ביעור פירות שביעית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תושב חולון מודיע כי הפירות על העצים בחצרו הם הפקר לרגל שנת השמיטה.

ביעור פירות שביעית הוא החיוב על האדם לבער את הפירות שגדלו בשנת השמיטה מביתו בזמן שאין מין הפרי אינו מצוי יותר בשדה.

מקור הדין

מצוות הביעור נלמדת בספרא[1] מהפסוק[2]: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" - "כלה לחיה מן השדה - כלה לבהמתך מן הבית". כלומר כל עוד מין הפרי עדיין קיים על העצים באזור וזמין לחיות או לבני האדם הרוצים לאוכלם, ניתן להשאיר פירות ממין זה בבית. אך משעה שמין פירות זה אינו זמין על העצים יש לבער פירות אלו מהבית ואף אסור להאכיל מפירות אלו לבהמות שבבית. באופן דומה למד התלמוד ירושלמי[3] מן הפסוק[4]: "מן השדה תאכלו את תבואתה" - שניתן לאכול מפירות שביעית כל זמן שהם בשדה.

אמנם הרמב"ן[5] מעלה אפשרות שדין זה הוא דין דרבנן ולימודים אלו הם אסמכתא בלבד.

אופן הביעור

באופן הביעור נאמרו שלושה דעות:

  • לדעת הרמב"ם[6] הביעור הוא השמדת הפירות (מלבד מזון שלש סעודות שהאדם יכול להשאיר לאכילה). מקור דברי הרמב"ם הוא בבברייתא במסכת בבא קמא[7]: "בגד שצבעו בקליפי שביעית - ידלק". המקדש דוד[8] לומד בדברי הרמב"ם שניתן לבער את הפירות בזמן ביעורם גם על ידי אכילתם.
  • לדעת התוספות[9] והרמב"ן[10] לומדים שהביעור פירושו הפקרת הפירות ומקורם בדברי התוספתא[11] ששם נאמר: "מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו ומוציא ומניח על ביתו ואומר: אחינו בית ישראל, כל מי שצריך ליטול יבא ויטול. חוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו".

מחלוקתם תלויה גם בגרסת המשנה, מסכת שביעית, פרק ט', משנה ח' שלגרסת הרמב"ם נאמר בה: "רבי יוסי אומר, אחד עניים ואחד עשירים, אין אוכלין אחר הביעור". אך גרסת התוספות והרמב"ן היא כגרסת התלמוד ירושלמי: "אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור".

  • לדעת הראב"ד, הביעור מתקיים בשני שלבים: בתחילה, כשכלו הפירות בעיר ובתחומה, יש להביא את הפירות לבית הדין המחלק או מפקיר את הפירות. וכשכלו הפירות מכל הארץ, חייבים לבערם ולאבדם מן העולם.

זכיה בפירות שהופקרו

הנוהג הרווח בזמנינו כי בהגיע זמן הביעור של פרי מסוים, מוציאים את הפירות מן הבית ומפקירים אותם בפני כמה אנשים. בדרך כלל האנשים לא לוקחים את הפירות לעצמם ובעל הפירות חוזר ולוקח אותם לעצמו. זאת למרות שלהפקר יש תוקף משפטי. אמנם יש כאלו הנוהגים לזכות בפירות או בחלקם. דעתו של רבי יעקב ישראל קניבסקי על אלו הייתה שלילית. מסיבה זו הוא הציע להפקיר את הפירות בפני בחורי ישיבה שניתן לבטוח שלא יזכו בפירות[12].

אירוע משמעותי אירע בבני ברק במאה ה-21, כאשר אדם שהיו לו בזמן הביעור ארגזי יין רבים, רצה לחסוך את הוצאתם מן הבית, לכן נקט בתחבולה הלכתית, והפקיר את כל ביתו על תכולתו בפני שלושה ידידים. לתדהמתו, אחד מהם ניצל את ההזדמנות שנקרתה לפניו, וביצע מעשה קנין בדירה.[13]. לכאורה היות ולא מדובר בטקס דתי בלבד ובעבור קיום ההלכה נדרש בעל היין לבצע הפקר בעל תוקף משפטי, הרי שהאדם שביצע 'מעשה קנין' בדירה אכן העביר אותה לבעלותו.

רבנים בעיר מתחו ביקורת על אדם זה. רבי נסים קרליץ התבטא עליו כי הוא נבל ברשות התורה[14]. כפתרון חדשני להחזרת הדירה לבעליה הם מצאו פרצה במעשה הקנין, כאשר הוברר כי ברגע שהדירה הופקרה, זכה בה בקנין חצר השכן שגר בקומה מתחת לדירה. הדבר הובא לידיעת אותו שכן אשר ניאות להקנות את הדירה חזרה לבעל הדירה המקורי ובכך הסתיימה הפרשה.

הערות שוליים

  1. בהר פרשה א
  2. ויקרא כ"ה ז
  3. שביעית ט ג
  4. ויקרא כה, יב
  5. ויקרא שם ז
  6. הלכות שמיטה ויובל פרק ז' הלכה ג'. וכן מובן גם מדברי רש"י פסחים נב א ד"ה משום שנאמר בארצך
  7. קא א
  8. סימן נט אות ב
  9. פסחים נב: ד"ה מתבערין בכל מקום
  10. שם
  11. פרק ח' הלכה ד'
  12. ארחות רבינו הקהילות יעקב חלק ב עמ' שנד אתר אוצר החכמה
  13. *קרית מלך – גליון ז עמ' פח, התאחדות החבורות צעירי סדיגורה באתר אוצר החכמה
  14. זרע יצחק – שיעורים במסכת יבמות, לינטופ הרב יעקב יוסף אתר אוצר החכמה


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0