אנימה (הנפשה)
אָנִימֶה (באנגלית: Anime; ביפנית: アニメ; להאזנה (מידע • עזרה)) הוא שם כללי המקובל מחוץ ליפן לאנימציה שמקורה ביפן ומאפייניה ניתנים לזיהוי כאנימציה יפנית אותנטית. ביפן עצמה המילה "אנימה" היא שם לכל אנימציה, ללא התייחסות לארץ המוצא.
אנימה במובן הצר היא סדרה או סרט אשר נוצרו בשימוש של טכניקות אנימציה דו-ממדית או לעיתים רחוקות תלת-ממדית בסגנון ייחודי של איורים בעלי מאפיינים פיזיים ברורים לדמויות (מאנגה). סגנון זה מתאפיין בעיניים גדולות במיוחד, אף ופה קטנים ושיער מעוצב באופן קיצוני וצבעוני (לדוגמה בסדרות נארוטו דרגון בול וההרפתקה המוזרה של ג'וג'ו.) אם כי לעיתים רחוקות אמנים מסוימים שומרים על מאפיינים יותר ריאליסטיים ( לדוגמה בסדרה קאובוי ביבופ). הפצות אנימה מבוססות לרוב על מאנגה, ולרוב הן ייבוא של מאנגות לאנימציה חיה. עם זאת, לעיתים קרובות האנימות אינן נאמנות באופן מלא לעלילה המקורית ויוצרות לעצמן קו עלילתי חדש (פילרים).
ב-1917 נוצרה לראשונה אנימציה באופן מסחרי ביפן, והייצור של אנימה יפנית עלה בהתמדה מאז. הסגנון האמנותי האופייני של האנימה התפתח במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 עם השפעה ניכרת מיצירותיו של אמן המאנגה אוסמו טזוקה. סרטי וסדרות האנימה מופצים ברחבי העולם באולמות הקולנוע, בערוצי הטלוויזיה, ודרך האינטרנט. סרטי וסדרות האנימה מסווגים לז'אנרים רבים המכוונים לקהלי יעד רחבים וגדולים.
נכון ל-2019 תעשיית האנימה ביפן מורכבת מ-430 אולפני הפקה, כאשר אולפני ההפקה המרכזיים הם סטודיו ג'יבלי, גאינאקס, וטואי אנימציה. אף על פי שמספר סרטי האנימה מהווים רק חלק קטן מכמות סרטי הקולנוע שמופקים מדי שנה ביפן, רוב המכירות של תקליטורי DVD ו-Blu-ray עם סרטים יפנים מקוריים ברחבי העולם הם סרטי אנימה. בנוסף לכך, סרטי וסדרות האנימה זכו להצלחה בינלאומית לאחר שהחלו להיות מופקים תכנים עם דיבוב לאנגלית ולשפות אחרות ברחבי העולם. נכון ל-2016 סדרות האנימה היפניות היוו כ-60% מסך סדרות הטלוויזיה המצוירות שמופקות ברחבי העולם.[1]
בישראל אנימה מזוהה בעיקר עם ז'אנר האנימה קודומו שתוכנו מיועד בעיקר לילדים עקב יבוא של עשרות סדרות אנימה יפניות המיועדות בעיקר לקהל הצעיר במהלך שנות ה-80 ושנות ה-90 אשר נערכו באופן ניכר מהמקור ושודרו בתוספת דיבוב לעברית. חלק מהסדרות הללו הפכו עם השנים לקלאסיקות בקרב ישראלים. סדרות אנימה במגוון רחב יותר של ז'אנרים צברו פופולריות הולכת וגוברת בישראל במהלך העשור הראשון והשני של המאה ה-21, במיוחד הודות לטכנולוגיית הסטרימינג באינטרנט, כאשר סדרות אנימה רבות המיועדות לצופים מבוגרים שודרו לבסוף גם בטלוויזיה בישראל ללא כל עריכה וללא דיבוב לעברית.
אטימולוגיה
במינוח יפני, "אנימה" היא כל יצירת אנימציה שהיא, כך שגם מיקי מאוס מסווג כאנימה. לעומת זאת מחוץ ליפן המונח "אנימה" משמש בעיקר לתיאור אנימציות שנוצרו ביפן.
