ארמון מלך תאילנד
.jpg) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה |
 תאילנד |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 6 במאי 1782 – 1782 |
| מידות | |
| שטח | 218.4 דונם[1] |
|
(למפת בנגקוק רגילה)   ארמון מלך תאילנד | |
ארמון מלך תאילנד הוא קומפלקס של מבנים מלכותיים בלב בנגקוק, בירת תאילנד, על גדת הנהר צ'או פראיה. הארמון היה הארמון הרשמי של מלך סיאם (מאוחר יותר תאילנד) מאז 1782, והמלכים וממשלתם השתכנו בארמון זה עד ל-1925, אז עבר הממשל לארמון צ'יטרלדה, אך כיום הארמון עדיין משמש לטקסים רשמיים. בארמון נמצא המקדש המהולל ביותר בתאילנד: ואט פרה קאו: מקדשו של בודהה האזמרגד.
היסטוריה
בשנת 1767 נחרבה הבירה איוטהאיה ומלך תאילנד, טקסין, ייסד על גדת הנהר צ'או פראיה בירה חדשה בשם טונבורי, וכמו כל בירה, גם בעיר החדשה הזו היו ממוקמים כוחות השלטון. לאחר שלטונו של טקסין עלה לשלטון המלך ראמה הראשון, וייסד את עיר הבירה החדשה בנגקוק, סמוך לטונבורי, לגדת הנהר האחרת.
בניית המבנה החלה ב-6 במאי 1782, בהזמנת המלך ראמה הראשון. הארמון נבנה בין ואט ארון מדרום, ואט מהטאט מצפון ונהר צ'או פראיה ממערב. תחילה הארמון נבנה מעץ בלבד. ב-13 ביוני המלך אכן הזיז את השלטון מטונבורי לארמון החדש, והכריז על עצמו כמונרך הראשון של ממלכת ראטאנקוסין. המלך ראמה הראשון החליט להחליף את ארמון העץ בארמון החדש-הוא בנה מחדש את החומות, המבצרים והשערים. הוא גם בנה מחדש את הקפלה המלכותית, שעם הזמן נהייתה לביתו של בודהה האזמרגד המפורסם. המלך ראמה שלח שליחים לעיר הבירה הקדומה של תאילנד, איוטהאיה, כדי לקחת איתם כמה לבנים שהם יכולים לבניית הארמון, כל עוד הם לא מורידים אף לא לבנה אחת ממקדשי העיר. התוכנית של ארמון המלך הושתתה בחלקה על התוכנית של ארמון המלך באיוטאהיה. שני הארמונות היו סמוכים לנהר, וליד שני הארמונות היו שטחים פתוחים בהם אפשר לערוך טקסים מלכותיים כגון מצעדים.
הארמון מפוצל לארבע חצרות, המופרדות בידי חומות ושערים רבים: החצר הפנימית, החצר החיצונית, החצר המרכזית ומקדש בודהה האזמרגד. החצר החיצונית נמצאת בפינה הצפון-מערבית של הארמון. צפון-מזרחית לחצר החיצונית, נמצאים מקדש הבודהה, הקפלה המלכותית וביתו של בודהה האזמרגד. החצר המרכזית מאכלסת את החלקים הטקסיים של הארמון. החצר הפנימית, בדרום הארמון, הוסבה רק לנשים. במהלך שלטונו של ראמה השני, הארמון הורחב בצדו הדרומי והגיע עד לחומותיו של מקדש פהו, וכעת הארמון היה בגודל של 218 אלף מטרים רבועים. חמות חדשות, מבצרים ושערים נבנו כדי להתאים את המתחם המורחב. לפי המסורת, הארמון נקרא בתחילה פרה ראצ'קה ואנג לואנג, או הארמון המלכותי, כמו הארמון באיוטהאיה. איכשהו, במהלך שלטון ראמה השישי, הוחלף שם הארמון לפרה בורומה מהה ראצ'ה וואנג, או הארמון הגדול.
