בית המדרש לרבנים בברלין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמינריה, ה'תרנ"ח

בית המדרש לרבנים בברלין (Rabbinerseminar zu Berlin; עד 1882: Rabbinerseminar für das Orthodoxe Judenthum – "בית המדרש לרבנים ליהדות אורתודוקסית") הינו מוסד יהודי רבני אורתודוקסי, שהוקם בא' בחשוון תרל"ד בברלין על ידי הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר (ה'תק"פה'תרמ"ט), חוקר ומחנך, שעמד בראשו עד לפטירתו.

רקע

כבר כאשר כיהן הרב עזריאל הילדסהיימר כרב באייזנשטט, הוא תכנן להקים סמינר אורתודוקסי לרבנים. ב-ה'תרכ"ט הגיע לברלין, ובעקבות פתיחת "בית הספר הגבוה למדעי היהדות" בעיר ב-ה'תרל"ב, בהנהגת ד"ר אברהם גייגר ופרופ' מוריץ לצרוס ממנהיגי הזרם הליברלי ביהדות גרמניה - החליט הרב הילדסהיימר להקים בעיר סמינר רבני אורתודוקסי עצמאי, שיוכל להתחרות במוסדות של הזרמים האחרים ביהדות. כמו עמיתו רש"ר הירש סלד הרב הילדסהיימר מהתואר "אורתודוקסי" וראה בשיטתו את היהדות האמיתית היחידה. ב-ה'תרמ"ח, כשקווי התיחום בינו להשקפות הפוזיטיבים-היסטוריים והליברלים היו ברורים דיים לטעמו מקץ מאבקים שנמשכו מאז שנות ה-ת"ר, החליף את שם המוסד ל"סמינר הרבנים בברלין" כדי להדגיש את עמדתו.

השקפת המוסד

השקפת המוסד הייתה לייסד אסכולה מחקרית שתחתור לאיחוי הקרע שהלך ונפער בין "מדע היהדות" למסורת. הרב הילדסהיימר בחר לבית המדרש מורים שהזדהו עם תפיסה זו, ושהביעו התמסרות למוסד עד כדי תשלום מחיר אישי, בדומה לבית המדרש לרבנים בברסלאו ובניגוד לבית הספר הגבוה בברלין, בו התאפיין הסגל במגוון דעות פוליטיות-דתיות. הרב הילדסהיימר שאף ליצור חלופה אורתודוקסית ל"מדע היהדות" של הזרמים המתחרים, ורצה שתלמידיו יקבלו הכשרה תורנית מעמיקה וכוללת יותר, ועם זאת שלא יקבלו פחות השכלה מדעית מהאחרים.

תוכנית הלימודים

אחד החידושים של בית המדרש היה תפיסת היהודי האורתודוקסי כשותף פעיל בחיים הציבוריים והאקדמיים. לכן נדרש כל תלמיד להשלים לימודים אקדמיים באוניברסיטה לפני ההסמכה לרבנות. רוב התלמידים למדו באוניברסיטת פרידריך וילהלם הסמוכה. בבית המדרש התמקדו בלימוד התלמוד והפוסקים, שנועד לשוות למקום אופי של ישיבה, אף יותר מברסלאו ובניגוד למוסד. לפיכך תנאי מרכזי לקבלה למוסד היה ידע קודם מספק בתחום התלמוד. במערך הבחינות ניתן מקום מרכזי לבחינות בתלמוד ולתרגילים בהנמקת ההכרעות בפסקי הלכה. במקביל לא נלמדו כלל נושאים מחושן משפט; הרב הילדסהיימר, כהרב הירש לפניו, לא ראה טעם בעיסוק במה שהאמנציפציה הפכה ללא רלוונטי. בהתאם לרוח המדעית של המוסד, נלמדו גם תחומים כגון משניות, מדרשים, תשובות הגאונים, תולדות התפילה, המסורה וספרות האגדה. חקר ספרות חז"ל היה מקצוע לימוד היסטורי-בלשני, ונלמדו גם שיעורי היסטוריה, גאוגרפיה של ארץ ישראל, בלשנות שמית ומזרחנות. כן נלמדו מקרא ואפולוגטיקה מול מדע המקרא הביקורתי המודרני. בניגוד לסמינר בברסלאו, בו הוצא החומש מתוכנית הלימודים, או בית הספר הגבוה בו הוא נלמד באופן ביקורתי - בבית המדרש בברלין הוא נלמד באופן ביקורת הביקורת. בנוסף נלמדה בו פילוסופיה יהודית באופן מדעי ובליווי ניתוח טקסטואלי משווה, בדומה להיסטוריה וספרות. אימוצו של המחקר המדעי בידי הרב הילדסהיימר, גם אם מרוכך מאד ובכפוף לעיקרי האמונה של האורתודוקסיה, עוררה ביקורת מצד רש"ר הירש שהתנגד לכל עיסוק כזה.

