בלומברג (חברת חדשות)
 | |
| סמליל החברה | |
| פרטי הערוץ | |
|---|---|
| מדינה |
 ארצות הברית |
| תאריך השקה | 1990 |
| בעלות | בלומברג |
| שפה | אנגלית |
| משרד ראשי | ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית |
| https://www.bloomberg.com | |
בלומברג (באנגלית: Bloomberg News) היא סוכנות ידיעות בינלאומית שמושבה בניו יורק, ארצות הברית. הסוכנות היא חטיבה של חברת בלומברג, העוסקת בשירותים פיננסיים בתחומי התוכנה, המדיה והמידע. התוכן שיוצרת החטיבה מפורסם בין היתר בטרמינל בלומברג (אנ'), בבלומברג (טלוויזיה) (אנ'), ברדיו בלומברג (אנ'), בבלומברג Businessweek ובבלומברג שווקים (אנ'). מאז 2015, משמש ג'ון מקלת'וויט כעורך הראשי של החטיבה.[1]
היסטוריה
הקמה-1995
חטיבת החדשות של בלומברג נתפסה כדרך להרחיב את השירותים המוצעים על ידי החברה. לפי מתיו וינקלר, אז כתב ב"וול סטריט ג'ורנל", טלפן אליו מייקל בלומברג בנובמבר 1989 ושאל: "מה צריך לעשות כדי להיכנס לעסקי החדשות?". הוא ידע שלבלומברג אין ניסיון בעיתונות, ולכן הציג לו דילמה אתית תאורטית:
”זה עתה פרסמת חשיפה לפיה יושב הראש --- ואני מתכוון ליושב הראש --- של הלקוח הגדול ביותר שלך, לפיה הוא לקח 5 מיליון דולר מהתאגיד עד היום. הוא עם המזכירה שלו בריו דה ז'ניירו, והמזכירה אומרת שהוא מתקשר כדי להבהיר את הסיפור. אתה מקבל אימות עצמאי שהסיפור נכון. ואז הטלפון מצלצל. איש יחסי הציבור של הלקוח אומר "תעלימו את הכתבה או שנחזיר לכם את כל מה ששכרנו מכם"”
"מה היית עושה?" שאל וינקלר.
"לך על הסיפור", השיב בלומברג. "עורכי הדין שלנו יאהבו את השכר שאתה מייצר".[2]
וינקלר נזכר מאוחר יותר כי זה היה הרגע בו החליט כי הוא מוכן לעזור לבלומברג לבנות את ארגון החדשות שלו.[2]
מטרת השירות הייתה לספק חדשות פיננסיות עדכניות בצורה מתוחכמת וחכמה.[3] כחברה מצליחה ב-1990, קיווה בלומברג כי בזכות שירות החדשות, תעלה קרנה של החברה, ימכור עוד נקודות חיבור של בלומברג, ויסיים את ההסתמכות של בלומברג על דאו ג'ונס. שירות שעלותו הייתה יקרה.[4]
הקמת בלומברג חדשות דרשה מווינקלר לפתוח משרד בוושינגטון, על מנת לדווח על ההשפעות הפוליטיות על עולם העסקים. עם זאת, ועד הכתבים (SCC) דרש מבלומברג להיות מוכר רשמית על מנת לפעול כמקור חדשות לגיטימי, האישור ניתן לאחר שבלומברג הסכימה לספק מסופים לעיתונים הגדולים בתמורה לפרסום.[4] האישור הוביל לצמיחה שנתית של מעל 35% עד שנת 1995.[4] במהלך תקופה זו, פתחה בלומברג ערוץ טלוויזיה קטן בניו-יורק, רכשה תחנת רדיו בניו-יורק והשיקה תוכנית חדשות בת 15 דקות ששודרה ב-PBS, השידור הציבורי של ארצות הברית. כמו כן נפתחו משרדים בהונג קונג ובפרנקפורט. בשנת 1995 העסיקה בלומברג חדשות 335 כתבים ב-56 מוקדים.
