כידון רובה

"על חוד הביונט" ציור מסוף המאה ה-19 של הצייר ארתור גרוטר.

יחידת חיילים בריטים באימון שימוש בכידונים, דצמבר 1940 ארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי.

חיילים אוסטרליים בשוחות נענים לפקודה "הרכב כידונים" (Fix Bayonet) כהכנה להדיפת התקפת אויב אוגוסט 1917 או 1918

כידון-רובה (נקרא לעיתים בקיצור "כידון" או בשם הלועזי "ביונט" (באנגלית: Bayonet מצרפתית baionette)) הוא כלי נשק קר, שנועד להיות מורכב על קצה הלוע של רובה ומגדיל בכך את אפשרויות השימוש בו בקרב פנים מול פנים. לכידון-רובה 2 חלקים עיקריים: להב הדומה לפגיון, חרב קצרה או נשק בצורת דוקרן, ומנגנון לחיבור לרובה, ההבדלים בין הלהב ושיטת ההצמדה לרובה משמשת למיון והגדרה של סוגי כידוני-הרובה השונים.

כידוני-רובה שמרו על אותה צורה סכימתית לכל אורך ההיסטוריה של השימוש במטרה לתת ללוחם הרגלי הבודד אמצעי הגנה לשימוש בלחימה פנים-אל-פנים על ידי הצמדת הכידון לכלי הנשק העיקרי ברגע שאזלה התחמושת או על פי צרכים טקטיים שחייבו שימוש בנשק קר.

שימוש באבות-טיפוס ראשונים תועד לראשונה באירופה בשנות ה-40 של המאה ה-17 ובמהרה אומץ ככלי נשק קבוע של חייל הרגלים על ידי צבאות העולם, ושימש בלחימה בשורה של סכסוכים ממלחמת שלושים השנים ואל תוך המאה העשרים ואחת. הטמעת השימוש בכידוני רובה ביחידות חיל הרגלים התרחש יד ביד עם המעבר ההיסטורי מכלי נשק קרים לכלי נשק חמים והיווה זרז למהפכה של ממש בתורת הלחימה של צבאות אירופאיים. יחידות שאפיינו צבאות של ימי הביניים והרנסאנס נדחקו ונעלמו מסדרי הכוחות וחיל הרגלים המודרני החל להתגבש. הכידון הוא נשק בעל מעמד היסטורי ייחודי, הנשק העתיק ביותר בשימוש של צבאות מודרניים, ונשק שיוחסו לו תכונות מיוחדות לחשל את החייל ולגלם את רוח ההתקפה והניצחון. השינויים הטכנולוגיים שהשפיעו על שדות הקרב של המאה ה-19 כלי נשק אוטומטיים וארטילריה יעילה לא הצליחו להוריד את הכידון ממעמדו ככלי נשק צמוד לחייל הרגלי בהגנה והתקפה אך השימוש בו הלך ופחת. מלחמות העולם ששדות הקרב שלהן היו בתי מטבחיים לכוחות תוקפים שינו את מעמדו של הכידון מנשק בעל מעמד מיתי של מכריע קרבות לכלי רב-שימושי: נשק של מוצא-אחרון וכלי רב שימושי עבור החייל.

היסטוריה

התקפת חיילים סקוטיים נהדפת בעזרת כידוני רובה בקרב קלודן, ציור מאמצע המאה ה-18

קיימות מספר גרסאות למקורו או לגרסה הראשונה של הכידון רובה, העדויות מצביעות על המאה ה-16 או המאה ה-17 כתקופה בה הופיע האב טיפוס בצורה של "כידון תקע", כלומר פגיון בעל ידית שניתן להכניס לתוך הקנה של הנשק החם. על פי אחד הגרסאות מקורו של הכידון-רובה בספרד כנשק גיבוי של ציידי חזירי בר.

על פי גרסה אחרת הכידון-רובה היה המצאה סינית, בכתב יד של "בינגלו" משנת 1606 מופיע תיאור של כידון תקע שיכול להידחף לתוך הלוע של רובה פרימיטיבי עם מנגנון של בריח פתיל. למרות קיומו של מסמך זה קיים סימן שאלה האם גייסות סיניים אכן השתמשו בכידוני-רובה מאחר שלא נמצאו דוגמאות פיזיות של המתקן ורובים סיניים תקופת משושלת צ'ינג היו ארוכים והקנים שלהם לא יכלו לעמוד בלחץ של כידון תקע.

גרסה נוספת מייחסת את מקור הכידון-רובה בעיר באיון (צרפתית: Bayonne) שבדרום צרפת, ההשערה הזאת מבוססת על הדמיון בשם, על הופעת המונח "פגיונות באיון" ברישומים של מחסני נשק צרפתיים בסוף המאה ה -16 אבל לעיר באיון אין היסטוריה של ייצור כלים או סכינים. הסופר והפילוסוף הצרפתי וולטייר, מזכיר בפואמה משנת 1723 המתעדת את קרב איברי שהתחולל ב 1590, את הביונט וחוזר על הטענה שמקורו בבאיון. ההתייחסות הראשונה לשימוש בכידון באופן מסודר באירופה מופיעה בכתביו של הגנרל הצרפתי ומרשל צרפת ז'אק פרנסואה דה שסטון שזיכרונותיו פורסמו בפריז בשנת 1690. הוא מציין שהחיילים נושאי המוסקטים שהיו תחת פיקודו לא נשאו חרבות, אלא כידונים עם ידיות שאורכן היה כ 30 ס"מ ולהבים באותו אורך כמעיין ראשי כידון עם להב ארוך במיוחד מורכבים על מוטות קצרים במיוחד. ה"קת" הארוכה הושחלה אל תוך קנה המוסקט והפכה את הנשק החם לכידון, התיאור הוא של נשק שתוכנן ויוצר בקפידה ולצורך מסוים ולא לנשק מאולתר.

