אלפרד הרמסוורת', ויקונט נורת'קליף הראשון
| לידה |
15 ביולי 1865 דבלין |
|---|---|
| פטירה |
14 באוגוסט 1922 (בגיל 57) |
| מקום קבורה | בית הקברות מזרח פינצ'לי |
| מדינה |
|
| השכלה | בית ספר סטמפורד |
| מפלגה | המפלגה השמרנית (הממלכה המאוחדת) |
אלפרד צ'ארלס ויליאם הרמסוורת', ויקונט נורת'קליף הראשון (באנגלית: Alfred Harmsworth; 15 ביולי 1865 – 14 באוגוסט 1922) היה איל עיתונות ומוציא לאור בריטי. בעליהם של הדיילי מירור והדיילי מייל ואחד הראשונים לקדם את תחום העיתונות הפופולרית להמונים. הוא נחשב לאחד האנשים המשפיעים ביותר במהלך התקופה האדוארדית. הלורד ביברברוק (אנ') אמר שהוא "הדמות הגדולה ביותר שצעדה אי פעם במורד רחוב פליט". עם זאת, הוא נחשב גם אנטישמי ואימפריאליסט.[1][2]
בתחילת המאה ה-20 התגברו הניסיונות לפתח עיתונות פופולרית המיועדת למעמד הפועלים ונוטה להדגיש נושאים סנסציוניים. הרמסוורת' היה השחקן הגדול והמוביל ביותר בתחום זה. ידועה אמירתו כי "חדשות זה משהו שמישהו רוצה להדחיק. כל השאר זה פרסומת".[3] ללורד נורת'קליף היה תפקיד רב עוצמה והשפעה במהלך מלחמת העולם הראשונה, במיוחד בביקורת על הממשלה ומינוף של משבר הפגזים של 1915 (אנ') כדי לשנות את הרכבה. הוא היה מעורב גם בהתנהלות מול בעלי הברית האמריקנים וגם במאבק בתעמולת האויב הגרמני.
חברת העיתונות המאוחדת (אנ') שלו העסיקה סופרים כמו ארתור מי (אנ') וג'ון אלכסנדר המרטון (אנ'), וחברת הבת שלה, פרסמה סדרת מגזינים עממית להרחבת ההשכלה ואנציקלופדיות לילדים ולמבוגרים. מגזין קומיקס שהחל לפרסם בסוף המאה ה-19 הפך אותו למונופול גם בתחום זה, עד שנות השלושים של המאה ה-20.
ביוגרפיה
בצעירותו
הרמסוורת' נולד בצ'פליזוד (אנ'), פרבר של העיר דבלין, אירלנד. הוא בנם של אלפרד הרמסוורת' (האב) (אנ') וג'רלדין מארי (אנ') הרמסוורת', כאחד מארבעה עשר ילדים, ששלושה מהם מתו בגיל צעיר. בצעירותו התחנך בבית הספר סטמפורד סקול (אנ') בלינקולנשייר, אנגליה משנת 1876, ובבית הספר 'הנלי האוס' בקילברן, לונדון משנת 1878. מורה בהנלי האוס עודד אותו לפתוח עיתון פנימי בבית הספר, במה שהיה ניסיונו הראשון בעיתונות.[1][4] ב-1880 ביקר לראשונה במועדון הדיבייט סילבן (אנ') שנוסד על ידי אביו ובו כיהן מאוחר יותר כגזבר.

איל עיתונות
הוא יזם בעצמו את הקמת העיתון הראשון שלו, Answers (אנ'), ולאחר מכן נעזר לניהולו גם באחיו הרולד, ויקונט רות'רמר הראשון, שהיה מיומן בעסקים.[5] להרמסוורת' היה חוש אינטואיטיבי למה שקהל הקוראים רצה לקנות, והוא החל להוציא לאור סדרה של עיתונים ומגזינים זולים אך מוצלחים.[6] מתוכם, הוא פיתח את חברת ההוצאה לאור של עיתונות הגדולה בעולם, Amalgamated Press (אנ').
