אלכסנדר גולדפרב (ביולוג)
 |
אלכסנדר דוידוביץ' גולדפרב (ברוסית: Александр Давидович Гольдфарб; נולד ב-1947 במוסקבה) הוא מיקרוביולוג, אקטיביסט וסופר רוסי-אמריקאי. ב-1975 עזב את ברית המועצות ללימודים בישראל ובגרמניה, ומאז 1982 מתגורר בניו יורק ובעל אזרחות אמריקאית. במקביל לקריירה מדעית כמיקרוביולוג עסק בפעילות פוליטית וציבורית ובמאבק למען זכויות אזרח וזכויות האדם ברוסיה. שמו נקשר עם פעילים נוספים כמו אנדריי סחרוב, ג'ורג' סורוס, בוריס ברזובסקי ואלכסנדר ליטוויננקו.[1] גולדפרב לא ביקר ברוסיה מאז שנת 2000.[2]
קריירה מדעית
גולדפרב למד ביוכימיה באוניברסיטת מוסקבה וסיים את לימודיו ב-1969. לאחר סיום לימודיו עבד במכון קורצ'טוב לאנרגיה אטומית במוסקבה. הוא עלה לישראל מברית המועצות ב-1975 וקיבל תואר דוקטור בשנת 1980 ממכון ויצמן בישראל. לאחר מכן המשיך בתוכנית פוסט-דוקטורט במכון מקס פלנק לביוכימיה בגרמניה[3] ובין השנים 1982 עד 1991 היה עוזר פרופסור באוניברסיטת קולומביה בניו יורק.[4] מ-1992 עד 2006 היה גולדפרב חבר סגל במכון לחקר בריאות הציבור בניו יורק, שם הוביל מחקר במימון ממשלת ארצות הברית על מבנה ותפקוד ה-RNA בחיידקי E.coli בתקציב כולל של 7 מיליון דולר,[5] ועמד בראש פרויקט לטיפול בשחפת עמידה בבתי הכלא בסיביר" שמומן ב-13 מיליון דולר על ידי הנדבן ג'ורג' סורוס.[6]
פעילות חברתית
גולדפרב שמר על קשריו עם מתנגדי המשטר בברית המועצות לאחר שעזב את המדינה, והיה לדובר מטעם מסורבי העלייה.[7] במסיבות עיתונאים לקראת פרס נובל לשלום לשנת 1975 שימש גולדפרב כמתורגמן עבור אנדריי סחרוב, וסייע להפיק את ההופעה הראשונה של סחרוב בטלוויזיה האמריקנית לאחר שמיכאיל גורבצ'וב השיב אותו מהגלות בסיביר.[8] במשך שנתיים, בין 1984 ל-1986, השלטונות הסובייטיים סירבו לאפשר לאביו של גולדפרב לעזוב את ברית המועצות לאחר שלא שיתף עימם פעולה כדי ללכוד את העיתונאי האמריקני ניקולס דנילוף. [9]
גולדפרב היה בין המהגרים הפוליטיים הראשונים שחזרו לברית המועצות לאחר הרפורמות שהנהיג גורבצ'וב,[10] ורשמים מביקורו הראשון באוקטובר 1987 פורסמו ככתבת שער במגזין הניו יורק טיימס תחת הכותרת "בוחנים את הגלסנוסט. גולה מבקר את מולדתו".[11]
הסיפור משך את תשומת לבו של הפילנתרופ האמריקני ג'ורג' סורוס, שיצר קשר עם גולדפרב. על פי הביוגרף של סורוס רוברט סלייטר, גולדפרב היה בין הקבוצה הראשונה של גולים רוסים בניו יורק שסורוס הזמין לסיעור מוחות של הקרן שרצה להקים ברוסיה.[12] ב-1991 שכנע גולדפרב את סורוס לתרום 100 מיליון דולר כדי לעזור למדענים סובייטים לשעבר לשרוד את צעדי החירום הכלכליים שיזמה ממשלתו של בוריס ילצין.[13]
בין 1992 ל-1995 שימש גולדפרב מנהל תפעול בקרן המדע הבינלאומית של סורוס, שסייעה לקיים עשרות אלפי מדענים וחוקרים בברית המועצות לשעבר במהלך שלוש השנים הקשות ביותר של הרפורמה הכלכלית.[14] בשנת 1994 ניהל גולדפרב את פרויקט האינטרנט הרוסי של סורוס, שבנה תשתית וסיפק גישה חינמית לאינטרנט לקמפוסים של אוניברסיטאות ברחבי רוסיה.[15] ב-1995, במהלך החודשים הראשונים של מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, פיקח גולדפרב על מבצע סיוע במימון סורוס, שהסתיים באסון עם היעלמותו של עובד הסיוע האמריקאי פרד קוני.[16] משנת 1998 עד 2000 ניהל גולדפרב מטעם סורוס את פרויקט השחפת ברוסיה, שתוקצב ב-15 מיליון דולר.[17] הוא עבד עם ד"ר פול פארמר כדי להילחם בשחפת בבתי הכלא הרוסיים, מאמץ אותו תיארה זוכת פרס הפוליצר טרייסי קידר בספרה "הרים מעבר להרים".[18]
