גן עדן

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש



גן עדן מתואר בספר בראשית. בגן עדן חיו אדם וחוה לפני חטא עץ הדעת, גן העדן הוא העולם הבא שאליו שבים הצדיקים לאחר מותם, בניגוד לגיהנום, שאליו מגיעים החוטאים[1]. להבדיל, הגן עדן קיים גם בנצרות ובאסלאם ואמונות נוספות.

הסיפור בתורה

גן עדן מופיע בתורה (ספר בראשית, פרק ב') כמקום שבו הוצב האדם על ידי ה' לאחר בריאתו, ובו נבראה חוה מצלעו (צד אחד של גופו[2]). את הגן קבע ה' במקום פורה שנקרא "עדן" -משובח ומעודן, במזרח (מקדם) העדן, ובו נטע עצים נאים וטעימים. נהר היה משקה אותו, ומתפצל אחרי כן לארבעה ראשים ומשקה את כל שאר העולם. במרכז הגן ניצבו שני עצים: עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים. האדם צוּוה לעבוד בגן ולשמור אותו, ולאכול מכל פירותיו מלבד מפרי עץ הדעת, שאם יאכל ממנו - ימות.

חוה (שבאותו הזמן נקראה עדיין 'האישה' ללא שם), שעדיין לא נבראה בזמן הצו ושמעה אותו מהאדם מקול שני, פותתה על ידי הנחש המתואר כערום מכל חיות השדה, לאכול מפריו, לאחר שטען באוזניה כי האוכל ממנו מחכים ועיניו נפקחות לדעת טוב ורע, וכל סיבת האיסור האלוקי לאכול ממנו נובע מרצונו לשמור על עליונותו עליהם.

חוה ראתה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל. לאחר שאכלה ממנו ונוכחה לראות שלא מתה במקום, פיתתה גם את אדם, ואכן כפי אמירתו של הנחש, לאחר אכילת פרי עץ הדעת נפקחו עיניהם של אדם וחוה, נוכחו אדם וחוה שהם עירומים, ותפרו לעצמם חגורות מעלי תאנה לכסות את מתניהם.

כעונש על חטא זה, המכונה גם "החטא הקדמון", הנחש קולל בכך שיקוצצו רגליו, הוא יזחל על גחונו, ולשונו תלחך את העפר. האדם קולל בכך שפוריותה של האדמה תיפגם, והוא יאלץ לעבוד הרבה יותר קשה על מנת להתקיים. חוה קוללה בקשיי ההיריון והלידה, ובכך שהאדם ימשול בה. בזיכרון הקולקטיבי, השתרש שגם הגירוש מגן עדן הוא חלק מהעונש. מפשוטו של המקרא עולה שמטרת הגירוש הוא עבודת האדמה, אך גם מניעת האדם מאכילה מעץ החיים:

"כב וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. כגוַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹקִים, מִגַּן-עֵדֶן--לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם. כד וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים."

מיקום הגן

מקור השם "גן עדן" הוא הגן שנִטע במקום ששמו עדן.[3] לפי הסיפור, הושקה הגן על ידי נהר שהתפצל לארבעה נהרות:

"וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. יא שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן--הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב. יב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן--הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ. יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת.

בראשית, ב'

בעוד שהפרת והחידקל הם נהרות שמיקומם ידוע כיום, ושמתמזגים לנהר אחד בעיראק, אין הסכמה על זהותם של הגיחון והפישון. רבים מזהים את נהר הגיחון והפישון עם הנילוס הכחול והלבן, הזורמים בסודאן, המזוהה עם כוש המקראית, ובסמוך לארץ החוילה המזוהה אף היא באזור מרכז אפריקה, וקרויה על שם אחד מבניו של כוש.

מאידך, קיימות סברות אחרות המזהות את אזור נהר הגיחון עם העיר השומרית כיש, שנמצאת במסופוטמיה (עיראק של ימינו). את הפישון מזהה יוסף בן מתתיהו עם הגנגס שבהודו, אולם חוקרים מאוחרים נטו לזהותו עם נהרות באזור מסופוטמיה הצפונית (עיראק, איראן וטורקיה של ימינו), ובהם ספיד (Sefid) ואראס (Aras).

תאוריה נוספת[דרוש מקור] היא שהפישון והגיחון הם שני נהרות שהתייבשו עם השנים והתגלו לא מזמן ונפגשו יחד עם הפרת והחידקל במקום שבו נמצא היום המפרץ הפרסי, מקום שידוע שהיה פורה מאד עד לפני כמה אלפי שנים.

גן עדן כגמול לצדיקים

'גן עדן' הוא המקום אליו מגיעים הצדיקים לאחר מותם ובו הם מקבלים את גמולם וכך אומר התנא יהודה בן תימא:

יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר: עז פנים לגיהנם ובשת פנים לגן עדן

בדרך כלל מתואר כי נשמות הצדיקים שוכנות במקום זה, ולעיתים מתוארים גם המלאכים, או לפחות חלקם, כשוכנים במקום זה.