במשך שלטון המונרכיה האבסולוטית (1932-1782) היה המרכז האדמיניסטרטיבי של המדינה. כמקום מושבו של המונרך, המקום היה גם מושבה של הממשלה, שכלל אלפי אנשים וביניהם אנשי משמר, משרתים, נסיכות, שרים ואנשי חצר. הקירות הגבוהים והמבוצרים של הארמון היו מסוידים בלבן, מלאי ביצורים ועמדות שמירה, הנראים כאילו הם קירות של בנגקוק עצמה, והארמון נחשב כעיר בתוך עיר.
בשנות ה-20 סדרה של ארמונות חדשים החלו להיבנות ברחבי בנגקוק: ארמון דוסיט המודרני שתוכנן ב-1903, וארמון פאיה תאי מ-1909. הארמונות הללו החלו להחליף את הארמון כמקום מושבו של המלך ושל אנשיו, וב-1925 הושלמה העזיבה ההדרגתית של הארמון. למרות זאת, הארמון נותר כמקום טקסי ורשמי לטקסים המשוכללים של המלוכה.
כיום הארמון הוא עדיין מרכז טקסי ומלכותי, ובנוסף אטרקציה תיירותית חשובה ביותר בבנגקוק.
החצר החיצונית
החצר החיצונית, קאט פרה ראצ'ה טאן צ'אן נה ממקומת בנקודה הצפון-מערבית של הארמון. משמאל לשער המוביל אל החצר נמצא מקדש הבודהה האזמרגד הידוע.
בחצר החיצונית נמצאים מרכז המידע של הארמון, בניין הסאלה סאהאטהי סמקהום המשמש לפגישות, הסאלה לוק קון נאי הוא בית משרדים המארח מחלקות שונות של בית המלוכה. גם המשרד הראשי של המכון המלכותי התאילנדי ממוקם בארמון. בחצר החיצונית יש גם מוזיאון מלכותי קטן. בקצה החצר יש שער המוביל ישירות אל צ'אקרי מהאפראסאט - המבנה הראשי הממוקם באזור המרכזי של הארמון הגדול: החצר הפנימית.
מקדש האזמרגד
מקדש האזמרגד (ידוע בשם ואט פרה קאו) הוא מקדש בודהיסטי רחב ידיים הנמצא בתוך קירות הארמון ומשמש כחלק מרכזי בארמון. המקדש נבנה שנה לאחר בניית הארמון, ב-1783, ושמור בו פסל בודהה מאזמרגד, ומכאן שמו.
המקדש מוקף בארבעת צדדיו באמצעות סדרה של אכסדרות עם שבעה שערים. המקדש מורכב ממבנים רבים הבנויים בסגנונות שונים ומשמשים למטרות מגוונות, המשקפים את הארכיטקטורה המשתנה במהלך תקופת שלטונם של המלכים. למרות זאת, רוב המבנים דבקים אך ורק באדריכלות תאילנדית קלאסית.
החצר המרכזית
החצר המרכזית (קאט פרה ראצ'ה טאן צ'אן קלאנג) היא החצר הגדולה והחשובה בארמון, ובה ממוקמים המבנים החשובים ביותר בארמון.
צ'אקרי מהאפראסאט
פרה טיאנג צ'אקרי מהאפראסאט ממוקם בצפון קבוצת המבנים הקרויה באותו שם. המבנה בנוי בסגנון אקלקטי, בעוד שגג המבנה וצריחי הזהב בנויים בסגנון תאילנדי, שאר המבנה בנוי בסגנון אירופאי טיפוסי.
