אריך הרטמן
 | |
| אריך הרטמן במדי האופטמן (סרן) בלופטוואפה, מלחמת העולם השנייה. | |
| לידה |
19 באפריל 1922 וייסאך, רפובליקת ויימאר  |
|---|---|
| פטירה |
20 בספטמבר 1993 (בגיל 71) וייל אים שיינבוך, גרמניה |
| כינוי |
"האביר הבלונדיני" "השטן השחור" |
| השתייכות |
 גרמניה הנאצית גרמניה המערבית |
| תקופת הפעילות | 1940–1945, 1956 – 1970 |
| דרגה |
 מיור (ורמאכט)  אוברסט (בונדסוור) |
| תפקידים בשירות | |
| טייס קרב | |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת העולם השנייה | |
| עיטורים | |
| תפקידים אזרחיים | |
| מדריך טיסה | |
אריך אלפרד הרטמן (בגרמנית: Erich Alfred Hartmann; 19 באפריל 1922 - 20 בספטמבר 1993) היה טייס קרב בלופטוואפה במלחמת העולם השנייה, ואלוף ההפלות המצליח ביותר בהיסטוריה עם 352 הפלות - רובן בחזית המזרחית מול ברית המועצות. במהלך המלחמה ביצע 1,404 גיחות מבצעיות, לחם ב-825 קרבות אוויר, ביצע 14 נחיתות חירום, נשבה פעם אחת והצליח להימלט. באוגוסט 1944 עוטר בצלב האבירים של צלב הברזל עם עלי אלון, חרבות ויהלומים - מהעיטורים הגבוהים ביותר בגרמניה הנאצית, שהוענק ל-27 לוחמים בלבד.
בשנים 1945–1955 היה במאסר בברית המועצות. בשנים 1956–1970 שירת בחיל האוויר של גרמניה המערבית ופרש בדרגת אוברסט (אלוף-משנה), בעקבות התנגדותו לרכישת מטוסי F-104 סטארפייטר מארצות הברית. לאחר פרישתו היה מדריך טיסה וטייס אווירובטיקה.
שנים מוקדמות והכשרה צבאית
הרטמן נולד בווירטמברג שבגרמניה, לאב רופא (אלפרד אריך הרטמן) ולאם שהייתה מחלוצות הטיסה בדאונים (אליזבת וילהלמינה מאכטהולף). המשפחה עברה לסין בעקבות השפל הגדול והשתקעה בעיר צ'אנגשה בירת מחוז חונאן, אך אולצה לחזור לגרמניה בשנת 1928, עם פרוץ מלחמת האזרחים הסינית.
בצעירותו הרטמן למד להטיס דאונים בהדרכת אימו, שהחזיקה בבעלותה גם מטוס קל. בשנת 1936 אימו הייתה ממייסדי בית ספר לטיסה בתמיכת הממשלה, והרטמן הנער עבד שם כמדריך. בשנת 1939 קיבל רישיון טיס אזרחי, ב-1 באוקטובר 1940 התגייס לקורס טיס וב-31 בינואר 1942 הוסמך כטייס קרב. במרץ 1942 קודם לדרגת לויטננט (סגן משנה), ועד 20 באוגוסט הוכשר כטייס מסרשמיט Bf 109, מטוס הקרב העיקרי של החיל. בעת הכשרתו הרטמן הוכיח יכולת טיסה גבוהה אך משמעת לקויה, ב-31 במרץ 1942 ביצע תרגילי אווירובטיקה בניגוד לנהלים ונידון לשלושה חודשי ריתוק ולקנס של שני שלישים ממשכורתו.
אחיו הצעיר, אלפרד הרטמן, שירת בחיל האוויר כתותחן מטוס שטוקה בחזית צפון אפריקה, נפל בשבי הבריטי ושוחרר לאחר ארבע שנים.
שירות מבצעי במלחמת העולם השנייה
1942-1943
באוקטובר 1942 הוצב בכנף 52 שבסיסה היה במייקופ, רוסיה. הכנף הפעילה מטוסי מסרשמיט Bf 109 בחזית המזרחית, והתמחתה בהשגת עליונות אווירית. הוא שירת בטייסת 7 להק III בפיקוד הוברטוס פון בונין וזכה להדרכה מטייסי קרב מנוסים - בהם אדמונד רוסמן, אלפרד גריסלבסקי, הנס דאמרס, ולטר קרופינסקי ויוזף צוורנמן. ב-14 באוקטובר 1942 טס לגיחה מבצעית ראשונה, יזם קרב אוויר בניגוד לנהלים ולבסוף ביצע נחיתת אונס לאחר שהדלק במטוסו אזל. בעקבות התנהגותו במשימה הוא נשפט בידי מפקד הטייסת וקורקע לשלושה ימים. ב-5 בנובמבר 1942 הפיל לראשונה מטוס סובייטי מדגם איליושין Il-2, ועד סוף השנה הפיל מטוס נוסף.