הרמסוורת' קנה כמה עיתונים כושלים והפך אותם לקבוצת חדשות רווחית, בעיקר על ידי פנייה לציבור הרחב. הוא התחיל עם עיתון The Evening News (אנ') הלונדוני במהלך 1894, ולאחר מכן מיזג שני עיתונים באדינבורו כדי ליצור עיתון בשם Edinburgh Daily Record.[1][4] ב-4 במאי 1896 החל לפרסם את הדיילי מייל בלונדון, עיתון שהפך להצלחה מסחררת ושבר שיאי תפוצה בחייו של הרמסוורת'. לאחר מכן יצר הרמסוורת' עיתון של יום ראשון, שהיה המוביל בתפוצתו בבריטניה. הוא גם יזם את מגזין הרמסוורת', תוך שימוש באחד מהעורכים הטובים ביותר בבריטניה, הנרי בקלס וילסון (אנ').
במהלך 1903 יזם הרמסוורת' גם את הקמת הדיילי מירור. ב-1905 הוא רכש את האובזרבר וב-1908 רכש גם את הטיימס. באותה שנה קנה גם את הסאנדיי טיימס, וחברת הבת שלו החלה לפרסם אנציקלופדיות למבוגרים ולילדים. בכך הגיעה השפעתו העיתונאית לשיא.[7] ב-1914 שלט נורת'קליף ב-40% מתפוצת עיתוני הבוקר, 45% מתפוצת עיתוני הערב ו-15% מתפוצת עיתוני יום ראשון בבריטניה.[1][5][4]
נורת'קליף הכניס את אחיו הצעירים לאימפריית התקשורת שלו, וכולם הצליחו לשגשג בה: הרולד סידני הרמסוורת', ויקונט רות'רמר הראשון, ססיל הארמסוורת', ברון הארמסוורת' (אנ'), לסטר הארמסוורת' (אנ') וסר הילדברנד הארמסוורת' (אנ').
נורת'קליף ביקר בירושלים בתחילת 1922 במסגרת נסיעתו מסביב לעולם, וערך בה מספר פגישות עם נציגי הקהילות שהשפיעו גם על ראשי הציונות.[8] הוא נפגש עם יעקב ישראל דה האן שניסה להשפיע עליו לכיוון אנטי-ציוני.[9][10] בין השאר, תקפו עיתוניו של נורת'קליף פרויקטים שונים של הציונות. גם לאיתמר בן-אב"י היה קשר עם נורת'קליף, והוא קיבל ממנו תפקיד עיתונאי.[11][12]
נישואין וילדים
הרמסוורת' התחתן עם מרי אליזבת הארמסוורת' (אנ') לבית מילנר ב-11 באפריל 1888. לבני הזוג לא היו להם ילדים משותפים.
ללורד נורת'קליף היו ארבעה ילדים מוכרים משתי נשים שונות. הראשון, אלפרד בנג'מין סמית', נולד כשהרמסוורת' היה בן שבע עשרה, והאם הייתה משרתת בת שש עשרה בבית הוריו. סמית' מת ב-1930. עד שנת 1900, הרמסוורת' הכיר פילגש אירית בשם קתלין ורוהן, שמעט ידוע עליה מלבד שמה, ולזוג נולדו שני בנים נוספים ובת. ורוהן נפטרה ב-1923.[1]
תוארי אצולה
הרמסוורת' התחיל את דרכו בהשגת תוארי אצולה עם התואר ברונט בשנת 1904.[13] בשנת 1905, הועלה למעמד של ברון נורת'קליף,[14] כשברקע היו רינונים כי התואר נרכש מידיו של המלך אדוארד השביעי. בשנת 1918, הרמסוורת' התקדם לתואר ויקונט נורת'קליף, כאות הערכה עבור שירותו במלחמת העולם הראשונה.