מאז 2001 מכהן גולדפרב כמנכ"ל הקרן הבינלאומית לחירויות האזרח בניו יורק, שנוסדה וממומנת על ידי האוליגרך הרוסי הגולה בוריס ברזובסקי.[19]
מעורבות בפרשת ליטוויננקו
גולדפרב פגש לראשונה את אלכסנדר ליטוויננקו במסגרת פרויקט השחפת בבתי הכלא הרוסיים.[20] באוקטובר 2000, לבקשת בוריס ברזובסקי, ביקר גולדפרב בטורקיה ופגש את ליטוויננקו ומשפחתו לאחר שנמלטו מרוסיה. גולדפרב סידר את כניסתם לבריטניה, אך עשה זאת בניגוד לחוק ולכן נאסר עליו לבקר בבריטניה למשך שנה,[21] ועבודתו עם סורוס נפסקה. [22]
לאחר שליטוויננקו הורעל בלונדון בשנת 2006, היה גולדפרב הדובר הלא רשמי שלו במהלך השבועיים האחרונים לחייו.[23] ביום מותו של ליטוויננקו, קרא גולדפרב את הצהרת ערש הדווי שלו, בה האשים את ולדימיר פוטין בהרעלה.[24]
מאוחר יותר הסביר גולדפרב בראיונות כי ניסח את ההצהרה לבקשת ליטוויננקו וכי ליטוויננקו חתם עליה בנוכחות עורך דין.[25] יחד עם ברזובסקי, אלמנתו של ליטוויננקו מרינה, ועורכת הדין לזכויות האדם לואיז כריסטיאן, הקים גולדפרב את קרן הצדק של ליטוויננקו כדי להיאבק למען פרסום האמת על מותו והבאת העבריינים לדין.[26] מאוחר יותר הוא העיד לטובת ברזובסקי בתביעת דיבה שהגיש האוליגרך כנגד תחנת הטלוויזיה הממלכתית הרוסית RTR (כיום רוסיה 1) שטענה כי הוא הורה על רצח ליטוויננקו.[27][28]
תביעת דיבה נגד ערוצי טלוויזיה רוסים
בעקבות המתקפה על סרגיי סקריפאל בסולסברי ב-4 במרץ 2018, בדיווח של רשת הטלוויזיה הרוסית על התקרית נטען כי גולדפרב רוצח את אלכסנדר ליטוויננקו ב-2006.[29] בתגובה תבע גולדפרב בארצות הברית שני ערוצי טלוויזיה רוסיים, הערוץ הראשון ו-RT בגין הוצאת דיבה. [30] ב-4 במרץ 2020 קבעה השופטת המחוזית ואלרי קפרוני כי לבית המשפט בניו יורק יש סמכות לדון בתביעה מכיוון שהערוץ הראשון הרוסי מחזיק אולפן במנהטן שבו ראיינה הכתבת ז'אנה אגלקובה את גולדפרב ביחס לנושא התביעה.[31]
כתיבה
גולדפרב כתב מאמרי מערכת עבור הניו יורק טיימס,[32][33] הוושינגטון פוסט,[34][35][36] הוול סטריט ג'ורנל,[37] הדיילי טלגרף,[38] ו-The Moscow Times.[39] הוא עזר לליטוויננקו להכין לפרסום את ספרו Lubyanka Criminal Group(אנ'). לאחר מותו של ליטוויננקו כתב עם אלמנתו מרינה את הספר "מותו של סוכן - אלכסנדר 'סשה' ליטביננקו: סיפור הרעלתו של אלכסנדר ליטביננקו ושובו של הקג"ב".[40]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Гольдфарб, Алекс". Lenta.ru. נבדק ב-2013-07-11.
- ^ "Opinion | I'm a critic of Putin's regime. Russian state TV is accusing me of murder". Washington Post (באנגלית אמריקאית). 2021-10-28. ISSN 0190-8286. נבדק ב-2024-02-19.
- ^ Tamar Barkay & Alexander Goldfarb, Processing of bacteriophage T4 primary transcripts with ribonuclease III, scholarship.libraries.rutgers.edu, 1982
- ^ Newsweek Staff, The Prisoners' Plague, Newsweek, 1999-07-04 (באנגלית)
- ^ "Patient Crossroad – In Home Healthcare and Elder Care". Patient Crossroad.
- ^ By, Resistant TB a worldwide threat; Disease: The former Soviet states are at the heart of the crisis, but U.S. health officials say the odds of outbreaks here are growing., Baltimore Sun, 1999-03-20 (ב־American English)
- ^ Beckerman, Gal (2010-09-23). When They Come for Us, We'll Be Gone: The Epic Struggle to Save Soviet Jewry – Gal Beckerman – Google Books. ISBN 9780547504438. נבדק ב-2013-07-11.
