הסמינר הגבוה למדעי היהדות
 | |
| בית ליאו באק (בעבר ברח' הארטילריה 14, כיום רח' טוּכוֹלסקי 9 בשכונת מִיטֶה) בברלין, שם שכן בעבר המוסד |
הסמינר הגבוה למדעי היהדות (מתורגם גם כבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל, ולעיתים כבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות; בגרמנית: Hochschule für die Wissenschaft des Judentums) היה מוסד רפורמי להכשרת מנהיגי קהילות בלימודי מדעי היהדות שהחל לפעול בברלין ב-6 במאי 1872, ופעל עד לסגירתו בידי הנאצים בשנת 1942. אף שהמוסד החל את דרכו כמוסד לתיאולוגיה יהודית, בשנים 1930–1933 למדו בו גם סטודנטים גויים, ובפרט אנשי כמורה נוצרים. בשיא הצלחתו (שנת 1932) למדו בו 155 סטודנטים, ובהם 27 נשים. כמעט כל הסטודנטים למדו גם באוניברסיטת ברלין.
הרקע להקמתו
הסמינר לרבנים בברסלאו היה המוסד קונסרבטיבי הראשון שפעל בגרמניה. אך בקרב החוגים הרפורמיים רווחה אי-נחת מדרכו; לטענתם, בוגריו עסקו מדי בלימוד הלכה, וכמעט שלא דנו בהיבטים רעיוניים או אמוניים. כמו כן, החופש האקדמי בברסלאו היה מוגבל ובין היתר נאסר על שימוש של ממש בביקורת המקרא. אברהם גייגר ותומכיו שאפו לכונן מכון משלהם, שיהיה בו חופש האקדמי גמור ויהיה נאמן לשיטתם. יוזמה של ממש התחילה רק ב-1869, בוועידת לייפציג; לאחריה לקח פרופ' מוריץ לצרוס את הובלת המיזם. לצרוס היה עסקן קהילתי, ולמרות התנגדות גייגר תכנן את המוסד כעל-זרמי ויזם הכללת אורתודוקסים בין המורים ותוכנית לימודים משולבת[1]. ב-1870, נחנך המוסד ונפתח כעבור שנתיים (בגלל מלחמת צרפת–פרוסיה). בראש חבר הנאמנים של המוסד עמד לצרוס וגייגר שימש כפרופסור לתולדות עם ישראל וספרות עברית.
המוסד הוקם במטרה לעסוק בכל הזרמים של היהדות, אך במהלך השנים התמקד בהכשרת מנהיגי קהילות.
מורים
המורים הראשונים בבית המדרש היו אברהם גייגר, ישראל לוי, היימן שטיינטל ודוד קאסל. פנחס פרנקל החליף את גייגר[2] וד"ר יואל מילר החליף את לוי[3], שעבר בשנת 1883 לסמינר לרבנים בברסלאו. לאחר פטירתו של פרנקל החליף אותו בשנת 1888 ד"ר מאיבוים[4]. בעקבות פטירת דוד קאסל מילאו המורים את מקומו באופן זמני[5] ובסוף 1893 החליף מרטון שריינר את דוד קאסל[6].
בשנת 1898 היו ארבעת מורי בית המדרש: פרופ' היימן שטיינטל, הד"ר מאיבוים שלימד את חכמת הדרוש, מדרשים וביאורי תנ"ך, ד"ר מרטון שריינר שלימד תנ"ך ופילוספיה יהודית ויחזקאל בנעט שלימד גמרא[7]. בעקבות פטירתו של שטיינטל מילא שריינר את מקומו[8]. בשנת 1903 החליף ד"ר יצחק משה אלבוגן את ד"ר שריינער, שפרש עקב מחלה. עוד קודם לכן הצטרף ד"ר מאנעט לצוות[9]. בשנת 1905 הצטרף אברהם שלום יהודה לצוות כדי לחזק את לימוד העברית[10]. בשנת 1913 למדו במוסד גם ד"ר ולשויער, ד"ר פריינד, ד"ר הוכפלד ואויגן טויבלר, שהצטרף לצוות בשנת 1910. הרמן כהן נתן במוסד הרצאות לקהל שומעים חופשי, דבר שמשך שומעים רבים[11].
מורים נוספים במוסד היו חנוך אלבק (לימד בין 1926-1936), ליאו בק, יעקב נחום אפשטיין (לימד בשנים 1922–1924), יוליוס גרינטל ויוליוס גוטמן, וכן אברהם יהושע השל, שגם למד במוסד זה.
המוסד לא העמיד דרישות בנושאי דת בפני מוריו, אך כולם היו מסורתיים[דרושה הבהרה]. המורים שלטו בשפה העברית.
