אמנת אוטווה
האמנה בדבר איסור השימוש, האגירה, הייצור והעברה של מוקשים נגד אדם ועל השמדתם, הידועה בכינויים "אמנת אוטווה" ו"אמנת האיסור על מוקשים נגד אדם", או "האמנה על איסור מוקשים", היא אמנה בינלאומית אשר מטרתה הפסקת השימוש במוקשים נגד אדם ברחבי העולם. נכון לשנת 2018 חתמו על האמנה 164 מדינות. אחת המדינות החתומות ( איי מרשל) לא אשררה את האמנה, ואילו 32 מדינות החברות באו"ם, בהן ארצות הברית, רוסיה, סין, הודו וישראל אינן חתומות על האמנה.[1]
יישום האמנה
תנאי האמנה
בנוסף להפסקת הייצור והפיתוח של מוקשים נגד אדם, מדינה שהיא צד לאמנה חייבת להשמיד את מאגר המוקשים נגד אדם שברשותה בתוך ארבע שנים, אף שבאפשרותה להמשיך ולהחזיק במספר קטן של מוקשים למטרות אימונים (אימון בזיהוי ופינוי מוקשים).. בתוך עשר שנים מעת אשרור האמנה, המדינה המצטרפת חייבת לפנות את כל אזורי המדינה הממוקשים. זו משימה קשה עבור מדינות רבות, אולם בישיבות השנתיות של המדינות החברות רשאיות המדינות לבקש הארכה וסיוע במשימה זו. האמנה קוראת גם למדינות החברות להעניק סיוע לאנשים הנפגעים ממוקשים בתחומן ולספק סיוע למדינות אחרות כדי לעמוד בהתחייבויותיהן על פי האמנה.[2][3]
האמנה חלה אך ורק על מוקשים נגד אדם; היא אינה מטפלת כלל במוקשים שנועדו למטרות מרובות, למוקשים נגד טנקים, מוקשים, מטעני רסיסים המופעלים בשלט רחוק, במטענים ממולכדים, ובמטעני חבלה אחרים.
הרס המאגרים
המדינות החתומות על האמנה השמידו יותר מ-48 מיליון מוקשים שהוחזקו במאגרים מאז כניסת ההסכם לתוקף ב-1 במרץ 1999. מאה חמישים ותשעה (159) מדינות השלימו את השמדת מאגרי המוקשים שברשותן, או הצהירו כי לא החזיקו ברשותן מאגרים שיש להשמיד.[4]
שמירת מספר מוקשים
סעיף 3 לאמנה מאפשר למדינות החתומות לשמור על מספר קטן של מוקשים לצורך הכשרת מומחים באיתור ופינוי מוקשים, או בטכניקות להשמדתם. 72 מדינות חברות עשו שימוש בזכותן זו. מתוך קבוצת מדינות זו, 26 המדינות בחרו להותיר ברשותן פחות מ-1,000 מוקשים. רק 2 מדינות הותירו ברשותן יותר מ-10,000 מוקשים: טורקיה (15,100 מוקשים) ובנגלדש (12,500 מוקשים). 83 מדינות חברות הצהירו שלא נותרו ברשותן מוקשים נגד אדם, בהן 27 מדינות שהחזיקו במאגרים של מוקשים נגד אדם בעבר.[5]
מדינות ללא מוקשים
עד לשנת 2015, 29 מדינות פינו מתחומן את כל האזורים אשר היו ידועים כממוקשים. המדינות הן: אלבניה, בהוטן, בולגריה, בורונדי, הרפובליקה של קונגו, קוסטה ריקה, דנמרק, ג'יבוטי, צרפת, גמביה, גרמניה, גינאה ביסאו, יוון, גואטמלה, הונדורס, הונגריה, ירדן, הרפובליקה של מקדוניה, מלאווי, מוזמביק, ניקרגואה, ניגריה, רואנדה, סורינאם, סווזילנד, תוניסיה, אוגנדה, ו - ונצואלה.[6] אל סלוודור סיימה את פינוי המוקשים מתחומה עוד בטרם הצטרפה לאמנה.
הערות שוליים
- ^ "Treaty Status". ICBL. נבדק ב-24 ביולי 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Six Pillars of Victim Assistance - Finish the Job - ICBL". Icbl.org. נבדק ב-24 ביולי 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "International Cooperation and Assistance - Finish the Job". Icbl.org. נבדק ב-24 ביולי 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "AP Mine Ban Convention: Destroying Stockpiled Mines". Apminebanconvention.org. נבדק ב-24 ביולי 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Landmine Monitor Report 2012, p. 8.
- ^ "Anti-Personnel Mine Ban Convention". Apminebanconvention.org. נבדק ב-24 ביולי 2018.
{{cite web}}: (עזרה)