ההיסטוריה של האנימה
סגנון האנימה צמח בתחילת המאה ה-20, לאחר שבמאים יפניים התלמדו והתנסו בהפקת סרטי הנפשה תוצרת צרפת, גרמניה, ארצות הברית ורוסיה. הדור הראשון של האנימטורים ביפן, שצמח בסוף העשור השני של המאה ה-20, כלל בין היתר את סייטארו קיטאיאמה, אוטן שימוקאווה, וג'וניצ'י קוצ'י, אשר נחשבים בעיני רבים ביפן ל"אבות האנימה". רעידת האדמה הגדולה בקאנטו אשר אירעה בשנת 1923 גרמה להרס נרחב ברחבי יפן ולהרס המחסן בשימוקאווה אשר גרם להשמדתם של מרבית סרטוני האנימציה המוקדמים הללו.
ההצלחת סרטו של וולט דיסני "שלגיה ושבעת הגמדים" בשנת 1937 השפיעה באופן ניכר על אנימטורים יפניים רבים. עם השנים התארכו הסרטונים ובשנות ה-50 של המאה ה-20 החלו בעיקר לייצר ביפן סרטי אנימה באורך מלא. התחום הושפע רבות מסרטי וולט דיסני, שהיוו השראה לצורת העיצוב של דמויות אנימה רבות.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 אמן המאנגה והאנימטור אוסמו טזוקה אימץ טכניקות אנימציה שונות מדיסני להפחתת עלויות ההפקה ולהגבלת מספר הפריימים שמופקים בכל סרט אנימה. מטרתו הייתה להשתמש בטכניקות הללו באופן זמני על מנת שיוכל לייצר סרטים רבים יותר במסגרת זמן קצרה יותר עם צוותי אנימציה לא מנוסים. סרטון האנימה "Three Tales" שודר לראשונה בשנת 1960 והיה סרט האנימה הראשון שהוצג בטלוויזיה. סדרת האנימה הראשונה ששודרה בטלוויזיה הייתה הסדרה "Otogi Manga Calendar" אשר שודרה בין השנים 1961 עד 1964. בשנת 1963 עלתה הסדרה אסטרו-בוי שהייתה הראשונה לאמץ את המראה והסגנון הייחודיים לאנימה, ועל כן הסדרה מכונה לעיתים רבות "האנימה הראשונה בהיסטוריה".
במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 התפתחה הסוגה בעקבות עליית הפופולריות של חוברות המאנגה. החוברות היוו פעמים רבות בסיס לאנימה, במיוחד אלה של הבמאי אוסמו טזוקה. כתוצאה ממגמה זו התפתח סגנון האנימה וכן נוספו לו סוגות נוספות. ז'אנר המֱכה לדוגמה, אשר כלל רובוטים חדשניים וטכנולוגיה עתידנית, היווה חידוש בתחום. סדרות בולטות מתקופה זו כוללות את אסטרו בוי, לופן השלישי ומאזינגר זי (אנ'). יוצרי סרטי אנימה בולטים שהתפרסמו במהלך תקופה זו כוללים במיוחד את הייאו מיאזאקי ומאמורו אושיי.
בשנות השמונים אנימה הפכה למיינסטרים ביפן, וחלה עלייה משמעותית בכמות ההפקות של סרטי וסדרות אנימה. סדרות בולטות מתקופה זו כוללות את גנדאם, מאקרוס, דרקון בול, וכמו כן במהלך תקופה זו פותחו לראשונה סדרות וסרטי אנימה בז'אנרים אופרת חלל, וסייברפאנק.
מאמצע שנות התשעים ועד היום, עלתה הפופולריות של תרבות האנימה בשווקים בעולם.
במאים חדשים ומוערכים הופיעו לאורך השנים, ביניהם היאו מיאזאקי, הידאקי אנו, מאקוטו שינקאי, מאמורו הוסודה. היוצרים הוציאו סדרות פורצות במספר הולך ומתרחב של סגנונות.
סרט האנימה "המסע המופלא", אשר הופק על ידי סטודיו ג'יבלי בבימויו של היאו מיאזאקי, יצא לאקרנים ב-2001 וכ-23 מיליון יפנים צפו בסרט (כשישית מאוכלוסיית יפן) אשר הפכו אותו לסרט המצליח ביותר בתולדות המדינה, מקומי או זר. ב-2002 זכה הסרט בפרס דוב הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין ובשנת 2003 זכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט המונפש הטוב ביותר.