מקצוע ייחודי נוסף היה ההומלטיקה (רטוריקה) – תורת הנאום, תוך עיסוק בסגנון ולא בתוכן. המקצוע נלמד באמצעות תרגול והתנסות מעשית. חשיבות המקצוע הייתה גבוהה עבור אנשי בית המדרש, מכיוון שהדרשה בשפה הגרמנית הייתה אחד התפקידים המרכזיים של רבנים בגרמניה ואוסטריה; זאת משום שרוב המתפללים היהודים לא הבינו את התפילות העבריות והן נאמרו כמילים לא ברורות, והמתפללים נזקקו לביאור הרבנים.

מבית המדרש לרבנים בברלין יצא מספר הרבנים הגבוה ביותר בכל שנה יחסית לשאר הסמינרים. למשל, ב-ה'תרנ"ח כיהנו כרבנים 61% מבוגרי בית המדרש, לעומת 40% מבוגרי הסמינר בברסלאו ו-30% מבוגרי בית הספר הגבוה. בשונה משאר המוסדות, לתעודת הסמיכה לרבנות הייתה מצורפת "הודעה נאמנה" לפיה התעודה בטלה מאליה במקרה שהמוסמך ישרת כרב בבית כנסת שפועל בניגוד לעקרונות היהדות האורתודוקסית.

המחלוקת בין הרב הילדסהיימר לסמינר ברסלאו

הרב הילדסהיימר התנגד לדעותיהם של אנשי סמינר ברסלאו וההיסטוריון צבי גרץ, והוא חשש מהשפעתם השלילית. הוא התנגד להעדפתם את מסקנות המחקר ההיסטורי על עיקרי אמונה מסורתיים, עד כדי כך שאצל אנשי הסמינר "אינה קיימת חזקת ודאי... שהתושב"ע ניתנה לנו מפי הגבורה באופן בלתי אמצעי, ושזהו יסוד היסודות". אנשי ברסלאו טענו כנגד הרב הילדסהיימר כי תוכניותיו "עשויות להמית כל החיים המדעיים והעצמאיים" והדיסציפלינות המדעיות שבתוכנית הלימודים הן רק הטעייה המוליכה שולל את הציבור במגמה "להלביש את האורתודוקסיה במעיל מדעי", וכי בדעתו בכלל להמשיך לקיים "ישיבה הונגרית-פולנית".

עם תום מלחמת העולם הראשונה חלה התקרבות בין האורתודוקסיה הליטאית למקבילתה בגרמניה. כחלק מהתקרבות זו, הוזמנו בה-ת"ר שני רבנים ליטאיים, בוגרי ישיבות המוסר, שנחשבו ל'עילויים' בישיבותיהם, ללמד תלמוד בסמינר לרבנים: הרב אברהם אליהו קפלן והרב יחיאל יעקב וינברג, והם הכניסו לתוכו את שיטת הלימוד של ישיבות ליטא.

היחס לתנועה הציונית

מאז הקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל (ה'תרנ"ז), היווה נושא היחס לתנועה הציונית מקור דיון ומחלוקת בקרב תלמידי ומרצי בית המדרש לרבנים. היו שתמכו בתנועה, כמו בני משפחת הילדסהיימר והרב שמואל גרינברג, והיו שהתנגדו לה, כמו הרבנים יוסף וולגמוט ומשה אוירבך. עם זאת, לבית המדרש כמוסד לא הייתה עמדה רשמית בנושא.

סגל המורים

בראש בית המדרש לרבנים עמדו:

בתחום ההיסטוריה היהודית נודעו המורים אברהם ברלינר, צבי הילדסהיימר ושמעון אפנשטין. בתחום המקרא: יעקב ברט ושמואל גרינברג. בתחום הפילוסופיה היהודית: יוסף וולגמוט והרב יחיאל מיכאל אלטמן[1].

סגירת בית המדרש

לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בתחילת ה'תרצ"ג, היה בית המדרש לרבנים בברלין נתון במשבר. רבים מהתלמידים שהגיעו מחוץ לגרמניה, שבו לארצותיהם. תלמידים בעלי השקפה ציונית החליטו לעלות לארץ ישראל, בהם משה אוירבך, מראשי בית המדרש, שעזב ב-ה'תרצ"ד. ניסיונות להעביר את בית המדרש לארץ ישראל, לא צלחו. ב-ה'תרצ"ח, מיד לאחר פוגרום "ליל הבדולח", נסגר בית המדרש בהוראת השלטון הנאצי בגרמניה, ולא נפתח עוד.

לאחר מכן נעשה מאמץ להוציא את תלמידיו, מוריו ובוגריו של בית המדרש, ששימשו ברבנות, מחוץ לגבולות גרמניה. רובם כן עזבו, בעיקר אל ארצות הברית, אנגליה וארץ ישראל.

פתיחה מחדש

בשנת תשע"א (2011) נפתח מחדש בית המדרש, בראשות הרב חנוך ארנטרוי . לומדים בו בעיקר צעירים ממזרח אירופה לקראת הכשרתם כרבני קהילות.

משנת תשפ"א (2021) משמש הרב משה מרדכי פרבשטיין כראש בית המדרש.

קישורים חיצוניים

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0
  1. ^ בנו של רבי יוסף אלטמן אב"ד קרלסרוהה