ברנרדו גי
ברנרדו גי או ברנרדו גוּי (בצרפתית ואיטלקית: Bernardo Gui, בלטינית: Bernardus Guidonis; 1261 או 1262 – 30 בדצמבר 1331) היה אינקוויזיטור, חבר המסדר הדומיניקני שבלט כראש האינקוויזיציה של טולוז כנגד כפירת האלביגנזים וכמחברם של מדריכים לחוקרי הכנסייה, על מנת שיוכלו לזהות מינות ולסווגה. כמו כן כתב כרוניקות של תקופתו וחיבורים תאולוגיים.
תולדות חייו
נולד ליד לימוז', התקבל למסדר הדומיניקני ב-1280. כיהן כאב מנזר באלבי, קרקסון ולימוז'.
בשנת 1307 מינה אותו האפיפיור קלמנס החמישי לראש האינקוויזיציה בלימוז'. היה זה כמה עשרות שנים לאחר מסע הצלב האלביגנזי שנועד להכחיד את המינות בדרום צרפת, אך במהלך 15 שנות כהונתו במשרה דן גי למעלה מ-900 מינים (דוגמת הקתרים).
בתמורה לתפקידו בטולוז מינה אותו האפיפיור יוחנן העשרים ושניים לבישוף טוי בגליסיה (ספרד) ושנה לאחר מכן לבישוף לודבב (Lodève) שבלנגדוק.
חיבוריו
גי כתב מספר כרוניקות בהן ריכז את ההיסטוריה של צרפת עד זמנו. בהן "הכרוניקה של הקיסרים" (Chronique abrégée des empereurs), "כרוניקה של מלכי צרפת" (Chronique des rois de France) ולוח גנאלוגי של מלכי צרפת (בלטינית: Arbor genealogiae regum Francorum), קטלוג בישופי לימוז' (Catalogue des Évêques de Limoges), מסה על קדושי לימוזין (Traité sur les saints du Limousin), דו"ח על ההיסטוריה של מנזר סנט אוגוסטין בלימוז' (Traité sur l'histoire de l'abbaye de St. Augustin de Limoges), חיי הקדושים (Vie des saints), כרוניקת בישופי טולוז (Chronique des évêques de Toulouse), חיבור היסטורי על מסדר הדומיניקנים (Compilation historique sur l'ordre des Dominicains) ועוד.
גי פרסם מספר מאמרים תאולוגיים, בהם סיכום של הדוקטרינה הנוצרית (Abrégé de la doctrine chrétienne), כן חיבר מספר טקסים.
מדריכים לאינקוויזיטור
על מנת לייעל את עבודת החוקר חיברו אנשי האינקוויזיציה ספרי הדרכה שנועדו להבדיל בין סוגי הכפירה השונים ואף כדי למנוע מחוקרים ישרים להרשיע בשגגה אנשים ישרי-דרך. גי היה הבולט שבין מחברי המדריכים בתקופתו[1]. בספרו החשוב ורב התפוצה "חקירה מעשית של כפירה מושחתת" (Practica Inquisitionis Heretice Pravitatis)[2] הבחין גי בין ארבע כפירות בתוך הנצרות: המניכאיזם, התנועה הוולדנסית, בגיניות ובגהרדים ומשיחי שקר. כופרים אחרים היו מחוץ לגדרי הדת הנוצרים, כמוהם כיהודים, ולהבדיל מכשפים, בעלי אוב ומגלי עתידות.
לגבי כל סוג כפירה הודרך החוקר באילו גישות לנקוט על מנת לחלץ הודאה מהנחקר, אילו שאלות לשאול ואילו תשובות להשיב, מהם האבסורדים בשיטות השונות וכיצד יש לגנות את הנחקרים. הספר מהווה מקור ראשוני חשוב להכרת האינקוויזיציה בתקופה הראשונה לקיומה ומחקר על הכפירות השונות במאה ה-13. הספר פורסם בדפוס בשנת 1886 על ידי אב המנזר הדומיניקני בטולוז.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ז'אק לה גוף, ימי הבינים בשיאם, דביר, 1993, עמ' 197
- ^ הספר המלא באינטרנט