מניין סדרות וסרטי האנימה נאמד באלפים ומדי חודש מוסיפות לצאת סדרות חדשות ביפן שרבות מהן נמכרות למדינות המערב.
מאפייני האנימה
האנימה היפנית מכילה מגוון סגנונות אמנותיים בעלי מאפיינים ייחודיים המבדילים אותו מיצירות אנימציה מערביות. מבחינה ויזואלית, אנימה מגוון מאוד מבחינה אמנותית וכוללת מגוון רחב של סגנונות אמנות המשתנים מאמן לאמן ומאולפן לאולפן. אף אחד מסגנונות האמנות אינו נחשב לסגנון הדומיננטי. הם חולקים מספר מאפיינים דומים במונחים של טכניקת אנימציה ועיצוב הדמויות. האנימציה באנימה תהיה לרוב מורכבת, דינמית, צבעונית ומהירה, עם הרבה פרטים, ולרוב עבודה מפורטת ודקדקנית על הרקע. הדמויות עצמן בעלות עיצוב דומה, על אף שניתן לראות הבדל בסגנונות אצל אנימטורים שונים. רוב דמויות האנימה ניחנות בעיניים גדולות ופעורות שתופסות את רוב שטח הפנים. כמו כן, אף ופה קטנים יחסית ופרופורציות גוף מעט מוארכות. לרוב ניתן גם לראות תיאורים מוגזמים של רגשות או תגובות של הדמויות: טיפות זיעה גדולות במצבי לחץ, ורידים בולטים בעת כעס ואף התעלפויות ברוב הגרסאות הקומיות של האנימה.
עם זאת, גם לבמאים ולמאיירים השפעה רבה על התוצאה הסופית, ולרוב סגנונה האמנותי של האנימה ייקבע בהתאם לקהל היעד. כך ייתכנו גם אנימות שדמויותיהן תראינה שונות לגמרי מן התיאור הנ"ל, מה שנותן מקום נרחב להבעה אישית עבור היוצר. אנימות רבות אף מושפעות מיצירות מערביות.
טכניקת אנימציה
טכניקות הייצור של סדרות וסרטי אנימה כוללות את טכניקות ההפקה הטיפוסיות של הפקת סדרות וסרטוני אנימציה – כולל יצירת סטוריבורד, הפקת דיבוב, עיצוב דמויות, ויצירת אנימציה המצוירת באופן ידני. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 האנימטורים ביפן החלו להשתמש באופן ניכר יותר במחשב לשם הפקת סדרות וסרטוני האנימה, בעיקר כדי לשפר את היעילות של תהליך הייצור. בתחילה יצירת סדרות וסרטי אנימה המצוירת באופן ידני הייתה פופולרית. במאה ה-21 השימוש בטכניקות אנימציה אחרות הוגבל בעיקר לסרטים קצרים עצמאיים. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 החלו לשלב מחשבים בתהליך יצירת סרטי וסדרות האנימה כאשר סדרות כנט "Ghost in the Shell" ו-"Princess Mononoke" שילבו אנימציה שצוירה באופן ידני עם תמונות ממוחשבות. בהמשך חברת Fuji Film, אשר הייתה אחת מחברות ההפקה הגדולות ביותר של אנימציה המצוירת באופן ידני, הודיעה כי היא תפסיק לייצר אנימציה מצוירת באופן ידני – הדבר האיץ את המעבר של תעשיית האנימה ביפן לשימוש בתהליכים דיגיטליים לייצור סרטי וסדרות האנימה.
אולפני האנימציה היפנים היו חלוצים בפיתוח טכניקות אנימציה שונות לאורך השנים אשר העניקו מאפיינים ייחודיים לסרטי וסדרות האנימה. בניגוד לאנימציה של דיסני, בה מושם דגש רב על התנועה החלקה של הדמויות, באנימה מושם דגש רב יותר על איכות האמנות ועל כן טכניקות האנימציה מוגבלות על מנת לפצות על המחסור בזמן בהפקת תנועה חלקה יותר של הדמויות על המסך. הסצנות בסרטי וסדרות אנימה שמות דגש בעיקר על יצירת עולם תלת ממדי, ועל כן הרקעים הם כלי חשוב ביצירת האווירה של היצירה. הרקעים בסדרות וסרטי האנימה אינם תמיד מקוריים – לעיתים רבות מדובר בציורים של מיקומים אמיתיים, כפי שנעשה בסרט "הטירה הנעה".