1995-2000
המטרה המקורית של בלומברג חדשות הייתה להגדיל את המכירות של החברה, הושגה באמצע שנות ה-90 והובילה לכך שהמטרה השתנתה לכדי שחיקת הרווחיות של רויטרס ודאו ג'ונס. המיקוד-מחדש הביא להקמת המגזין בלומברג בשנת 1995, אשר מפורסם מדי יום ראשון בארצות הברית. כמו כן, בשנת 1995, השיקה בלומברג שירות חדשות פיננסיות המשדר 24 שעות ביממה בטלוויזיה, זאת במקביל להשקת אתר אינטרנט כדי לשדר את הרדיו גם באינטרנט.
השם המקורי של בלומברג, Bloomberg Business News (בלומברג חדשות עסקים) השתנה לבלומברג חדשות. בשלב זה לבלומברג היה תוכן חדשותי שפורסם בלמעלה מ-800 עיתונים ברחבי העולם ואוגד על ידי 40 שותפים בינלאומיים.
2000-2014
בשנת 2009 השיקו בבלומברג שותפות עם הוושינגטון פוסט במטרה להקים יחדיו שירות חדשות עולמי. השירות אירח תוכן משני הגופים, כדי ליצור שילוב של החדשות הפוליטיות מוושינגטון פוסט והחדשות הפיננסיות של בלומברג.
בחודש אפריל 2014 השיקה בלומברג חדשות שירות חדש, הנקרא Bloomberg Luxury (בלומברג מותרות) שמתמקד בחיי מותרות. בין היתר השירות מתמקד בנסיעות, יין, אוכל, גאדג'טים ועוד. השירות זכה לקיתונות של ביקורת בטענה כי בלומברג מנסה לשכור "אנשים צעירים ויפים המראים את גופם בצורה גרוטסקית כדי להעלות את המדרוג".
2015: מיקוד מחדש
ב-2015 הודלף מזכר פנימי שהצביע על הכוונה לשנות את התמקדותה של הסוכנות כדי למקד את הקהל שלהם, "הלקוח החכם שקצר בזמן" ולהשיג טוב יותר את המטרה של "הכרוניקה של הקפיטליזם".[1]
2018: עיצוב מחדש וחומת תשלום
בשנת 2018, העורך הראשי של סוכנות הידיעות, הודיע על עיצוב מחדש של הדיגיטל של בלומברג. באותו הזמן, בלומברג החלה לגבות ממבקרים כסף והקימה חומת תשלום שמגבילה את הקוראים המזדמנים לעד 10 מאמרים בחודש, ו-30 דקות של צפייה בערוץ הטלוויזיה של בלומברג. משתמשים המנויים לבלומברג, יכולים לגשת לכל התוכן ובנוסף לקבל תוכן פרימיום.[5][6]
סיקור בסין
סוכנות הידיעות זכתה בשנת 2012 בפרס ג'ורג' פולק על סדרה של סיפורים אודות האליטה הפוליטית של סין, "המהפכה לעושר".[7][8]
אחד הסיפורים בסדרה התמקד בעושר המשפחתי של מנהיג סין, שי ג'ינפינג. העיתונאי והסופר הווארד וו. פרנץ' דיווח בגיליון מאי-יוני 2014 בכתב העת "העיתונות של קולומביה" כי טרם הפרסום, בכירים בבלומברג נפגשו עם דיפלומטים סינים, ללא ידיעת העיתונאים שעבדו על הסיפור.[9]
הפגישה הראשונה התקיימה בין מתיו וינקלר ובין ג'אנג ייסואי, שגריר סין בארצות הברית. ג'אנג אמר לווינקלר כי: "אם בלומברג תפרסם את הסיפור הזה, דברים רעים יקרו לבלומברג בסין. אם בלומברג לא תפרסם את הסיפור הזה, יתרחשו דברים טובים עבור בלומברג". הפגישה השנייה התרחשה זמן קצר לאחר מכן בניו יורק ונכללו בה גם יושב ראש החברה פיטר גראר, מנכ"ל החברה, דניאל דוקטורוף, ודיפלומט סיני לא ידוע.