גן עדן כמקום ארצי

ישנן מסורות (המבוססות ברובן על הסיפור המקראי), לפיהן גן עדן הוא מקום ארצי שמצוי אי שם במזרח (בדרך כלל), שכיום לא ניתן להגיע אליו, אולם סביבותיו פוריות עד היום. כך ממקם ריש לקיש את פתחו של גן עדן בבית שאן ולחלופין באתרים פוריים בארצות שונות

גן עדן אמר ריש לקיש אם בארץ ישראל הוא בית שאן פתחו ואם בערביא בית גרם פתחו ואם בין הנהרות הוא דומסקנין פתחו

בחלק מהמסורות הללו גן עדן נקשר במסורות אודות ארצות אגדתיות אחרות כמו קוקניה או ארצו של פרסטר ג'ון. לאורך ימי הביניים היו ניסיונות רבים לזהות את מיקומו של גן עדן הארצי ולהגיע אליו, ונמצאו אנשים שטענו שראו אותו. ניתן להתייחס אל המסורות אודות גן עדן הארצי כמשתלבות עם המסורות אודות גן עדן השמימי, ולעיתים אף מתוארים קשרי מעבר בין שני המקומות.

מסורות אחרות טוענות שסיפור גן עדן אינו אלא אלגוריה או משל למצב של תום ושל אושר ושלמות, שהאדם איבד בשל נטייתו לחטא, שמפורש בדרך כלל כחטא של גאווה. לחטא הקדמון ולמצב השלמות של האדם בגן עדן נודעה חשיבות רבה בקבלה.

באגדות תרבויות אומות העולם העתיקות

שומר

מיתוס שומרי[4]על האלילים נִינְחוֹרְסַג ואֶנְכִּי (אנכידו) מספר על דילמֻן, (ארץ שמקומה היום מזוהה על ידי החוקרים באזור המפרץ הפרסי כולל האי בחריין), זוהי ארץ טהורה שאין בה מחלה או מוות. כדי להפוך את דילמֻן לגן פורח מצווה אליל המים אֶנְכּי על אליל השמש אֻטֻ למלא אותה מים ואז מצמיחה נִינְחוֹרְסַג שמונה מיני צמחים לאחר תהליך בו הועמדו שלושה דורות של אלילות שנולדו ללא כאב. אֶנְכִּי טועם מהצמחים ואז מקללת אותו נִינְחוֹרְסַג בקללת המוות. אֶנְכִּי נתקף מחלה בשמונה מאיבריו ונרפא רק לאחר שנִינְחוֹרְסַג בוראת 8 אלילות לריפוי כל איבר חולה. למיתוס זה כמה מקבילות לסיפור המקראי:

  • מיקום הגן בארץ הנמצאת במזרח
  • השקיית דילמֻן שהובאו לארץ בדומה למסופר בספר בראשית, פרק ב', פסוק ו' "ואד יעלה מן הארץ והשקה את פני האדמה"
  • לידת האלילות ללא חבלי לידה מול "בעצב תלדי בנים"(ספר בראשית, פרק ג', פסוק ט"ז)
  • קללה כעונש על אכילת פרות אסורים
  • אחד האיברים החולים של אֶנְכִּי הוא צלע. בשומרית המילה צלע "טי" והאלה הנוצרת לריפוי הצלע נקראת נין-טי. למילה "טי" בשומרית משמעות נוספת "לתת חיים" כלומר את שמה של "גברת הצלע" נינט-טי ניתן לקרוא גם כ "הגבירה נותנת החיים" בדומה לחווה שנוצרה מצלעו של אדם ונקראה "אם כל חי" (ספר בראשית, פרק ג', פסוק כ')

בבל

בעלילות גילגמש מופיע מוטיב צמח החיים. מסופר כי בתחתית הים ישנו צמח החיים היכול לרפא את אנכידו. גילגמש צלל לקרקעית הים והשיג את הצמח. בחזרתו לארץ, כאשר התרחץ גילגמש במעיין השאיר את הצמח ללא השגחה. נחש הבחין בו ונטל אותו לעצמו.

תרבויות אחרות

מושג מקביל ניתן למצוא באגדות שונות, בהן: יארו שנשלט על ידי אוזיריס בתרבות המצרית, שדות אליסיום היווניים, "שדות הציד הנצחיים" בצפון אמריקה ו-Tlalocan בדרומה, Mag Mell אצל האירים, Land of the Ever-Young שמצא אזכור בפיטר פן, אבלון הקלטי, ולהאלה הנורדי.[5]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • לאה מזור, "הקשר הדו-כיווני בין גן עדן והמקדש", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום יג (תשסב 2002), עמ' 5–42.
  • רחל אליאור (עורכת), גן בעדן מקדם: מסורות גן עדן בישראל ובעמים, סכוליון והוצאת מאגנס, 2010.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה כ'
  2. המילה 'צלע' במקרא מובנה הוא 'צד'. על פי דרשת חז"ל לפסוק: "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית פרק א', פסוק כ"ז), בתחילה גוף האדם והאשה היו מחוברים, וה' 'חתך' את צידו האחד של הגוף המחובר, ויצר ממנו את האשה (מדרש אגדה בובר שם, ועוד).
  3. על פי רש"י ורמב"ן הגן היה קיים במזרחו של עדן.
  4. שמואל נח קרמר, ההיסטוריה מתחילה בשומר, פרק 17
  5. אומברטו אקו, תולדות האגדות - סיפורם של מקומות אגדיים, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2016, הפרק "גן עדן הארצי, איי המבורכים ואל-דוראדו", עמ' 142–179.
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0