החצר הפנימית
החצר הפנימית (קאט פרה ראצ'ה טאן צ'אן נאי) היא החלק הדרומי ביותר בארמון, והיא משמשת את ההרמון של הארמון: המקום בו גרות נשותיו של המלך וגם ילדיו, המוני בנות לוויתו ומשרתיו. אך רוב תושבות המקום עזבו מכיוון שהפוליגיניה המלכותית תמה בפועל בתקופה שלטונו של ראמה השישי, ותמה רשמית בשלטונו של ראמה השביעי. לאחר שעזבו את המקום כל הנשים, מספר תושבי המקום הידלדל לכמה בודדים, ולאחר עשור האוכלוסייה במקום ירדה לאפס. מבחינה היסטורית, החצר הפנימית נחשבה לעיר נוספת בתוך הארמון, היו לה חוקים משלה, חנויות משלה, מוסדות משלה ומחסנים משלה, והכול תוכנן במיוחד לנשים שגרו במקום. בני המלך הורשו לחיות בארמון עד גיל ההתבגרות, ולאחר טקס גילוח ראשם, נשלחו אל מחוץ לארמון כדי לקבל חינוך נוסף. נכון להיום, בחצר אין שום תושבים, המבנים שבה לא משמשים לשום מטרה ציבורית, והיא סגורה לציבור.
בסוף המאה ה-19 נוספו לחצר מבנים נשיאותיים חדשים, מה שגרם לצפיפות יתר. המבנים הללו נבנו במהלך שלטונו של ראמה החמישי בסגנון מערבי, בעיקר איטלקי. המבנים הנשיאותיים שימשו גם כמרכז חיי הארמון. החצר מוקפת ומופרדת משאר הארמון באמצעות מערכת קירות המקבילה למערכת הקירות המקיפה את הארמון כולו.
חומות הארמון
החומות המבוצרות של הארמון נבנו ב-1782, ובמהלך שלטונו של ראמה השני הארמון הורחב בצדו הדרומי, מה שצרך התאמה מחדש בין החומות לארמון. אורכה של החומה הצפונית 410 מטרים, החומה המזרחית 510 מטרים, החומה הדרומית 360 מטרים, והחומה המערבית 630 מטרים, ואורך כל חומות הארמון הוא קילומטר ו-910 מטרים (6,270 רגל). בחומה החיצונית 12 שערים, ובחומה הפנימית 22 שערים ולבירינת, ואיכשהו חלק מהשערים נהרסו. מסביב לחומות נמצאים 17 מבצרים קטנים.
שערים
בחומה החיצונית 12 שערים, שלושה לאורך כל אחד מארבעת החלקים. השערים בנויים מלבנים ומטיח ומעל כל אחד מהם נמצא פראנג, וכל אחד מהשערים צבוע בלבן, ונמצאות בהן דלתות אדומות ענקיות.
מבצרים
לאורך החומות נמצאים 17 שערים, במקור היו 10, אך 7 שערים נוספים הוקמו לאחר שנערכו שינויים בארמון. רוב המבצרים הם שינות עם עמדות תותחים ועמדות תצפית.
המוזיאון של מקדש האזמרגד
המוזיאון של מקדש האזמרגד, למרות שמו, היה מאגר חפצים מרכזי של הארמון ושל המקדש יחד. המוזיאון ממוקם בין החצר החיצונית לחצר הפנימית. המבנה נבנה במקומו הנוכחי ב-1857, בתקופתו של ראמה השישי, וב-1982, ביום השנה המאתיים לייסוד בנגקוק ולבניית ארמון המלך, הוחלט להפוך את המקום למוזיאון.
קומת הקרקע של המוזיאון מציגה חפצי ערך רבים. דמויות האבן מתוארכות לתקופתו של ראמה השלישי, והועברו למוזיאון מאוחר יותר כדי למנוע מהן נזק. באולם המרכזי נמצאות עצמות של פילים לבנים, שהיו זן נדיר של פילים ושימשו סמל חשוב למלוכה התאילנדית.
קישורים חיצוניים
- אתר האינטרנט הרשמי
הערות שוליים