בסרטי וסדרות אנימה האנימציה מופקת לפני הפקת הדיבוב, בניגוד לסרטי אנימציה אמריקאיים בהם הדיבוב מופק לפני הפקת האנימציה. העובדה שהאנימציה מופקת קודם עשויה במקרים רבים לגרום לבעיות בסינכרון של שפתי הדמויות עם הדיבוב בסרטי וסדרות אנימה.
המאפיינים החזותיים של סרטי וסדרות האנימה
עיצוב הדמויות
באנימה עיצוב הדמויות יכול להשתנות בדרכים מסוימות בהתאם לעידן או קריקטוריסטים. יותר מסוג אחד של סגנון המברשת מושפע לעיתים קרובות יותר מאשר אנימה קליגרפיה. חלק מהתכונות הנראות לעין הן:
- העיניים – אחד המאפיינים החזותיים הבולטים ביותר של האנימה הוא העיניים הגדולות של הדמויות, גם של אלו האמורות להיות ממוצא אוריינטלי. העיניים הגדולות מקלות אולי על המאנגאקים לבטא את רגשות הדמויות. ואמנם לעיתים קרובות יש לדמויות הבעות מוחצנות באופן מוגזם. זאת בניגוד לקוד ההתנהגות המקובל ביפן, המחייב קור רוח ואיפוק. האנתרופולוגית התרבותית רייצ'ל "מאט" תורן (Rachel Matt Thorn) טוענת שהקהל היפני אינם תופסים את העיניים הגדולות יותר כעיניים של אנשים מערביים. עם זאת, לא בכל סדרות האנימה יש לדמויות עיניים גדולות.
- השיער – השיער בסדרות אנימה לעיתים רבות מפוזר וצבעוני באופן לא טבעי או שהוא מעוצב באופן ייחודי. תנועת השיער באנימה היא מוגזמת והתנועה של השיער משמשת לעיתים על מנת להדגיש את רגשות הדמויות. אחת הסיבות לכך שלדמויות צבעי שיער שונים הוא שקל יותר להבדיל בין שתי דמויות כאשר צבע השיער של אחת מהן צהוב וצבע שיער השנייה שחור, מאשר בין שתי דמויות שצבע השיער של שתיהן שחור.
- הגוף – פרופורציות הגוף של דמויות אנימה אנושיות לרוב משקפות במדויק את הפרופורציות של גוף האדם במציאות. לעיתים האמנים שמעצבים את דמויות האנימה מבצעים במכוון שינויים לפרופורציות הגוף של הדמויות כך שלדמויות יהיה גוף קטן באופן לא פרופורציונלי לעומת הראש של הדמות.
- הפנים – בסדרות אנימה מוצגים לעיתים רבות מגוון רחב של הבעות פנים לציון מצבי רוח שונים ומחשבות שעוברות בראש של הדמויות.
רוב הדמויות בעלות מאפיינים מערביים מובהקים: דמויות ג'ינג'יות, או כאלה בעלות עיניים כחולות או שיער בלונדיני הם מאפיינים שכיחים של דמויות אנימה, אפילו אם הן אמורות להיות ממוצא אוריינטלי. יש הרואים בתופעה זו ביטוי של כמיהה למערב. חלק מהמאנגאקים בוחרים לשוות לכל דמויותיהם חזות יפנית מובהקת.
סגנונות ציור בולטים בסרטי וסדרות אנימה
- בישוג'ו – סגנון ציור אשר פופולרי למדיי בתתי-ז'אנרים רבים של אנימה אשר שם דגש על ציור נערות צעירות, על פי האסתטיקה היפנית המודרנית, אשר לרוב הם בגילאי תיכון.
- בישונן – סגנון ציור אשר פופולרי למדיי בתתי-ז'אנרים רבים של אנימה אשר שם דגש על ציור נערים צעירים על פי האסתטיקה היפנית המודרנית – הדמויות גבוהות, רזות, עם סנטר בולט ולפעמים עם שיער רופף או גלי.
- צ'יבי – סגנון ציור בו בדרך כלל נותנים לדמות מבוגרת, המוכרת במיוחד מסדרת מאנגה או אנימה, מראה של ילד.