ב-25 במאי 1943 הפיל מטוס אחד והתנגש במטוס אחר, ב-7 ביולי 1943 הפיל שבעה מטוסים במהלך קרב קורסק. עד תחילת אוגוסט 1943 הגיע ל-50 הפלות, בסופו הגיע ל-98 הפלות ובאפריל 1943 מונה למפקד טייסת 9 של הכנף. במהלך קרב אוויר ב-19 באוגוסט 1943 הרטמן הפיל שני מטוסים, ונאלץ לבצע נחיתת אונס בשטח סובייטי לאחר שמטוסו נפגע. הוא נשבה בידי כוח סובייטי, התחזה לפצוע והצליח לברוח ולחזור לשטח הגרמני בחסות החשיכה. באוקטובר 1943 הפיל 33 מטוסים, הגיע ל-148 הפלות ועוטר בצלב האבירים של צלב הברזל. בסוף השנה הגיע ל-159 הפלות.
1944-1945
בחודשיים הראשונים של 1944 הפיל 50 מטוסים. קצב ההפלות המהיר שלו נבדק בידי הפיקוד העליון של חיל האוויר, בין השאר באמצעות משקיף שטס לצידו ותיעד את ביצועיו. ב-2 במרץ 1944 הגיע ל-202 הפלות. הפיקוד הסובייטי הציע פרס של 10,000 רובל על ראשו, והטייסים הסובייטים הכירו את כינויו במערכת הקשר - "קרייה אחד". על מטוסו היה מצויר פרח צבעוני שחור שהוביל לכינויו "השטן השחור", והטייסים הסובייטים נטו לברוח כשזיהו אותו - לכן המטוס הוקצה בעיקר לטייסים צעירים. במרץ 1944 הוזמן עם טייסים נוספים לברגהוף, מעונו של אדולף היטלר בבוואריה, לקבלת עיטור צלב האבירים של צלב הברזל עם עלי אלון.
ב-21 במאי 1944 השתתף לראשונה בקרב אוויר מול חילות האוויר של צבא ארצות הברית מעל בוקרשט, רומניה והפיל שני מטוסי מוסטנג. ב-1 ביוני 1944 הפיל ארבעה מטוסי מוסטנג מעל פלוישט. במהלך החודש ביצע גיחה חמישית מול מטוסים אמריקניים, הפיל שני מטוסי מוסטנג ונאלץ לנטוש לאחר שאזל הדלק במטוסו. ביולי 1944 קודם לדרגת אובר-לויטננט (סגן), וב-17 באוגוסט הפך לאלוף ההפלות של החיל כשהגיע ל-274 הפלות. ב-23 באוגוסט הפיל שמונה מטוסים בשלוש גיחות והגיע ל-290 הפלות.
ב-24 באוגוסט הפיל 11 מטוסים בשתי גיחות והגיע ל-301 הפלות. בעקבות ההישג הוא קורקע בידי מפקד החיל הרמן גרינג שחשש מהפלתו, אך בהתאם לדרישתו חזר לשרת כטייס קרב. באותו חודש הוזמן למאורת הזאב, אתר המפקדה של היטלר בפרוסיה המזרחית, לקבלת עיטור צלב האבירים של צלב הברזל עם עלי אלון, חרבות ויהלומים - עיטור שהוענק במלחמה ל-27 לוחמים בלבד. בפגישה ארוכה עם היטלר שוחחו על הזירה האווירית בפרט ועל המלחמה בכלל. לצד הענקת העיטור קודם לדרגת האופטמן (סרן) וזכה לחופשה בת עשרה ימים, במהלכה נשא לאישה את אורסולה פטש, חברתו מימי בית הספר התיכון ב-10 בספטמבר 1944. הרטמן סירב להצטרף לתוכנית הניסוי שהפעילה את מטוס הקרב הסילוני הראשון בעולם - מסרשמיט Me-262, והעדיף להמשיך לשרת ביחידתו כטייס קרב פעיל.
בשבועיים הראשונים של פברואר 1945 שירת כמפקד להק I בכנף 53. במרץ 1945 הגיע ל-336 הפלות, ביצע קורס הסבה להטסת מטוסי סילון אך בחר להמשיך לשרת ביחידתו ומונה למפקד להק I בכנף 52. ב-17 באפריל הגיע ל-350 הפלות. לקראת סוף המלחמה סירב לפקודה לטוס לשטח בשליטה בריטית ולהיכנע שם, כדי להימנע מתפיסה בידי הסובייטים. הוא נימק את סירובו בכך שכמפקד לא יכול היה להפקיר את חייליו בכנף לסובייטים ולהתחמק מגורל זהה לעצמו.
