ארמין וגנר
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית חסיד אומות העולם ריקה. ארמין וגנר (Armin Theophil Wegner; 16 באוקטובר 1886 - 17 במאי 1978) היה סופר וחסיד אומות העולם מגרמניה.
ארמין וגנר היה חייל גרמני במלחמת העולם הראשונה, סופר פורה ופעיל זכויות אדם. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוצב באימפריה העות'מאנית, היה עד לרצח העם הארמני ותיעד את מראות הגירוש של הארמנים. לאחר המלחמה השמיע וגנר את קולו, תוך סיכון חייו, נגד האנטישמיות הנאצית. בשנת 1933 חיבר פניה אישית לאדולף היטלר בשם יהודי גרמניה. במכתבו טען שרדיפת יהודי גרמניה תשפיע לא רק עליהם אלא על גורלה של גרמניה כולה והזהיר מפני הגורל הצפוי לגרמניה אם תרדוף את היהודים. הוא ציין שאת מכתבו הוא כותב כגרמני גאה, בעל שורשים במשפחה פרוסית המתייחשת על הצלבנים. הוא נרדף על ידי הנאצים ובשל מאמציו למען היהודים הוכר על ידי יד ושם כחסיד אומות העולם.
חינוך
וגנר נולד בעיירה אלברפלד שבחבל הריין בגרמניה. הוא חונך בשטרייגאו (אנ') (כיום בפולין) והמשיך את לימודיו בציריך, ברסלאו וברלין. לאחר שסיים את לימודיו לתואר דוקטור במשפטים החל לטייל בצפון אפריקה, חצי האי ערב ואירופה. הוא ביקש להיות סופר מסעות, והצטרף לצבא הקיסרות הגרמנית לשם כך.
במלחמת העולם הראשונה
וגנר התגייס לצבא הגרמני כאיש צוות רפואי בחורף 1914–1915. הוא זכה לעיטור צלב הברזל בזכות סיוע לפצוע תחת אש. הוא קודם לדרגת סגן משנה בחיל הרפואה הגרמני. הוא השתייך ליחידה שצוותה לארמייה השישית בצבא האימפריה העות'מאנית, ארמייה שהוצבה לאורך מסילת הברזל הבגדדית בסוריה ובמסופוטמיה. בתפקידו זה היה וגנר עד לצעדות בהן נספו ארמנים בעיצומו של רצח העם הארמני.
הפקודות שקיבל וגנר נועדו לטשטש ולמנוע דיווחים על הרציחות, כיוון שהקיסרות הגרמנית והאימפריה העות'מאנית היו בעלות ברית. וגנר התעלם מהפקודות, אסף מידע על הרציחות, אסף מסמכים ומכתבים וצילם מאות תצלומים במחנה הפליטים הארמני שבעיר דיר א-זור. תצלומים אלה היוו מאוחר יותר עדות להיקפן של הזוועות שחוו הארמנים שחיו בשטחי האימפריה העות'מאנית. לבקשתו של הפיקוד העות'מאני, נעצר וגנר על ידי גרמנים והושב לגרמניה. חלק מתמונותיו הוחרמו והושמדו, אך הוא הצליח להבריח בחגורתו נגטיבים רבים של תצלומים המתעדים את רדיפות הארמנים.
וגנר מחה במכתב גלוי על הזוועות שביצעה הממשלה העות'מאנית והציע הקמתה של מדינה ארמנית עצמאית. מכתבו פורסם בברלינר טאגבלאט והוגש לנשיא ארצות הברית וודרו וילסון בוועידת השלום בפריז ב-1919. באותה שנה פורסם בספר בשם "הדרך שאין ממנה חזרה" (Der Weg ohne Heimkehr) קובץ ממכתביו מתקופת שהותו במזרח התיכון, בהם תיאר את סבלם של הארמנים.
בתקופת רפובליקת ויימר
וגנר נישא ללולה לנדאו, הפך לפעיל פציפיסטי והיה חבר בארגון פציפיסטי. הוא התיידד עם ולטר רתנאו, וכן עם עיתונאים. הוא העיד במשפטו של סוגומון טהליריאן שהתנקש בחייו של מנהיג עות'מאני וחיבר את ההקדמה לספר שבו פורסמו מסמכי המשפט, "רצח העם הארמני - עשיית צדק: משפטו של טהריליאן" (Justicier du génocide armènien: le procès de Tehlirian). וגנר הצהיר שרצח העם הארמני היה פשע שביצעה ממשלת האימפריה העות'מאנית, ושהעם הטורקי "מעולם לא היה מכתים את עצמו בפשע כזה."[1] וגנר ציין שראה מספר מקרים של אי ציות אזרחי במהלך רצח העם הארמני, בהם סירבו פקידים עותמ'אניים לבצע פקודות השמדה.[2]
בשנת 1922 פרסם וגנר את הספר "הצריחה מאררט" (Der Schrei von Ararat), ובו תביעה לשמירה על זכויותיהם של שרידי רצח העם הארמני. הוא ביקר עם אשתו בברית המועצות ובין היתר ביקר ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הארמנית. על סמך רשמיו מביקור זה חיבר את הספר "חמש אצבעות מעליך" (Fünf Finger über Dir) ובו ביקורת על שיטת המשטר הסטליניסטית. בעקבות הצלחת הספר הגיע וגנר לשיא פרסומו כסופר כחלק מזרם האקספרסיוניזם הגרמני.
בתקופת השלטון הנאצי
בשנת 1933 גינה וגנר את רדיפת היהודים בגרמניה במכתב גלוי לאדולף היטלר. זמן קצר לאחר חיבור המכתב ופרסומו נחקר וגנר על ידי הגסטפו, נכלא ועונה. לאחר מכן נעצר ונכלא במחנות הריכוז אורניינבורג, ברגרמור (גר'), ליכטנבורג ואחרים. עם שחרורו נמלט לרומא ושהה שם בזהות בדויה. בשנת 1939 התגרש מאשתו.
מורשת
בשנת 1956 הוענק לווגנר אות מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. עיר מגוריו וופרטל העניקה לו פרס יוקרתי בשנת 1962. בשנת 1967 הוכר וגנר כחסיד אומות העולם על ידי יד ושם. בשנת 1968 הוזמן וגנר לארמניה על ידי הקתוליקוס של ארמניה וקיבל אות כבוד. שמו וקורותיו בארמניה מונצחים במוזיאון בירוואן המוקדש לרצח העם הארמני. לזכרו של וגנר הוצב שלט במקום מגוריו, רובע שרלוטנבורג-וילמרסדורף בברלין.
קישורים חיצוניים
- ארמין וגנר באתר יד ושם
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- כתבי ארמין וגנר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ alakian, Peter (2003). The Burning Tigris: The Armenian Genocide and America's Response. New York: HarperCollins, pp. 258–259
- ^ מכתב להיטלר (בגרמנית)