- SD – סגנון ציור של דמויות אנימה ומאנגה בו לדמויות ראש גדול באופן מוגזם במיוחד בהשוואה ליתר הגוף.
ציור של נער בסגנון "בישונן"
מאנגה, הקומיקס היפני, דומה לאנימה במאפייניו החזותיים, המבניים והרעיוניים. פעמים רבות סרטים וסדרות האנימה החלו כחוברות מאנגה שזכו הצלחה. עם זאת, לעיתים התרחש תהליך הפוך, בו בעקבות סרטי אנימה נכתבות חוברות של מאנגה. ישנן אנימות שאין להן מקבילת מאנגה בכלל, והאנימה מבוססת על ספר, סרט, אגדה או רעיון מקורי.
האנימה והמאנגה זוכות לפופולריות גם מחוץ ליפן, וסדרות רבות מדובבות או מתורגמות לאנגלית כדי שיהיה ניתן להפיצם גם במקומות כגון ארצות הברית ואירופה.
תעשיית האנימה
נכון ל-2019 תעשיית האנימה כללה מעל ל-430 חברות הפקה כאשר האולפנים העיקריים כוללו את:
- סטודיו ג'יבלי
- טואי אנימציה
- ניפון אולפני אנימציה
- סטודיו פיירו
- טאצונוקו הפקות
- Madhouse
- גאינאקס
- סאן רייז
- בונז
- TMS אינטרטיינמנט
- OLM
רבים מאולפני ההפקה מאורגנים במסגרת איגוד הסחר The Association of Japanese Animations. האולפנים לפעמים משלבים פעולה על מנת להפיק פרויקטים מורכבים ויקרים יותר, הפקה של פרק בסדרת אנימה יכול לעלות בין 100,000 דולרים ל־300,000 דולרים. בשנת 2001 סרטי האנימציה היוו 7% מסך הסרטים שהופקו ביפן באותה השנה. אחד מהאינדיקטורים העיקריים לפופולריות וההצלחה של האנימה הם המכירות של תקליטורי DVD ו-Blu-ray עם סרטי וסדרות האנימה אשר אחראים לבסביבות 70% מסך ההכנסות על כל סרט/סדרה. לפי מאמר שפורסם ב-2005 על ידי חברת Nikkei Asian Review תחנות הטלוויזיה היפניות רכשו סדרות וסרטי אנימה במעל ל-60 מיליארד ין מחברות הפקה "בשנים האחרונות", לעומת פחות מ-20 מיליארד ין לסדרות וסרטי אנימציה מחו"ל. ישנה עלייה במכירות של סדרות לתחנות הטלוויזיה ביפן, שנגרמה בעקבות העלייה בביקוש לסדרות אנימה בהם מבוגרים הם קהל היעד הדמוגרפי. סוג זה של סדרות אנימה פחות פופולרי מחוץ ליפן ונחשב יותר למוצר נישה.
על מנת להפיץ סרטי וסדרות אנימה בחו"ל באופן חוקי החברות בחו"ל שמעוניינים להפיץ אותם חייבים לרכוש זיכיון שמאפשר להם להפיץ את המוצר במדינות/אזורים מסוימים בעולם. בעוד שסדרות וסרטי אנימה החלו להיות מופצים מחוץ ליפן עוד בשנות ה-60, בפועל הפופולריות של סדרות וסרטי האנימה בארצות הברית גדלה באופן ניכר רק בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 ותחילת שנות ה-80 של המאה ה-20.
רכישת זיכיון להפצת סדרה או סרט אנימה במדינה/אזור מסוים בעולם היא עסק יקר למדיי אשר לעיתים עולה מאות אלפי דולרים עבור סדרה אחת ועשרות אלפים דולרים לסרט אחד. רכישת הזיכיון להזרמת הסדרה או הסרט באינטרנט לרוב זולה באופן ניכר כאשר המחירים נעים בסביבות 1,000 עד מאה אלף דולרים לפרק, אך הם גם יכולים להיות יקרים יותר כאשר רכישת הזכויות להזרמת מספר סדרות באינטרנט עולה מעל ל-200 אלף דולר לכל פרק.
