז'בוטינסקי
הערות שוליים
- ^ עיריית תל אביב יפו, מדריך הרחובות
