בר יצחק בר
| לידה |
24 בפברואר 1744 אדר ה'תק"ד |
|---|---|
| פטירה |
5 בנובמבר 1828 (בגיל 84) כ"ח בחשוון ה'תקפ"ט |
| מדינה | ממלכת צרפת |
| פעילות בולטת | השגת האמנציפציה ליהודים בצרפת, חבר הסנהדרין של פריז, תרגום דברי שלום ואמת לצרפתית |
| ידוע בשל | פעילות למען יהודי צרפת |
| מקצוע | סוחר |
| תפקיד | חבר עיריית ננסי |
| תואר | דה טוריק |
| השקפה דתית | יהדות אורתודוקסית, משכילים מוקדמים |
| בת זוג | מירלה |
| צאצאים | מיכאל בר (גר') |
בֶּר יצחק בֶּר דֶה טוּרִיק (בכתיב ארכאי: בער אייזיק בעער דע טוריקע; 24 בפברואר 1744 – 5 בנובמבר 1828), היה איל הון יהודי-צרפתי, וממנהיגי יהדות צרפת. חבר האספה המכוננת הלאומית, פעיל בולט בהשגת האמנציפציה ליהודים בצרפת, מראשי הסנהדרין של פריז, ומראשי תנועת ההשכלה היהודית בצרפת.
ביוגרפיה
.jpg)
נולד בננסי ליצחק בר בנקאי מראשי הקהילה היהודית המקומית ולגיטל יהודית ליפמן. אמו הייתה בתו של ליאון גאודצ'ו יהודי ממץ שהיה איש אמונו של הדוכס לאופולד מלוריין (צר') והוזמן על ידו להתיישב בננסי בשנת 1721 שם ייסד את הקהילה היהודית. בר למד בצעירותו בלוריין אצל רבי אברהם יעקב הכהן פערל. ב-8 ביולי 1761 נשא את מירלה.
מגיל צעיר התעניין בספרות, הוא התקרב לתנועת ההשכלה היהודית והעריץ את משה מנדלסון ונפתלי הרץ וייזל. נמנה אחד מ-12 המנויים של המאסף בצרפת, ותרגם את דברי שלום ואמת לצרפתית סמוך להופעתו בדפוס.
לפרנסתו עסק במסחר בטבק, ממנו התעשר מאוד, ונחשב לאחד מאילי ההון במדינה. לאחר מותו הותיר אחריו הון של למעלה מחצי מיליון פרנק.
בר היה אחד מראשי יהדות צרפת במשך עשרות שנים ברציפות. נחשב למקורב ללואי ה-18, ושארל העשירי מלכי צרפת. זה האחרון אף העניק לו בשנת 1816 את תואר הכבוד "דה טוריק" על שם האחוזה שהייתה בבעלותו בסמוך לננסי. בשנת 1805 אף נבחר כחבר עיריית ננסי.
נפטר ב-5 בנובמבר 1828 ונקבר בננסי. בנו מיכאל בר (גר') היה עורך הדין היהודי הראשון בצרפת וחבר באקדמייה המדעית של גטינגן, מראשי העסקנים למען האמנציפציה ליהודים, ומזכיר הסנהדרין של פריז. מנכדיו התפרסם מישל גאודצ'ו (צר') שר האוצר של הרפובליקה הצרפתית השנייה.
.jpg)
במהפכה הצרפתית
עם פרוץ המהפכה הצרפתית היה בר מראשי העסקנים שפעלו למען השגת שוויון זכויות ליהודי צרפת; בתחילה התנגד לוויתור על האוטונומיה של הקהילות היהודיות ועל השליטה שהייתה לקהילות על חבריהן; הוא הציע לוותר על הזכות לכהן במשרות ציבוריות בתמורה להשארת סמכות השיפוט על חברי הקהילה בידי הרבנים ומנהיגי הקהילות, ואף קרא לוותר על אזרחות מלאה, על מנת שהאוטונומיה של הקהילה היהודית תישמר – עמדה לה התנגדו רבים מקרב היהודים.
בר נבחר כאחד מנציגי היהודים בלוריין שנשלחו לאסיפת המעמדות של 1789 וב-14 באוקטובר 1789 הופיע בפניהם. בנאומו שהיה לנאום מכונן בהיסטוריה של יהדות צרפת ביקש מחברי האסיפה להתייחס ליהודים כאל אחיהם, אך לא התקבלה כל החלטה בנושא. בסוף שנת 1789 הוחלט להעניק שוויון זכויות, אך רק ליהודים שכונו "פורטוגזים" – יהודים ממוצא ספרדי שהתגוררו בדרום המדינה, בעיקר בבורדו ואביניון.
