אריק דל ואיה
 |
אריק דל ואיה (בספרדית: Eric Arturo Delvalle Cohen - Henríquez; 2 בפברואר 1937 - 2 באוקטובר 2015) היה הנשיא ה-42 של פנמה והיהודי השני שכיהן בתפקיד זה במדינה זו. היהודי הקודם בתפקיד זה היה דודו מקס דל ואיה.
כיהן במשך כשנתיים וחצי (28 בספטמבר 1985 - 26 בפברואר 1988).
קורות חיים
דל ואיה נולד ב-1937 בפנמה סיטי, למשפחה יהודית. דודו, מקס דל ואיה היה נשיא פנמה למשך שבעה ימים בפברואר 1967 וכיהן לפני כן ואחרי כן, במשך ארבע שנים סך הכל, כסגן נשיא. אחיו, ראול, כיהן כחבר הפרלמנט של פנמה (1984–1989). דל ואיה כמו גם דודו לפניו, היה יהודי מאמין. היה רשום בבית הכנסת הספרדי-פורטוגזי "קול שארית ישראל" שבפנמה סיטי, כמתפלל קבוע, וכשכיהן כנשיא טרח והביא לבית הכנסת שלו ספר תורה במיוחד מירושלים[1]. היה נשוי למריאלה.
יחד עם דודו מקס דל ואיה ויהודי שלישי בשם חוזה דומינדור בזן הקים דל ואיה ב-1960 את המפלגה הרפובליקנית הפנמית השמרנית - Partido Republicano, PR, שנתמכה על ידי קהילת העסקים היהודית הקטנה של פנמה והייתה בעצם יורשתה של המפלגה הימנית שקדמה לה עוד משנת 1932, Liberal Renewal Party - PLR.
ב-6 במאי 1984 נערכו בפנמה הבחירות הראשונות לאחר 16 שנות שלטון צבאי, בעיקר עקב לחץ אמריקאי. דל ואיה והמפלגה הרפובליקנית שלו הצטרפו לקואליציה של מספר מפלגות, שנתמכה על ידי מפקד המשמר הלאומי והשליט דה פקטו במדינה באותה עת מנואל נורייגה. דל ואיה היה המועמד לסגן הנשיא בעוד המועמד לנשיאות היה ניקולס ארדיטו ברלטה ולרינו, מטעם המפלגה הדמוקרטית המהפכנית - Democratic Revolutionary Party - PRD, שהייתה המפלגה הגדולה ביותר בקואליציית נורייגה. ברלטה נחשב פרו אמריקאי והיה ידיד אישי של שר החוץ האמריקאי דאז ג'ורג' שולץ, אבל עמד בראש מחנה נורייגה כאמור, אשר האמריקאים התנגדו לו. מועמד האופוזיציה היה ארנולפו אריאס - Arnulfo Arias Madrid, מי שנבחר כבר שלוש פעמים לנשיאות פנמה בעבר, והודח בכל שלוש הכהונות הללו על ידי הצבא, כאשר ארצות הברית תמכה בכוחות המתנגדים לו. אריאס היה תומך לשעבר בנאצים ובעל התבטאויות אנטישמיות לא מעטות (אף כי ב-1968, מי שרץ איתו כמועמד לסגן נשיא ונבחר יחד עמו והודח על ידי הצבא יחד איתו, היה היהודי חוזה דומינדור בזן, אחד משלושת מייסדי המפלגה הרפובליקנית). שני המתמודדים לנשיאות באו אם כן מכוחות שארצות הברית לא תמכה בהם. לגבי הקהילה היהודית הקטנה, זו ניצבה ברובה בצדו של נורייגה.
הבחירות עצמן היו ככל הנראה הוגנות, אף כי בעת ספירת הקולות התעוררו טענות רבות מצד תומכי אריאס, לזיופים. קואליציית נורייגה ניצחה בהפרש של קצת פחות מ-0.3 אחוז מהקולות, וברלטה נבחר לנשיא פנמה ודל ואיה לסגנו. ארצות הברית ואחריה מקסיקו ושאר המשקיפות הכירו בניצחון זה כלגיטימי. ב-11 באוקטובר 1984 נכנסו השניים לתפקידיהם, כנשיא וסגנו.
נשיא
תקופת כהונתו של ברלטה כנשיא פנמה הייתה בת פחות משנה. ב-14 בספטמבר 1985 נרצח אחד מראשי האופוזיציה, לאחר שחשף קשרים של נורייגה לסחר בסמים ובנשק. ברלטה הפר את בריתו עם נורייגה והחל בפעילות נמרצת לחקירת המקרה וגילוי הרוצחים. נורייגה הפעיל לפיכך את אנשיו בפרלמנט וב-27 בספטמבר 1985 הם הדיחו את ברלטה. למחרת היום, ב-28 בספטמבר 1985, נכנס דל ואיה לתפקיד נשיא פנמה במקומו, זאת למרות התנגדות אמריקאית.
דל ואיה תיפקד כנשיא תחת השפעת נורייגה במשך כשנתיים וחצי. ב-4 בפברואר 1988 הואשם נורייגה באופן רשמי על ידי ממשל רייגן בארצות הברית, בסחר בסמים. דל ואיה ניסה בעקבות זאת להדיח את נורייגה מתפקיד מפקד המשמר הלאומי. בתגובה, ב-22 בפברואר תומכי נורייגה בפרלמנט הדיחו אותו מהנשיאות, והוא ברח בעזרת האמריקאים והסתתר מאימת אנשי נורייגה[2]. ב-26 בפברואר בחרו אנשי נורייגה בפרלמנט את מנואל פלמה (Manuel Solís Palma), מי שהיה שר החינוך עד אותה עת, כיורשו של דל ואיה, אף כי מבחינת ארצות הברית דל ואיה נחשב לנשיא פנמה גם במשך כל התקופה שלאחר בריחתו ועד לתום הקדנציה החוקית המקורית ב-31 באוגוסט 1989.
במאי 1989 התקיימו בפנמה בחירות שהיו הוגנות שוב, ובהן ניצח ברוב עצום גיירמו אנדארה, המועמד של מתנגדי נורייגה. נורייגה הודיע על ביטול הבחירות וב-1 בספטמבר 1989, משהסתיימה תקופת הכהונה החוקית של המינוי הקודם שלו לנשיא, מנואל פלמה (ולפי האמריקאים הסתיימה רק אז תקופת כהונתו של דל ואיה) - הוא מינה כנשיא אדם אחר מטעמו, פרנסיסקו רודריגס, אך זה כבר היה קרוב לסוף שלטונו. האמריקאים קבעו שהנשיא החוקי הוא אך ורק אנדארה שניצח בבחירות, ובדצמבר 1989 הם פלשו לפנמה, כבשו אותה מידי נורייגה בקלות ותוך מיעוט הרוגים, ונורייגה נלקח לכלא אמריקאי והועמד בהמשך לדין.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- אריק דל ואיה, באתר הרפובליקה של פנמה
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ מרדכי ארבל, "הנשיא היהודי השני בעולם", 21 באוגוסט 2002
- ^ ניו יורק טיימס, 29 בפברואר 1988
