אלפרד קליי
אלפרד אברהם קליי (Alfred Avraham Klee) (25 בינואר 1875 - 10 בנובמבר 1943) היה חלוץ של התנועה הציונית בגרמניה, העוזר הצעיר ביותר של בנימין זאב הרצל, עורך דין, ראש קהילת יהודי ברלין עד עליית הנאצים לשלטון.
ביוגרפיה
אלפרד קליי נולד ב-25 בינואר 1875 בברלין, גרמניה. למוריץ (משה) קליי (Moritz (Moshe) Klee) ולאוגניה קליי - לאגוויץ (Eugenia Klee - Lagowitz)[1]. בגיל 11 התייתם מאביו מוריץ. הוא למד משפטים והתמחה במשפט פלילי. קיבל את תואר הדוקטור שלו מאוניברסיטת טובינגן Tubingen ב-1902. הוא עסק במשפט פלילי, במיוחד במקרים של כבוד יהודי. הוא ידוע במיוחד בכך שזכה במשפט דיבה בשנת 1921 נגד הרוזן ראבנטלוב (Ernst Graf zu Reventlow)(אנ') על שתמך בהשמצות של הפרוטוקולים של זקני ציון ובהפצת הספרים. במשרד שלו בברלין היו לו לעיתים שותפים. ב־1907 נכנס למשרד דר' שמואל סמי גרונמן[2].
כבר בגיל העשרה הוא נמשך לנושאים ציוניים והתיידד עם תיאודור הרצל ומקס נורדאו שהיו בין חבריו הקרובים. קליי היה העוזר הצעיר ביותר של הרצל. בנעוריו בברלין הוא היה חלוץ של התנועה הציונית. הוא התפרסם ביכולות הנאום שלו והפך לדובר בולט של התנועה בימיה הראשונים. הוא החזיק במספר רב של תפקידים בתנועות יהודיות וציוניות. בשנת 1906, הוא השתתף[2] ב'מועצת ההסתדרות היהודיות לעזרה' בבריסל שכונסה על ידי ההסתדרות הציונית העולמית ביוזמתו של דוד וולפסון. בשנת 1919 היה שותף לייסוד Judische Volks Partei [3] וסגן הנשיא בקהילת יהודי ברלין. הוא גם נבחר להיות הנציג של קהילת יהודי ברלין למועצת יק"א אשר שמה לה למטרה למצוא מקלט ליהודים ולשפר את תנאי המחיה של אלה שכבר גרו במקומות מקלט.
בספר Between Jew and Arab: The lost Voice of Simon Ravidowicz מציין דוד נ. מאיירס (David N. Myres) ש"כציוני גרמני מהדור הראשון, אלפרד קליי לא תפס את מחויבותו הציונית כמנוגדת לתמיכתו בעבודה חברתית ותרבותית בגולה. למעשה, היו עוד ציונים לא מעטים שכמו קליי התנגדו לעקרון של "שלילת הגולה" וראו את החיים היהודיים מחוץ לפלשתינה פחות כמצב קבוע של גלות ויותר כזירה גדושה באפשרויות יצירתיות."
המעבר מגרמניה הנאצית להולנד
בנובמבר 1935 חגגה קהילת יהודי אמסטרדם, 300 שנה לבית הכנסת הראשי שלהם וקליי משתתף בחגיגות אלו כיו"ר הקהילה בברלין. ב-7 או ב-8 בנובמבר 1938, עזב את ברלין עם מזוודה קטנה כדי להגן על רופא יהודי בוסטאפליה. בזמן שהותו שם ב-10 בנובמבר יום לאחר ליל הבדולח הוא דיבר עם בנו הנס קליי (Hans Klee), שנולד ב-1906 בברלין, שמסר לו הודעה מוצפנת שעל פיה "לנכדתו היה יום הולדת וכי היא תשמח מאד אם הוא יבוא לראותה". אלפרד קליי הבין מכך שאל לו לשוב לברלין. למעשה הגסטפו בא לחפש אותו במשרדו והוא המשיך ישר לחפש מקלט בהולנד. שם הצטרפה אליו אשתו תרז טויבשיין (Therese Toibschen), ילידת 1877. הנס קליי גם עזב את ברלין ונסע לבזל שם קבל תואר דוקטור במדעי המשפט ולמד במכון למתמחים בלימודים בינלאומיים בז'נבה. רות בתו הצעירה של קליי, כבר גרה אז בהולנד יחד עם בעלה הנס גוסלר (Hans Goslar), יליד 1889, בעצמו עיתונאי וסופר שהיה מנהיג בתנועה הציונית הדתית מזרחי, וכמו חמיו היה נציג של מפלגת ה-Judische Volkspartei במועצת הקהילה היהודית של ברלין. בתם חנה גוסלר, ילידת 1928, הייתה בת כתתה וחברה של אנה פרנק ומוזכרת ביומנה של אנה.