בתקופה בה התקיימה הפגישה, התעקש דוקטורוף על שינויים בסיפור שירככו את השפעתו על ידי שינוי השפה המתארת את הנכסים של משפחת שי.[9]
לאחר שהסיפור פורסם, המכירות בסין הואטו משום שניתנה הוראה לפקידים בסין שלא להירשם לשירותיה של בלומברג. אתר החדשות של בלומברג נחסם בשרתים סינים, והחברה לא הצליחה להשיג אשרות לעיתונאים שרצתה לשלוח לסין.[10]
בשנת 2014 אמר יושב ראש החברה גראר כי צוות המכירות של החברה עושה "עבודה הירואית" של שיקום היחסים עם הפקידים הסינים אשר הביעו את חוסר שביעות רצונם מהפרסום על משפחת שי. הוא גם הזהיר כי אם בלומברג "תעשה שוב משהו כמו" הסיפור על שי שוב, החברה תחזור לנקודת ההתחלה.[9]
ב-29 באוקטובר 2013, במהלך שיחת ועידה, אמר וינקלר לארבעת העיתונאים של בלומברג בהונג קונג כי ממצאי התחקיר שלהם בנושא "הקשרים הכספיים הנסתרים בין אחד האנשים העשירים ביותר בסין לבין משפחותיהם של מנהיגים סינים מובילים" יפורסמו. אולם, פחות משבוע לאחר מכן, כתבה נוספת על "ילדי בכירים סינים המועסקים על ידי בנקים זרים", הורדה, לדברי עובדי בלומברג.[11]
עובדים אנונימיים בבלומברג צוטטו על ידי ניו יורק טיימס אומרים כי את ההחלטה לא לפרסם את הכתבה קיבל העורך הראשי של החברה, וינקלר. לדברי אחד העובדים, וינקלר אמר: "אם אנחנו נפרסם את הכתבה, יוציאו אותנו מסין".[11]
כאשר נודע לניו יורק טיימס כי וינקלר כתב בדואר האלקטרוני כי אף סיפור לא הורד, נכתב בעיתון האמריקאי כי "מה שיש לך לא נכון", נכתב, "הסיפורים פעילים ולא שינינו אותם". בעניין שיחת הוועידה, סירב וינקלר לדון.[11]
הכחשותיהם של וינקלר והייז הופיעו בכתבה שפורסמה על ידי הניו יורק טיימס ב-8 בנובמבר 2013. במסיבת עיתונאים, במסגרת מסעו לראשות העיר ניו יורק, הכחיש מייקל בלומברג את הדיווחים. הוא התעקש שבלומברג חדשות "לא עשו זאת, העורכים אמרו שזה לא כך".[12] בהתייחסו לתגובתו של וינקלר אמר כי: "אף אחד לא חושב שאנחנו מתלבטים ולא מוכנים לכתוב מאמרים שמעניינים את הציבור, והם נכונים מבחינה עובדתית".[12] כמו כן הוא אמר כי בשל העובדה שהוא ראש העיר ניו יורק, הוא לא מעורב בפעילות סוכנות הידיעות "התעלמתי מכל מה שקשור לחברה".
שלושה עיתונאים עזבו את החברה לאחר דיווחי חדשות על ההחלטה. אחד הפורשים, בן ריצ'רדסון, לשעבר עורך בכיר במערכת החדשות שעוסקת באסיה,[13] אמר "עזבתי את בלומברג בגלל האופן שבו נוהלה הפרשה בצורה לא נכונה, ובגלל האופן בו הצהירה החברה בצורה מטעה בעיתונות העולמית וזלזלה בצוות שעבד כל כך קשה כדי לפרסם כתבה תובענית מאוד". הוא גם אמר כי החברה איימה על העיתונאים שעבדו על הסיפור בתביעה משפטית אם ידברו על הנושא בפומבי.
מגזין בלומברג Businessweek
בלומברג L.P רכשה את המגזין Businessweek בשנת 2009.[14] החברה רכשה את המגזין על מנת למשוך קהלים נוספים לשירותיה. בעקבות הרכישה, שונה שם המגזין ל-Bloomberg Businessweek.
