בית הכנסת בחמאם ליף
בית הכנסת העתיק בחמאם ליף (ערבית: حمام الأنف) שבתוניסיה, היא נארוֹ (Naro) הפניקית והרומית,[1] כ-20 ק"מ מדרום לקרתגו, התקיים במאות הרביעית עד השישית (ואולי אף תחילת המאה השביעית) לספירה הנהוגה.
הגילוי
שרידי בית הכנסת העתיק, שעיקרם רצפות פסיפס, נחשפו באקראי בשנת 1883, שנתיים אחרי השתלטות צרפת על תוניסיה, כשקצין הצבא ארנסט דה פּרוּדוֹם (Ernest de Prudhomme) ביקש להתקין גינה לביתו. הגילוי פורסם עוד באותה שנה בכתב העת הצרפתי Revue Archéologique.[2] זיהוי האתר כבית כנסת נקבע על פי כתובת הקדשה במרכז רצפת פסיפס נרחבת, שבה מופיעות המלים "בית הכנסת הקדוש של נארו" ברומית – SANCTA[m] SINAGOGA[m] NARON[itanam[3] וכן לפי סמלים יהודיים מובהקים הצמודים לכתובת: דימויי מנורות שבעה קנים, שופר (או לולב, לפי ביאור שונה) ואתרוג. כתובת ההקדשה וציורי המנורות מופנים מזרחה. הכתובת אינה נושאת תאריך.
בעת הגילוי נמצאה רצפת הפסיפס המרכזית של המבנה כמעט בשלמותה, אך סמוך לכך פשטו עליו חובבי עתיקות. מרִצפות הפסיפס של בית הכנסת נשתמרו המקטעים שנטל הסרן פרודום לאוספו הפרטי בצרפת, ואלה נמכרו ב-1905 למוזיאון ברוקלין בניו יורק.[4] מקטעים בודדים אצורים במוזיאון בַּארדוֹ (Bardo) (צר') (אנ') בעיר תוניס. בשנת 1909 חודשו החפירות במקום, גם הן בידי חובבים, בתקווה לגלות שרידים נוספים של בית הכנסת, אולם האתר כבר נהרס, ונמצאו בו בעיקר נרות מעוטרים בסמלי מנורת שבעה קנים. בגלל ההרס לא ניתן לשחזר כהלכה את תוכנית המבנה, והמחקר מסתמך על תרשים שנעשה סמוך לַגילוי ב-1883.[5] התוכנית מציגה מבנה מרובע (מידותיו כ-22 מ' X 20 מ') שנמנו בו 16 חדרים, והיא אינה שונה בעיקרה מתוכניות של וילות רומיות בנות התקופה. אולם-התפילה, שבו נמצאה כתובת ההקדשה המרכזית, הוא רוחבי, וגומחה (להיכל ?) קבועה בקירו המערבי. בתוכנית מסומנים קטעי רצפות פסיפס בחדרים נוספים.
הפסיפסים
רצפת הפסיפס המרכזית של בית הכנסת מוכרת כמעט בשלמות הודות לציור בצבעי מים (אקוורל) שנעשה מיד לאחר חשיפתה ב-1883, ככל הנראה על פי תצלום. הציור הוצג לראשונה במאמרו של ארנסט רנאן ב-Revue archéologique מ-1884.[6] מרִצפה זו נותרו קטעי לוחות מבודדים.
ציור רִצפת הפסיפס מראֶה ארבעה שטיחים ממוסגרים בדגמי תשליבים גאומטריים. בשטיחים הימני והשמאלי, בתוך מדליונים עשויים משריגי קוציץ (אקנטוס) מסוגננים, מתוארים עופות למיניהם (ובהם ניתן לזהות ברווזים, אווזים, חסידות, חוגלות ואולי גם סוּפיוֹת). בשטיח השמאלי מתוארים שני סלים, שבאחד מהם פירות ובשני – ככרות לחם, וכן ארנב במרוצה. בשטיח הימני הצר יש תיאורים של אווז ושל אריה.
השטיח המרכזי מחולק לרוחבו לשני אזורים שכל אחד מהם נתון במסגרת משלו. ביניהם קבועה כתובת ההקדשה של יוליאנה (מידותיה 56.2 X 193.04 ס"מ) ומשני עבריה לוחות עם דימויי מנורת שבעה קנים. מלבד המנורות שבלוחות הנפרדים יש סימון של המנורה בסיום הכתובת. משני צדי הקנה המרכזי של המנורה שבלוח השמאלי מוצגים סימונים של אתרוג ושופר (לולב ?).[7]
בשטיח המרכזי העליון, שחלקים נרחבים שלו חסרים, מתוארים דגים (אחד מהם הוגדר כדולפין) שבפיותיהם קטעי חבלים (?), וביניהם מתוארים שני אווזים. חלק ניכר מצדו השמאלי של השטיח חסר ומתוארים בו עצמים מנותקים מהֶקשר גלוי לעין.[8] ייתכן שתיאורי הדגים ועופות המים היו חלק ממחזה דיִג, כמקובל בתיאורי נופים נילוֹטיים באמנות הרומית.[9] בשטיח המרכזי התחתון מתוארים שני טווסים משני עברי מזרקת מים כשמימינם ומשמאלם דקלי תמר ולמרגלותיהם שני בעלי כנף. תיאורים אלה מוכרים מן האמנות הרומית ומן האמנות הנוצרית הקדומה, שבה הטווסים מסמלים את האלמוות, ומזרקת המים והדקלים – את החיים, ולפיכך היו שפירשו את התמונה כחזיון גן עדן.