תלמידים
בשנתו הראשונה, 1872, למדו בו 12 סטודנטים, בהם 4 נשים. בשנת 1898 למדו בו בין 28–30 תלמידים[7] ובשנת 1903 הגיע מספר התלמידים לכ-40[9]. בשנת 1921 למדו בו 63 סטודנטים בהיקף מלא, ו-45 בהיקף חלקי. רבים מהסטודנטים היו בוגרי ישיבות ממזרח אירופה. בשנים 1930–1933 הביא המוניטין של המוסד להצטרפות סטודנטים לא-יהודים, ובפרט אנשי כמורה נוצרים. בשנת 1932 למדו בו 155 סטודנטים, ובהם 27 נשים. כמעט כל הסטודנטים למדו גם באוניברסיטת ברלין.
בשנת 1902 התארגנה במוסד אגודה ציונית של סטודנטים, ובה יהודה לייב מאגנס וארתור בירם. צוות המוסד, ששל פעילות פוליטית בין כתליו, הביא לסגירתה.
למוסד התקבלו אך ורק תלמידים שעמדו בהצלחה בבחינות הבגרות הממשלתיות בגרמניה, רובם בוגרי בתי ספר תיכוניים, ורק בודדים עמדו בבחינות אחרי לימודים אקסטרניים. מכיוון שבסמינר לרבנים בברסלאו ובבית המדרש לרבנים בברלין נדרשו התלמידים לשמור על קיים המצוות, נטו תלמידים מבתים לא דתיים נטו להגיע למוסד למדעי היהדות[12].
תחת השלטון הנאצי
הנהגת נומרוס קלאוזוס באוניברסיטאות בגרמניה עם עלייתו של היטלר לשלטון הביאה להצטרפות סטודנטים יהודים שגורשו מהאוניברסיטאות, ובמוסד נפתחו למענם קורסים בנושאים כלליים. בשנות השלושים אף נמשכה הסמכת רבנים במוסד. (כך למשל, הוסמך אמיל פאקנהיים בשנת 1936). יחד עם זאת החלה דעיכתו של המוסד, לאחר שמורים ותלמידים היגרו מגרמניה. בשנים הראשונות לשלטונו של היטלר עסק בית הספר בהוראת עבודה סוציאלית. ניסיון להעבירו ללונדון נכשל. בשנת 1942 נותרו בבית הספר שלושה תלמידים ומורה אחד, ליאו בק. ב-19 במאי 1942 נסגר המוסד ורכושו הוחרם.
לקריאה נוספת
- מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה – תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
קישורים חיצוניים
- יהודה ראזענטאל, בית המדרש הגבוה לחכמת ישראל בברלין, באתר "דעת"
- Gerhard Falk, Hochschule für die Wissenschaft des Judentums
- * דייטשלאנד, הצפירה, 22 ביולי 1874
- בית המדרש לחכמת ישראל בברלין, חלק א', המליץ, 27 במאי 1897
- בית המדרש לחכמת ישראל בברלין, חלק ב', המליץ, 30 במאי 1897
בית הספר הגבוה למדעי היהדות (ברלין), דף שער בספרייה הלאומית
עופר אדרת, פרויקט לאיתור ספרים שנבזזו מספריית בית המדרש, באתר הארץ, 9 בינואר 2024
הערות שוליים
- ↑ מיכאל מאיר, "חילוקי דעות על חינוך מודרני לרבנים בגרמניה של המאה הי"ט", דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 1973. עמ' 200.
- ↑ יהודה ראזענטאל, בית המדרש הגבוה לחכמת ישראל בברלין, באתר "דעת"
- ↑ י. ש. פוקס, מכתבים מארץ אשכנז, הצפירה, 28 בינואר 1889
- ↑ ברלין, 6 מאי 1888, הצפירה, 13 במאי 1888
- ↑ מכתבי סופרים, ברלין, הצפירה, 14 בפברואר 1893
- ↑ בחו"ל, הצפירה, 8 בינואר 1894
- ^ 7.0 7.1 ביהמ"ד הגבוה לחכמת ישראל בברלין, הצפירה, 2 ביוני 1898
- ↑ משה אלעזר אייזנשטאדט, בית מדרש העליון לחכמת ישראל בברלין, הצפירה, 7 במאי 1901
- ^ 9.0 9.1 ד"ר משה אלעזר אייזנשטאדט, בית מדרש לחכמת היהדות בברלין, המליץ, 8 במאי 1903
- ↑ מכתבים מאשכנז, הצפירה, 22 במאי 1905
- ↑ מכתבים מחוץ לארץ, הצפירה, 13 במאי 1913
- ↑ ד"ר משה אלעזר אייזענשטאדט, תשובה כללית לתקנת הרבים, המליץ, 17 בספטמבר 1894
בית המדרש הגבוה למדעי היהדות39862785Q324332