פעילות ציבורית נוספת
בשנת 1894 מימן הרמסוורת' משלחת לארץ פרנץ יוזף בקוטב הצפוני, מתוך כוונה להגיע עד לקוטב עצמו.
בשנת 1903 יזם הרמסוורת' את גביע הארמסוורת' (אנ'), הפרס הבינלאומי הראשון למרוצי סירות מנוע.[15] באותה שנה, היה נוכח בהדגמה של תעופה אווירית והכריז על האתגר האטלנטי - הראשון שיצליח להטיס מטוס מארצות הברית לאירופה, יזכה ב-10,000 פאונד (כמיליון דולר בערכים של ימינו), הוא חזר והציע את הפרס גם ב-1914, ובסופו של דבר הוא ניתן למנצחים על ידי וינסטון צ'רצ'יל.[16]
מלחמת העולם הראשונה
הבעלות של נורת'קליף על שורה ארוכה של עיתונים משפיעים הביאה לכך שמאמרי המערכת שלו השפיעו על כלל הציבור באנגליה. המשמעות היא שבעידן שלפני הרדיו, הטלוויזיה או האינטרנט, נורת'קליף שלט בעיתונות הבריטית "כפי שמעולם לא היה לפני או אחרי כן על ידי אדם אחד".[17] נורת'קליף הוביל בעיתוניו לפני מלחמת העולם הראשונה קו אנטי גרמני נוקשה, מה שהוביל את העיתון הלונדוני ה'סטאר' (אנ') להכריז כי "לצד הקייזר, לורד נורת'קליף עשה יותר מכל אדם חי כדי להביא למלחמה".[18]
עיתוניו דיווחו על משבר הפגזים של 1915 (אנ') בהתלהבות כזו, שהייתה זרז משמעותי לסיים את ממשלתו הליברלית של ראש הממשלה הרברט הנרי אסקווית', מה שאילץ את אסקווית' להקים ממשלת קואליציה רחבה. העיתונים של נורת'קליף דחפו להגברת החימוש והקמת משרד תחמושת, כשהשר הראשון בתפקיד היה דייוויד לויד ג'ורג', בהמשך עזר נורת'קליף גם לקידומו של ג'ורג' לראשות הממשלה בשנת 1916.[5] לויד ג'ורג' הציע בתמורה לנורת'קליף תפקיד בקבינט שלו, אך נורת'קליף סירב ובמקום זאת מונה לנהל את התעמולה הממשלתית. עד כדי כך השפיע נורת'קליף על התעמולה האנטי-גרמנית במהלך מלחמת העולם הראשונה, שספינת מלחמה גרמנית נשלחה להפגיז את ביתו, בניסיון להתנקש בחייו. במקום מגוריו הקודם עדיין אפשר לראות חור של פגז מתוך כבוד לאשתו של הגנן, שנהרגה בפיגוע.[4] לימים, נמנה גם אדולף היטלר על מעריציו של נורת'קליף (שנחשב אנטישמי ואנטי ציוני) וכתב במיין קאמפף כי "אני עצמי למדתי המון מתעמולת האויב הזאת".[19]
בתחילת המלחמה התנגד נורת'קליף למשלוח חיילים בריטיים ליבשה. לפי הייסטינגס, הוא זעק בישיבה עם מנהליו הבכירים, "מה הדברים האלה שאני שומע על שיגור חיל משלוח בריטי לצרפת? זו שטות. חייל אחד לא יצא מהמדינה הזאת... תכתבו את כל זה בעיתון מחר", אבל לבסוף השתכנע על ידי אנשיו לתמוך במהלך.[20]
מותו והנצחתו

בריאותו של לורד נורת'קליף התדרדרה במהלך שנת 1921 בעיקר בגלל זיהום של חיידקי Streptococcus. גם מצבו הנפשי התדרדר ונסיעה מסביב לעולם לא עזרה לו. הוא מת מדלקת פנים הלב בביתו בלונדון, ב-14 באוגוסט 1922.[4][1] הוא השאיר במותו משכורת עבור שלושה חודשי עבודה לכל אחד מששת אלפים עובדיו. תוארי האצולה של נורת'קליף לא עברו בירושה לאיש.