שוק האנימה האמריקני היה שווה כ־2.74 מיליארד דולרים בשנת 2009. סדרות אנימה מדובבות עלו לשידור בארצות הברית בסביבות שנת 2000 ברשתות כמו The WB וברצועת הלילה "Adult Swim" של ערוץ Cartoon Network. כחלק מהלוקליזציה של הסרטים והסדרות במקרים רבים התוכן נערך מחדש על מנת שיהיה יותר מובן לקהל לא יפני. עלות הלוקליזציה לאנגלית עולה בסביבות 10,000 דולרים לכל פרק.
השפעה תרבותית גלובלית
עם השנים הפכו סרטי וסדרת האנימה לרווחיים מבחינה מסחרית במדינות המערב, כפי שהוכח בתחילה עם ההצלחה המסחרית לה זכו המהדורות באנגלית של סדרות אנימה. ההפקה של המהדורות האמריקניות בשנות ה-60 של המאה ה-20 סייעו ליפן לפרוץ גם לשוק האירופאי עם הפקות שהיו מיועדות בראש ובראשונה לילדים יפנים ואירופיים. באירופה העניין בסדרות האנימה גדל במיוחד באיטליה, בספרד ובצרפת בשל העלות הנמוכה יחסית של הזיכיונות ובשל הכמות הגדולה יחסית של התוכן שהיה זמין. הייצוא ההמוני של סדרות האנימה לשווקים שונים ברחבי העולם השפיע רבות על הפופולריות של סרטי וסדרות אנימה באמריקה הדרומית, בשווקים דוברי ערבית ובשווקים דוברי גרמנית.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 הפופולריות של סרטי וסדרות האנימה החלה לעלות באופן ניכר בארצות הברית. חברות מדיה כגון Viz ו-Mixx החלו להפיץ סרטי וסדרות אנימה בשוק האמריקאי במהלך שנות ה-90. הסרט "אקירה" משנת 1988 זכה לפופולריות רבה בעולם המערבי בשנות ה-90 המוקדמות, עוד לפני שסדרות האנימה הפכו פופולריות במיוחד כאשר סדרות הפכו פופולריות בעולם המערבי בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20. צמיחת האינטרנט בשנות ה-90 ובתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 סיפקה בהמשך גישה קלה בהרבה לקהלים מערביים לגשת לתוכן היפני – במיוחד בעקבות העלייה של שירותים מקוונים כמו נטפליקס וקראנצ'ירול. ההצלחה המאסיבית לה זכו סדרות וסרטי האנימה לאורך השנים ברחבי העולם תרמה באופן ניכר להתעניינות ההולכת וגוברת בתרבות היפנית ברחבי העולם.
תרבות האוטאקו
ערך מורחב – אוטאקו
במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 מועדוני מעריצי אנימה ברחבי העולם תרמה להיווצרות של כנסי אנימה ולעניין ההולך וגובר בסדרות וסרטי אנימה ברחבי העולם. הכנסים הללו אשר מוקדשים הן לסרטים וסדרות אנימה, אך גם לסדרות מאנגה, כוללים בין היתר תחרויות קוספליי, ופאנלים בהם מתאחרים יוצרים מתעשיית האנימה. קוספליי, אשר אינו ייחודי רק למעריצי אנימה, הפך פופולרי במיוחד עם השנים בכנסי אנימה. התרבות היפנית ומילים יפניות הפכו זמינים יותר ונפוצים בקרב דוברי אנגלית בזכות הפופולריות העצומה לה זכו סדרות וסרטי האנימה בעולם, כולל המונח היפני הלא מחמיא "אוטאקו", אשר הפך למונח הנפוץ באנגלית לתיאור מעריץ של סדרות וסרטי אנימה וכמו גם סדרות מאנגה. בעוד שביפנית יש למונח מעט קונוטציות שליליות והוא מתאר לעיתים רבות את המעריצים היותר אובססיביים, מחוץ ליפן המונח בעל קונוטציות חיוביות יותר.
ההצלחה הגלובלית של זיכיונות המדיה
מספר זיכיונות מדיה של אנימה זכו לפופולריות ניכרת ברחבי העולם עולמית ניכרת, והם הפכו עם השנים לכמה מזיכיונות המדיה הרווחיים ביותר בעולם. הזיכיון פוקימון בפרט נחשב לזיכיון המדיה הרווחי ביותר בכל הזמנים – רווחי אף יותר מהזיכיונות מלחמת הכוכבים והיקום הקולנועי של מארוול. זיכיונות מדיה אחרים של אנימה אשר הם בין עשרת זיכיונות המדיה הרווחיים ביותר בעולם כוללים את "הלו קיטי" ו"דרגון בול", בעוד שבקרב רשימת עשרים זיכיונות המדיה הרווחיים ביותר בעולם ניתן למצוא גם את סדרות האנימה יו-גי-הו!, גנדאם, ונאון ג'נסיס אוונגליון.