קליי ואשתו גרו בהאג ובגלל הידרדרות המצב בהולנד הם רצו לנסוע לפלשתינה, אבל היה קשה מאד לקבל מסמכי הגירה לצאת מהולנד וסרטיפיקט להיכנס לפלשתינה. קליי ניסה לבקש עזרה ממנחם אוסישקין, אך זה לא צלח בידם. בינתיים הנס קליי ניסה להשיג להם רישיונות מעבר דרך שווייץ, אך השווייצרים יעצו לו לא לבקש רישיונות אלו כי הם תקפים רק ליוצאים משווייץ. ההתכתבות בין הנס קליי בשווייץ[4], שמעון ראבידוביץ' בבריטניה ואלפרד קליי בהולנד, שבהם חלקו קטעי מידע והתבוננות פילוסופית על מצב המלחמה, כל אחד ממקום מושבו ונותנת ביטוי מעניין, אישי, מיקרו-היסטורי על השואה מנקודת מבטם של הקורבנות ולא של הרוצחים. ההתכתבות[5] המלאה חשובה כי היא מכילה גם מידע על המצב בזמן המלחמה בבריטניה, בהולנד ובשווייץ.
באמסטרדם אחרי אוקטובר 1942 הצטרפו אלפרד קליי וחתנו הנס גוסלר כחברים למועצה המייעצת המשנית - ביינראט[6] [Beinrat] שנוסדה כדי לטפל בפליטים היהודים מגרמניה, בנפרד מהמועצה המיעצת של אמסטרדם (יודסה ראט פור אמסטרדם).
קליי נספה מהתקף לב ב-10 בנובמבר 1943 במחנה הריכוז ווסטרבורק (Westerbork) בהולנד.
למשפחת קליי הייתה בת נוספת שנישאה לסימון שמעון ראבידוביץ', מחבר הספר שנזכר לעיל, שנולד ברוסיה ב-1896 ונפטר בארצות הברית ב-1957. ד"ר אסתר קליי[7], שנולדה בבון, גרמניה, ב-1900 ונפטרה בארצות הברית ב-1980, הייתה חוקרת סרטן. הם היו הורים לבנימין ראביד, פרופסור אמריטוס למדעי המזרח הקרוב ולימודי יהדות באוניברסיטת ברנדייס בארצות הברית, חוקר חשוב של יהודי גטו ונציה[8].
הנס קליי נשאר לגור בשווייץ. בזמן המלחמה נישא לד"ר אדית שפירא. מ-1946 היה חבר בוועדת הפעולה הציונית (Zionist Actions Committee) והתמנה לסגן יו"ר התאגדות הציונים השווייצרים (Swiss Zionist Federation). נפטר במאי 1959 ממחלת לב[9].
בתל אביב קרוי רחוב "קליי אברהם אלפרד"' על שמו.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Schalk Willem Klee, Alfred Avraham Klee (עמ' עמוד 1), GENI, 10 בדצמבר 2018 (באנגלית)
- ^ 2.0 2.1 דוד תדהר, דר שמואל סמי גרונמן (עמ' 1383), באתר אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, 1949
- ^ Benjamin Ravid, Alfred Klee And Hans Goslar, From Amsterdam to Westerbork to Bergen Belsen (באנגלית)
- ^ Hermann Wichers, Klee Hans, Historisches Lexikon der Schweiz, 16/10/2008 (בגרמנית)
- ^ Benjamin Ravid, The Human Dimension of Wissenschaft des Judentums:Letters from the Rawidowicz Archives (עמ' 347-350), ACADEMIA, In Jonathan Decter and Michael Rand, eds,, Studies in Arabic and Hebrew letters in Honor of Raumond P. Scheindlin (Piscatway, N.J.:Gorgias Press, 2007)99-144, 2007 (באנגלית)
- ^ DR. J. Presser, כרך 1, IV De Staat in de staat, ONDERGANG DE VERVOLGING EN VERDELGING VAN HET NEDERLANDSE JODENDOM 1940 - 1945, Vierde oplag Mei 1965, S-Gravenhage Staats Uitgeverij / Martinus Nijhoff, 1965, עמ' 422. (בהולנדית)
- ^ Benjamin Ravid, Esther Eugenie Klee-Rawidowitcz (עמ' 1), Charite Memorial Site, 2015 (באנגלית) (ארכיון)
- ^ Binjamin Ravid, ACADEMIA (באנגלית)
- ^ Hans Klee, Zionist Leader, dies in Switzerland, Escaped from Nazis, Archive JTA [Jewish Telegraphic Agency], May 25 1959 (באנגלית)