- ^ Soviet Dissident Credits Westerners For His Emigration | News | The Harvard Crimson, www.thecrimson.com
- ^ Soviets Free Dissident Who Refused to Entrap Daniloff: Hammer's Jet Brings Him to U.S., Los Angeles Times, October 16, 1986
- ^ Barringer, Felicity (22 באוקטובר 1987). "On Ex-Dissident's Visit, Amazement in Moscow". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Goldfarb, Alex (1987-12-06). "TESTING GLASNOST". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2024-02-19.
- ^ "George Soros, The Unauthorized Biography (Robert Slater)". Scribd.com. אורכב מ-המקור ב-2013-11-10. נבדק ב-2013-07-11.
- ^ Soros Foundation/Open Society Institute (1992). "Case 79, International Science Foundation" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2012-03-08. נבדק ב-2011-07-25 – via cspcs.sanford.duke.edu.
- ^ Bohlen, Celestine (1992-12-10). "American Vows Millions to Ex-Soviet Science". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2024-02-19.
- ^ Allakhverdov, A. (1996-08-02). "Internet: High-Speed Network Will Link Russia's Far-Flung Universities". Science. Sciencemag.org. 273 (5275): 594–0. doi:10.1126/science.273.5275.594. נבדק ב-2013-07-11.
- ^ "The Lost American – Tapes & Transcripts | FRONTLINE". PBS. 1993-10-03. נבדק ב-2013-07-11.
- ^ Stalking a killer in Russia's prisons - ProQuest, www.proquest.com (באנגלית)
- ^ הרים מעבר להרים / טרייסי קידר ; מאנגלית - מרב מילר | קידר, טריסי, 1945- (מילר, מרב ) | מילר, מרב | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ^ The weird world of Boris Berezovsky: Alexander Litvinenko's inquest, The Independent, 2015-03-18 (באנגלית)
- ^ "העריק האחרון". הארץ. נבדק ב-2024-02-19.
- ^ "Litvinenko poisoning: the main players". The Guardian (באנגלית בריטית). 2006-11-24. ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-02-19.
- ^ מאשה גסן, פוטין : האיש ללא פנים, תל-אביב: ספרי עליית הגג, 2012
- ^ אריק בכר, הרעלת ליטוויננקו - הפיגוע הגרעיני הראשון, באתר מעריב NRG, 23 בדצמבר 2006
- ^ "Spy's death-bed Putin accusation". BBC News. 24 בנובמבר 2006.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Alex Goldfarb, with Marina Litvinenko Death of a Dissident: The Poisoning of Alexander Litvinenko and the Return of the KGB, The Free Press, 2007, מסת"ב 1-4165-5165-4.
- ^ Alan Cowell (3 באפריל 2007). "Foundation Set Up to Seek Justice for Ex-K.G.B. Spy]". New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Neutral Citation Number: [2010] EWHC 476 (QB), Case No: HQ07X01481" (PDF). carter-ruck.com. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2013-05-12. נבדק ב-2011-07-26.
- ^ "Berezovsky wins poison libel case". BBC News. 10 במרץ 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Harding, Luke (2018-06-22). "Litvinenko widow threatens to sue RT over 'libellous' claims". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2020-02-04.
- ^ Knight, Amy (2018-09-06). "Russian TV Under the Gun in American Court for Its Litvinenko Murder Allegations". The Daily Beast (באנגלית). נבדק ב-2020-02-04.
- ^ "U.S. Court to Hear Case Against Russian State TV Over 'Defamatory' Coverage of Murdered Dissident". lawandcrime.com (באנגלית). 5 במרץ 2020. נבדק ב-2020-03-07.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Goldfarb, Alex (20 בנובמבר 1986). "Gorbachev Loosens the Screws a Bit". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Putin and the Victim". The New York Times. 4 ביולי 2007.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Goldfarb, Alex (11 בינואר 1987). "What Should We Make of Gorbachev?".
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Goldfarb, Alex (2 בנובמבר 1987). "Emigrating From Russia; It's an issue that Reagan and Gorbachev should negotiate at the summit".
{{cite news}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל, August 2023) - ^ Goldfarb, Alex (10 במאי 1988). "Gorbachev: Still A Long Way to Go". אורכב מ-המקור ב-7 בנובמבר 2012. נבדק ב-5 ביולי 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "The Litvinenko case in quotes". litvinenko.org.uk. אורכב מ-המקור ב-2011-10-01. נבדק ב-2011-07-25.
- ^ Goldfarb, Alex (18 ביולי 2007). "The new Stalins must be kept in check". The Daily Telegraph. London.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Archived item". אורכב מ-המקור ב-2012-07-28. נבדק ב-2011-07-25.
- ^ מותו של סוכן - אלכסנדר 'סשה' ליטביננקו : סיפור הרעלתו של אלכסנדר ליטביננקו ושובו של הקג"ב / אלכס גולדפרב, מרינה ליטביננקו ; [תרגום - בן ציון הרמן | גולדפרב, אלכס (הרמן, בן-ציון | הרמן, בן-ציון ;ליטביננקו, מרינה, 1962- | הספרייה הלאומית], באתר www.nli.org.il