ביקורת
ברחבי העולם היחס לאנימה הוא דו-משמעי. במקביל לצמיחה המאסיבית בפופולריות של אנימה מחוץ ליפן, גדלה בהתמדה גם מספר המתנגדים לאנימה. עיקר הביקורת מתמקדת בכך שהאלימות והארוטיקה באנימה היא מוגזמת, ושההתנהגות הלקויה של מעריצי האנימה (אוטאקו) אשר אוהבים לצפות ולאסוף מוצרים הקשורים לאנימה, גורם לעיתים רבות לאסקייפיזם ולתוקפנות. בשל כך במדינות מערביות רבות סדרות האנימה המיובאות עוברות הערכה ראשונית כאשר פעמים רבות לאחר ההערכה הראשונית מוחלט לערוך מחדש את התוכן ולהסיר חלקים שונים מהמוצר הסופי על מנת שהוא יהיה מותאם לקהל המערבי. חלק מההתנגדות מגיעה מצופים שסבורים שסדרות אנימציה מיועדות בראש ובראשונה לילדים, ואותם צופים עשויים לחוות אי-נוחות מצפייה באנימה שמיועד לקהל מבוגר.
אנימה בישראל
שידורן של סדרות אנימה בישראל החל עם שידורן לראשונה של סדרות אנימה בשנות השמונים. התופעה קיבלה תאוצה לקראת סוף שנות ה-90 של המאה ה-20 עם הייבוא לישראל של סדרות האנימה עם הסממנים המודרניים הייחודים של הז'אנר. סדרות האנימה נחלו הצלחה בקרב הילדים ואף החלו לשדר סדרות מסוימות בשפת המקור שלהם, ברצועות שידור שונות כטלמאנגה ובערוץ האנימה הישראלי.
ב-2004 הוקם ערוץ אנימה ישראלי אשר שידר מספר סדרות עד שנת 2008. בבתי הקולנוע החלו להקרין סרטי אנימה ואלו משודרים גם בערוצי הסרטים השונים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
נועה מנהיים, הסוחר מוונציה כחייזר, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2013- נירית אנדרמן, פיצוח האנימה | כשחג פורים פוגש את מסורת הקומיקס היפני, באתר הארץ, 7 במרץ 2015
- ישראטאקו פורטל אנימה – אתר חדשות בתחום אנימה ומנגה
- עומר כהן, בעלי חיים והיחס אליהם באנימה ומנגה, באתר סטארבייס972, 6 בספטמבר 2017
- אנימה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Napier, Susan J. (2016). Anime from Akira to Howl's Moving Castle: Experiencing Contemporary Japanese Animation. St. Martin's Press. p. 10. ISBN 9781250117724.
| אנימה ומאנגה | ||
|---|---|---|
| מיקוד לפי קהל יעד | קודומו • שונן • שוג'ו • סיינן • ג'וסיי | 
|
| סוגות ייחודיות | מכה • איסקאי • מאהו שוג'ו • מאהו שונן • ג'ידאימונו • הארם • אצ'י • הנטאי | |
| אמני מאנגה בולטים | אוסמו טזוקה • אייצ'ירו אודה • ביסקו הטורי • מגומי איגראשי • הייאו מיאזאקי • טייט קובו • מסאשי קישימוטו • קלאמפ • רומיקו טקהאשי • אקירה טוריאמה • פוג'יקו פוג'יו | |
| אנימטורים יפנים בולטים | אוסמו טזוקה • הידאקי אנו • מאמורו הוסודה • מאקוטו שינקאי • הייאו מיאזאקי • טייט קובו • יושיאקי קוואג'ירי • רומיקו טקהאשי | |
| חברות אנימה בולטות | טאצונוקו הפקות • טואי אנימציה • ניפון אולפני אנימציה • סטודיו ג'יבלי • סטודיו פיירו | |
| סגנונות ציור | בישוג'ו • בישונן • צ'יבי • SD | |
| תרבות קהילות המעריצים | אוטאקו • קוספליי • כנסי אנימה | |