ברחוב פליט מוצבת אנדרטה לזכרו. גופתו נקברה בבית הקברות איסט פינצ'לי (אנ') בצפון לונדון.
מאחר שהוא סיפק ספינה למשלחת לקוטב, הנציח אותו רוברט פירי בקריאת קרחון על שמו.
לאורך הקריירה העיתונאית שלו קידם נורת'קליף את הסיוע לתוכנית התיישבות במערב אוסטרליה. עיירה שנוסדה במיוחד כדי לסייע להתיישבות החדשה נקראה נורת'קליף (מערב אוסטרליה) (אנ'), כהכרה בקידום התוכנית על ידיו.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- אלפרד הרמסוורת', ויקונט נורת'קליף הראשון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Anthony, Andrew (2022-08-07). "The Chief by Andrew Roberts review – the original alpha Mail". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2025-02-23.
- ↑ דני גוטוויין, אימפריאליזם ואנטישמיות: 'פרשת הכסף ההודי' 1912–1914, ו'הדרך המיוחדת' של האנטישמיות הבריטית כ'אנטישמיות לוואי', באתר דני גוטוויין, 2000-12-31
- ↑ מאט הייג, כשל מותגי, באתר NRG
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 Lights 2 Flag, Viscount Northcliffe (1865 - 1922) - Pioneer Press Baron, Kent Today & Yesterday, 2010-01-01
- ^ 5.0 5.1 5.2 Alfred Charles William Harmsworth, Viscount Northcliffe | British Publisher & Media Mogul | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
- ↑ שלומי ליס, עת לדת ברווזות עיתונאיות, באתר השילוח, 2020-12-09
- ↑ יוסי מלמן, כך השיגו מידע העיתונים בקבוצה של רופרט מרדוק, באתר הארץ, 22 ביולי 2011
- ↑ דפדוף בקטלוג התיקים, באתר www.jabotinsky.org
- ↑ רצח בשערי צדק, באתר סגולה
- ↑ 'Daniela', מי אתה יעקב ישראל דה האן?, באתר מכון ון ליר בירושלים, 2024-11-24
- ↑ ג. שרוני, האתנועים הגיעו - השביתה פרצה, באתר הספרייה הלאומית, מעריב, 23.10.1970 עמ' 25
- ↑ 14.5.1922 מה אמר ומה אספר לכם, תלמידי היקרים? / ישעיהו קרניאל - פרויקט בן־יהודה, באתר benyehuda.org
- ↑ Page 4556 | Issue 27696, 15 July 1904 | London Gazette | The Gazette, www.thegazette.co.uk
- ↑ Page 107 | Issue 27871, 5 January 1906 | London Gazette | The Gazette, www.thegazette.co.uk
- ↑ Harmsworth Cup | Powerboat, Trophy, International | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
- ↑ ניצן סדן, הג'קוזי המעופף והדרקון הקפוא: 100 שנה לטיסה הטרנס-אטלנטית, באתר כלכליסט, 22 ביוני 2019
- ↑ אורן נהרי, לא רק גנרלים, לא תמיד בשירות הציבור: העיתונאים שעשו את דרכם לפוליטיקה, באתר וואלה, 28 במרץ 2019
- ↑ Monitoring the popular press: an historical perspective, by Adrian Bingham, web.archive.org, 2011-08-07
- ↑ אמנון לורד, מאה לסיום מלחמת העולם הראשונה: תחילת אגדת "הסכין בגב האומה", באתר ישראל היום, 6 בנובמבר 2018
- ↑ מקס הייסטינגס, פורענות: 1914, אירופה יוצאת למלחמה, מודן, ספטמבר 2014, עמ' פרק 3
אלפרד הרמסוורת', ויקונט נורת'קליף הראשון41484023Q335193