סוחרי שביעית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סוחרי שביעית
(מקורות עיקריים)
מקרא ויקרא, כ"ה, ו'
משנה

מסכת שביעית, פרק ז',

משנה ג'
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא, דף קא עמוד ב
משנה תורה ספר שופטים, הלכות עדות, פרק י', הלכה ד'

סוחרי שביעית הם אנשים העושים מסחר בפירות שביעית, חרף האיסור לסחור בהם. אנשים אלו פסולים לדון ולהעיד[1].

מקור האיסור וטעמו

סימון ירקות בשנת שמיטה.

לדעת הרמב"ן איסור סחורה בפירות שביעית הוא מצוות עשה (לאו הבא מכלל עשה) הנלמדת מהפסוק בפרשת בהר: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה"[2] חז"ל דרשו מהפסוק שמותר רק לאוכלם "לאכלה ולא לסחורה", מחמת קדושת הפירות[3].

אולם הרמב"ם אינו מונה מצווה זו במניין המצוות. הערוך והמהר"ץ חיות[4] כתבו שאיסור זה הוא רק "מדרשא" - מדרבנן[5], כמו אבק ריבית שאינו נחשב כריבית ממש, בערוך השולחן[6] אף טוען שהוא חייב מכת מרדות כשאר איסורי דרבנן.

בטעם איסור סחורה כתב רש"י שכיוון שחייבים לבער את הפירות, יש חשש שעם הארץ יצניע אותם במטרה לסחור בהם ולהעשיר: "דהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה שכל פירות שביעית חייבין להתבער הן ודמיהן ולא שיעשה בהם סחורתו להצניע לאחר שביעית ולהעשיר ועמי הארץ חשודין על כך"[7].

טעם אחר הובא בתוספות שאיסור סחורה הוא מחשש שלא יאכלו את הפירות כפי החיוב הנובע מקדושתם, כשתוספות מכנה את איסור סחורה כ"איסור קל"[8].

פסילת הסוחרים מעדות

סוחרי שביעית הם חלק מפסולי עדות. חזרתם בתשובה היא רק "משתגיע שביעית אחרת, וייבדקו. ולא חזרת דברים בלבד, אלא כותב אני פלוני בן פלוני כנסתי מאתיים זוז מפירות שביעית, והרי הן נתונים במתנה לעניים"[9], כלומר צריך לתרום לצדקה את הרווח שהרוויח מהמכירה.

עונש

בתלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ עמוד א מפליגים בעונשם של סוחרי שביעית "רבי יוסי ברבי חנינא אומר: בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית... לסוף מוכר את מטלטליו... לא הרגיש לסוף מוכר את שדותיו... לא באת לידו עד שמוכר את ביתו... לא באת לידו עד שמוכר את בתו לשפחה... לא באת לידו עד שלוה ברבית... לא באת לידו עד שמוכר את עצמו לעבד..."

היתרים

אוצר בית דין

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוצר בית דין

כדי לעקוף את איסור סחורה בפירות שביעית לדעת חלק מהדעות אפשר לעשות הסדר לחלוקת פירות הקדושים בקדושת שביעית לציבור הרחב על ידי שליחות של בית דין בלא לעבור על איסור המסחר בפירות אלו[10].

כמות מועטה

לשיטת הרמב"ם מותר למכור מזון שלוש סעודות, כיוון שזה נחשב "לאוכלה", וכן כשלקח פירות משדה הפקר ונשאר לו מהם[11]. לעומתו סוברים התוספות[12] שאסור. לשתי השיטות מותר ללקוט כמות מועטה בשביעית ולתת לבנו או לאחר למכור בשוק.

דבר שאינו ראוי לאכילה

מותר לסחור בשביעית בדבר שאינו ראוי לאכילה, מאחר שהלימוד מהפסוק "לאכלה" הוא רק על דברים שראויים לאכילה[13].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ג', משנה ג'. נפסק במשנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק י', הלכה ד'
  2. ^ ויקרא, כ"ה, ו'
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף סב עמוד א מובא בספר המצוות לרמב"ן עשה ג
  4. ^ על תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כב עמוד א
  5. ^ על משמעות הדרשא כותב הרמב"ם בשו"ת הרמב"ם סימן שנה: "אין כל דבר שלמדין אותו בהקש או בקל וחומר או בגזרה שוה או במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן הוא דין תורה עד שיאמרו חכמים בפירוש שהוא מן התורה והבאתי על זה ראיות, ושם ביארתי שאפילו דבר שהוא הלכה למשה מסיני מדברי סופרים קרינן ליה, ואין שם מן התורה אלא דבר שהוא מפורש בתורה".
  6. ^ שביעית סי' כה ס"ק ב
  7. ^ רש"י על תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף לט עמוד א, ד"ה אין מוסרין
  8. ^ תוספות על תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ עמוד א
  9. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק י"ב, הלכה ח'
  10. ^ משנה, מסכת שביעית, פרק ז', משנה ג'; משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ו', הלכה א'.
    ראו גם: תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף סב עמוד א; תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף יב עמוד ב.
  11. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ו', הלכות א'ב'
  12. ^ תוספות על תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף לט עמוד א, ד"ה וליתיב
  13. ^ כסף משנה הלכות שמיטה ויובל פרק ה הלכה כ

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0