התיאורים למיניהם ברצפת בית הכנסת של נארו (חמאם ליף) שגורים ברצפות הפסיפס שבווילות הרומיות המהודרות בצפון אפריקה ובכנסיות נוצריות שם, ואלמלא דימויי המנורה והמלים בכתובות ההקדשה לא היה אפשר לזהות באתר בית כנסת יהודי.
לא נמצאו ידיעות מפורשות על יהודי נארו (חמאם ליף) הרומית והביזנטית.[10] הקהילה חדלה להתקיים, ככל הנראה, אחרי הכיבוש הערבי במאה השביעית. היישוב היהודי התחדש במקום במאה השמונה-עשרה.
לקריאה נוספת
- חיים זאב הירשברג, "הדגים בפסיפסי בית-הכנסת של נארו ובפולקלור היהודי בתוניסיה ובטריפוליטאניה של זמננו", ארץ-ישראל – מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, ח (תשכ"ז), עמ' 305–311
- Ernest Renan, "La Mosäique de Hammam-Lif Nouvelle Observations", Revue Archéologique t.3 (Janvier-Juin 1884), pp. 273-275, Pl. VII-VIII, IX-X
- Franklin M. Biebel, “The Mosaics of Hammam Lif”, The Art Bulletin, XVII (New York, 1936), pp. 541-551
- Jean Pierre Darmon, "Les mosaïques de la synagogue de Hammam Lif: un réexamen du dossier", Fifth International Colloquium on Ancient Mosaics (September 5-12, 1987), Vol. II, Ann Arbor, Michigan, 1995, pp. 7-29
- Edward Bleiberg, Tree of Paradise, Jewish Mosaics from the Roman Empire in Brooklin Museum (Brooklyn, New York, 2005)
קישורים חיצוניים
- יוסי פרי, "חמאם ליף",[11] באתר תוניסיה - מורשת
- אברהם בר-שי, "בית הכנסת העתיק של חמאם ליף" באתר HARISSA, 2003 (בצרפתית)
- Yitzchak Schwartz, "Synagogue at Hammam Lif, Tunisia ", Metropolitan Museum, NYC, June 14, 2012
הערות שוליים
- ^ ברומית נקראה נארו גם Aquae Persianae בשל מרחצאות המים החמים במקום ועל שמו של אחד פֶּרסיוּס; גם שמהּ בערבית אומר מרחצאות
- ^ Gustave Schlumberger, E. de Prudhomme and Ernest Renan, "Les Mosaïques de Hammam-Lif: Communication de M. Ernest Renan a l'Académie des Iinscription", Revue Archéologique 3 (Janvier-Juin 1883), pp. 157-163
- ^ תרגום הכתובת: "שפחתך יוליה הנ(ערה?) ריצפֿה בהוֹנהּ ולשלוֹמהּ פסיפס זה בבית הכנסת הקדוש של נארו"; הכתובת ושתיים נוספות מאתר בית הכנסת מצויות במוזיאון בארדו בעיר תוניס. באחת מהן, המשויכת לרצפת הפורטיקו המקדם את אולם התפילה, צוין ה-archisynagogus, ראש בית הכנסת
- ^ מתוך 21 לוחות המוזאיקה המשויכים לחמאם ליף שרכש מוזיאון ברוקלין, 12 שייכים לרצפות הפסיפס של בית הכנסת; הלוחות הבודדים האצורים במוזיאון ברוקלין בניו יורק שונים מעט בפרטיהם מן המוצג בציור רצפת הפסיפס, ככל הנראה כתוצאה מפעולות שיפוץ וחידוש שנעשו מאז הגילוי ב-1883
- ^ התרשים פורסם ברשימתו של ארנסט רנאן מ-1884 (ראה בפרק "לקריאה נוספת"), בעמ' 274
- ^ הציור מוצג ברשימתו של רנאן מ-1884 בלוחות VIII–VII (בעמודים לא ממוספרים בסוף הכרך)
- ^ לוחות הפסיפס עברו רסטורציה, ודימויי השופר והאתרוג שועתקו בסימון סכמטי; ארנסט רנאן, שחזה בפסיפס עם גילויו, זיהה בתחילה לולב וברשימתו מ-1884 ציין אותו עצם כשופר
- ^ אחד העצמים, הנראה כאגד יתדות צמודות מקוצצות, פוֹרַש משום מה כארבע אצבעות כף יד מושטות ממרומים ואף כקטעי קשת בענן; העצם השני הוא מין גלגל שלא נמצא לו ביאור
- ^ היו שפירשו את התיאורים הללו כהסְמלה של "הבריאה", אף שאין לכך סימוכין ברורים, לא בתיאורים גופם ולא בהשוואה לתיאורים דומים של דגה ועופות מים מתקופת יצירת הפסיפס
- ^ העיר קרתגו, המרוחקת כדי 20 ק"מ מצפון לנארו, נזכרת כקצה האזור שבו מוכר עם ישראל: "מצוֹר ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים" (בבלי, מנחות ק"י, ע"א)
- ^ מבוסס על נתן א' שוראקי, קורות היהודים בצפון אפריקה, תל אביב: עם עובד, 1975