ב-8 במאי, יום הלחימה האחרון באירופה, ביצע הפלה אחרונה מעל ברנו, צ'כיה - במהלך גיחת סיור הפיל מטוס יאק 9 סובייטי. עם שובו לבסיס השתתף בהשמדת הציוד הצבאי, לרבות 25 מטוסי קרב, תחמושת ודלק, ובאותו יום קודם לדרגת מיור (רב-סרן). בתפקידו כמפקד להק I בכנף 52, הרטמן נכנע עם יחידתו לנציגים של הדיוויזיה ה-90 של צבא ארצות הברית.
שיטת לחימה
הרטמן הסביר את הצלחתו בהפעלה יעילה של הנשק שדרשה סבלנות רבה, ובנחיתות של חיל האוויר הסובייטי - לרבות באמצעי הלחימה ובשיטות הלחימה המקובעות. בקרבות האוויר נהג להפתיע את היריב, ולפתוח באש מטווח קצר מאד - עד 20 מטר. השיטה הזאת איפשרה יתרונות רבים: הימנעות מחשיפה מוקדמת של מיקומו, פיצוי על המהירות הנמוכה יחסית של התותח, דיוק מרבי בפגיעה, בזבוז תחמושת מינימלי וצמצום יכולת היריב להגיב ולהימלט. מאידך, השיטה הובילה לפגיעות רבות משברים או מפיצוצים שמקורם במטוס הנפגע, ולכן חייבה ניתוק מגע והערכה מחודשת של המצב לאחר כל קרב. הרטמן תיאר זאת בקיצור "צפה-החלט-תקוף-שבור" - צפה ביריב, החלט איך לתקוף, תקוף, נתק מגע והערך מחדש את המצב.
לאחר המלחמה
הרטמן נמסר עם אנשי יחידתו לסובייטים ב-24 במאי 1945, בהתאם להסכם למסירת שבויי מלחמה שנערך בוועידת יאלטה. הוא סירב לשתף פעולה עם המודיעין הסובייטי או להצטרף לחיל האוויר של גרמניה המזרחית, והואשם בפשעי מלחמה שקריים - בהם ירי מכוון על 780 אזרחים בבריאנסק, תקיפת מפעל לחם והשמדת 345 מטוסי קרב יקרים. הרטמן סירב להודות באשמה וניהל את הגנתו המשפטית בעצמו. הוא הורשע ונידון ל-25 שנות מאסר עם עבודת פרך. בעקבות סירובו לעבוד במאסר, הוא נשלח פעמים רבות לבידוד והועבר בין כמה מחנות עבודה.
הרטמן שוחרר לגרמניה המערבית במסגרת עסקת חליפין שבוצעה בשנת 1955, בתום עשר שנים וחצי בשבי, לצד כ-16 אלף שבויים גרמנים נוספים. עם שובו התאחד עם אשתו אורסולה - והתוודע למות בנו הבכור, שלא פגש מעולם (אריך פטר, 1945-1948). בשנת 1957 נולדה בתו, אורסולה איזבל. בינואר 1997 ממשלת רוסיה זיכתה את הרטמן מאשמה, והודתה שהרשעתו בפשעי מלחמה לא הייתה חוקית.
בשנת 1956 התגייס לחיל האוויר של מערב גרמניה, ושירת בכנף 71 - היחידה הראשונה בחיל שהפעילה מטוסי סילון בלבד. בשנים 1959–1962 שירת כמפקד הכנף, שהפעילה מטוסי קרב מדגם CL-13 סייבר (גרסה קנדית של F-86 סייבר) ובהמשך לוקהיד F-104 סטארפייטר. במסגרת האימונים עם חיל האוויר האמריקני נשלח מספר פעמים לארצות הברית. בשנת 1960 קודם לדרגת אוברסט-לויטננט (סגן-אלוף), ובשנת 1967 קודם לדרגת אוברסט (אלוף-משנה). הרטמן התנגד בחריפות ובאופן גלוי לרכישת מטוסי F-104 - הוא טען שהמטוס פגום מיסודו ולא בטיחותי, ובעקבות התנגדותו נאלץ לפרוש בשנת 1970. במהלך השנים עסקת הרכישה גררה ביקורת רבה, בעקבות תאונות אימונים רבות שהובילו למותם של 115 טייסים ול-282 התרסקויות, ובשל קישורה של העסקה לפרשיות השוחד של לוקהיד.
לאחר פרישתו, משנת 1971, עבד כמדריך טיסה בעיר הנגלר שליד בון, והופיע בצוות אווירובטי עם אדולף גאלאנד. בשנת 1980 חלה בתעוקת לב, ובעקבות מצבו הבריאותי עסק בעיקר בהדרכת טיסה. הרטמן הלך לעולמו ב-20 בספטמבר 1993, בגיל 71.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אריך הרטמן |
- ניצן סדן, המלך הרטמן: כך הפך ליצן הכיתה לטייס הכי טוב בהיסטוריה, באתר כלכליסט, 9 בנובמבר 2018