רשת הטלוויזיה של בלומברג
בלומברג טלוויזיה היא רשת הטלוויזיה של החברה, ומשדרת 24 שעות ביממה. הרשת הושקה ב-1994 כשירות בתשלום על ידי חברת הטלוויזיה הלוויינית DirecTV, ובתחילה היא שידרה 13 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע.[15] ב-1995 הרשת עלתה בטלוויזיה בכבלים, ובשנת 2000 היא הייתה זמינה עבור 200 מיליון בתי אב.
בלומברג מרקטס
המגזין הושק ביולי 1992 תחת הכותרת "בלומברג: מגזין למשתמשי בלומברג". בלומברג Markets היה ירחון שהופץ בקרב מנויי בלומברג.
בשנת 2010 המגזין עוצב מחדש, על מנת לפנות לקוראים שאינם רק משתמשי קצה.
בלומברג Opinion
בלומברג Opinion, שנקרא בעבר בלומברג View, היא חטיבת העריכה של בלומברג חדשות שהושקה במאי 2011, ומציגה תוכן שנכתב על ידי כותבי טורים, מחברים ועורכים בעניין החדשות הנוכחיות.
בלומברג Politics
בלומברג Politics עוסקת בעולם הפוליטי, ומוצגת באמצעות הדיגיטל של בלומברג, כמו גם במגזינים השונים וברשת הטלוויזיה שלה.[16][17]
ראו גם
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של בלומברג- אתר בלומברג Politics
- מאמרי בלומברג, באתר "TheMarker"
- בלומברג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 ג'וליה גרינברג, העתיד של בלומברג הוא העתיד של חדשות לכולם, באתר Wired, 9 בדצמבר 2015
- ^ 2.0 2.1 מתיו וינקלר, ג'ניפר סונדאג, הדרך של בלומברג, ניו ג'רזי: ג'ון ווילי & בניו, 2014, מסת"ב 978-1-118-84226-3
- ^ מייקל בלומברג, בלומברג על ידי בלומברג, ג'ון ווילי & בניו, 1997, עמ' 79-100, מסת"ב 0-471-15545-4
- ^ 4.0 4.1 4.2 פול בודין, לעשות את זה מחדש: מסות בהיסטוריה של העסק האמריקאי, iUniverse, 2004, עמ' 180-190, מסת"ב 0-595-30921-6
- ^ ג'ון מקלת'ווייט, מכתב מהעורך הראשי שלנו על הדיגיטל החדש של בלומברג, באתר בלומברג, 3 במאי 2018
- ^ בנג'מין מולין, חומת התשלום החדשה של בלומברג תעלה 35 דולר בחודש למשתמש, באתר וול סטריט ג'ורנל, 2 במאי 2018
- ^ פרס פולק
- ^ המהפכה אל העושר, באתר בלומברג
- ^ 9.0 9.1 9.2 הווארד וו. פרנץ', האיוולת של בלומברג, באתר העיתונות של קולומביה, 2014
- ^ אדוארד וונג, כריסטין הוני, בלומברג משעה כתב שמאמרו על סין לא פורסם, באתר ניו יורק טיימס, 17 בנובמבר 2013
- ^ 11.0 11.1 11.2 אדוארד וונג, בלומברג מרסנת מאמרים שעשויים להרגיז את סין, באתר ניו יורק טיימס, 8 בנובמבר 2013
- ^ 12.0 12.1 בן סיסריו, בלומברג אומר ששירות החדשות לא הוריד מאמרים אודות סין, באתר ניו יורק טיימס, 12 בנובמבר 2013
- ^ ג'יימס פלווס, עוד עורך בלומברג מסביר מדוע הוא התפטר, בשל הסיקור שלה את סין, באתר The Atlantic, 25 במרץ 2014
- ^ סטפן קליפורד ודיוויד קר, בלומברג רוכשת את BusinessWeek מ-McGraw-Hill, באתר ניו יורק טיימס, 13 באוקטובר 2009
- ^ ההיסטוריה של בלומברג .L.P, באתר Funding Universe
- ^ ג'ו פומפאו, מייק ניצה מונה לעורך הראשי של אתר הפוליטיקה של בלומברג, באתר פוליטיקו, 4 באוגוסט 2014
- ^ הדס גולד, הבעיטות של בלומברג Politics, באתר פוליטיקו, 5 באוקטובר 2014