בעקבות כך ניהל בר שהיה נציגם של היהודים האשכנזים מאלזס לוריין שבצפון צרפת ויכוח חריף עם אנרי לואיס דה לה פר (צר') הבישוף של ננסי, באמצעות פרסומה של חוברת פולמוסית שזכתה לתפוצה רחבה והשפעה רבה. בתקופה זו פרסם גם ספר הגנה על התלמוד.
עם קבלת השוויון לבסוף – ב-27 בספטמבר 1791, הגיש בר את שבועת הנאמנות בתהליך קבלת האזרחות מטעם יהודי ננסי במקומו של הרב המקומי שלא שלט בשפה הצרפתית.
בתקופה זו הוא פרסם מכתב כללי ליהודי צרפת שנכתב בשפה הצרפתית ובו קרא ליהודים להגביר את נאמנותם למדינה ולהחליף את שפתם מיידיש לצרפתית, תוך הדגשה שלא לזנוח את הדת היהודית[1], מכתב בו ניכרו השפעותיה של תנועת ההשכלה היהודית אליה היה בר מקורב. בר גם קרא ליהודים לשלוח את בניהם לבתי ספר צרפתיים, לזנוח את המקצועות היהודיים המסורתיים ולהשתלב בשוק התעסוקה הצרפתי. בר המשיך להביע את נאמנותו למדינה גם בתקופת משטר הטרור שהצר את החיים הדתיים בצרפת; הוא וויתר על הפנסיה שלו, ותרם רובה עם כידון למען המאמץ המלחמתי.
בשלב מאוחר יותר, כאשר ראה שגם השפה העברית נזנחה כליל לטובת הצרפתית, חזר בו בר מהשקפתו והחל לתבוע להחזיר אף את השימוש בשפת האידיש[2].
באסיפת הנכבדים
עם כינוס אסיפת הנכבדים בפריס בשנת 1806, נמנה בר על ראשי החברים בה[3]; בפתיחת הכינוס נשא נאום נלהב בו הביע את תקוותו לגאולה הקרבה בצלו של הקיסר נפוליאון[4], אך כאשר בנאומו של נציג הקיסר – הרוזן לואי-מתייה מולה (אנ') נשמעו איומים מרומזים ודרישה ליישור קו עם רצונו של הקיסר, נשא בר נאום תקיף שהתפרסם מאוד, בו אמר:
העם האומלל והמָרדף בלי חשָׂך, נאמן לא-להי אבותיו כל הימים, העם אשר המוות לא יירא ומצוק לא יפחד עוד כולו אומר כבוד, כי גוי מעולם הוא, איתן בל ימוט משאון לאומים, ראשית גוים וקדמי ארץ מכורתו ואחריתו אחרית כל היקום. אזרחי צרפת ובני ישראל אנחנו, קומו נא ונישא ידינו קודש ונשָׁבעה להיות שתי אלה יחד: צרפתים בעמדנו בנפשותינו על ארץ מולדתנו היקרה, ובני ישראל בשמרנו את תורת א-להינו. על שתי אלה אנחנו נשבעים למלכות הקיסר באהבה.
— על פי תרגומו של זאב יעבץ, בתולדות ישראל - יג, תל אביב תרצ"ז, עמ' 178, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
בר, כנציגם של יהודי אלזס שהיו דתיים ושמרנים יותר מיהודי הדרום שממוצא ספרדי, נמנה על ראשי השמרנים והרבנים בכינוס, ואף ניסה לדחות את מועד פתיחת הכינוס שנקבע ליום השבת לעומת התנגדותם של הנציגים הליברלים שחששו להרגיז את נפוליאון. בשנה שלאחר מכן, כאשר הוקמה הסנהדרין של פריז כיהן בר כאחד החברים הבולטים בה, אך לאחריה פרש מעסקנות ציבורית.
קישורים חיצוניים
- שמואל יוסף פין, "ר' בער בעער דע טוריקע", בתוך: כנסת ישראל ורשה תרמ"ז, עמ' 182, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- מכתב מאת בר יצחק בר בעקבות האמנציפציה ליהודים.
הערות שוליים
- ^ זאב יעבץ, תולדות ישראל - יג, תל אביב תרצ"ז, עמ' 178, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ ז. שייקובסקי, "התנגשויות האורטודוקסים והריפורמים בצרפת", בתוך: קובץ תורני חורב - יד טו, ניו יורק תש"כ, עמ' 268, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ חיים דב רבינוביץ, הדרכה בלימוד תולדות ישראל - מנחמיה ועד עתה א, עמ' 218, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ צבי הירש מאסליאנסקי, כתבי מאסליאנסקי - ב, ניו יורק תרפ"ט, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