המאה ה-17 והמאה ה-18

רגימנט חיל רגלים במלחמת 7 השנים. בציור נראים חיילים במבנה בעת קרב על המוסקטים כידוני-שקע. חלק מהחיילים משתמשים ברובים כרומח להגנה על חיילים שיורים או טוענים את המוסקט.

השימוש בכידוני-רובה מסוג כידון-תקע החל להופיע באמצע המאה ה -17, תחילה כנשק ביחידות בודדות ועם סוף המאה ה-17 היה הכידון רובה נשק סטנדרטי של יחידות מוסקטרים. יחידות אלו שהיו מחלוצי השימוש בכלי נשק חם בשדה הקרב היו צריכים לשאת הרבה ציוד על מנת לאפשר תפעול של הנשק תחילה רובי ארקבוז ולאחר מכן רובי מוסקט עובדה זו בשילוב עם משקל המוסקט ואופיו המסורבל הגביל את יכולת של המוסקטרים להגן על עצמם. כתוצאה מכך, הם היו פגיעים מאוד להתקפה – במיוחד על ידי פרשים ובעיקר בעת הטעינה מחדש של הרובים שלהם. לצורך זה היו יחידות המוסקטרים משולבות עם יחידות של נושאי-רומח שאמורים היו להדוף התקפות אויב. יחידות נושאי הרומח היו גדולות. בדרך כלל בטליות (מבנה טקטי הנפוץ בעת החדשה המוקדמת) של מאות או של אלפי לוחמים שהסתדרו בשדה הקרב במבנה בו הרמחים הזדקרו לכיוון האויב או כיוון התקפת האויב המשוערת. צפיפות המבנה ועומקו - בדרך כלל מספר שורות הספיק להדוף בדרך כלל התקפת פרשים על המוסקטרים שהיו פגיעים ביותר בעת פרק הזמן הארוך שנדרש לטעינת המוסקט. עם השיפור בכידונים שאיפשר להם להיות צמודים באופן אמין למוסקט ולאפשר ירייה וטעינה באופן סימולטני לשימוש בכידון החל שינוי מהותי בהרכב ושיטת הלחימה של חיל הרגלים. השינוי איפשר להפטר בהדרגה מהצורך ביחידות רמחים נפרדות וגדולות ויחידות מוסקטרים חמושים בכידונים שגדלן לא עלה על 700 לוחמים הפכו לסטנדרט הצבאי. השיפורים בטעינה של המוסקטים וההקלה במשקלם והשימוש בהן הפכו יחידות המוסקטרים לניידות והיכולת להניע אותם לפי תוכנית הקרב או לפי השינויים בתוכנית בשדה הקרב הביא לשינוי טקטי לפיו לוחמים חמושים בנשק חם שיכולים להגן על עצמם ממתקפות של פרשי אויב על ידי הכידונים, יכלו להתקיף בנקודות שונות ומשתנות בשדה הקרב.

עד לקרב בלנהיים בשנת 1704 הפך הכידון-רובה לנשק סטנדרטי של חיל הרגלים האירופאי. במהלך הקרב החיילים הדנים, בפיקודו של הרוזן שולטן, הביסו את חיילי הרגלים הצרפתים בקרב כידונים פנים-אל-פנים ליד הכפר בלנהיים. מתקופה זו ועד להופעת כלי הנשק בעלי מחסנית (Repeating firearm) הכידון-רובה היה ההגנה העיקרית של חיל הרגלים ויחידות המוסקטרים כנגד התקפות של חיל הפרשים. המחקר מראה שפרשים לא נטו לתקוף מערך של חיל רגלים החמוש בכידונים, ואילו המוסקט שהיה איטי בטעינה ולא מדויק מטווחים של מעל מאה מטר לא הרתיע את הפרשים כלל. בקרב קלודן הוכרע הקרב כאשר התקפת אנשי ההרים ה"היילנדרים" התנפצה על מבנה של חיילים בריטיים חמושים בכידונים. בשנת 1781 ג'ורג' וושינגטון הורה לחייליו בעת המצור על יורקטאון לתקוף את החיילים הבריטיים בכידונים וללמד את הבריטים לקח בשימוש בנשק שהם מחשיבים את עצמם כנשק בו הם מכריעים קרבות. הגנרל אלכסנדר סובורוב כתב בספרו "מדע הניצחון" בסוף המאה ה-18:

” הכדור מחטיא הכידון-רובה לא. הכדור הוא אידיוט, הכידון-רובה הוא בחור לעניין”

במאה ה 18 לערך הפך הכידון לנשק אוניברסלי, במהלך עידן זה שימוש אגרסיבי בכידון נגד צבא אויב במבנים שנשברו תחת לחץ ההתקפות של פרשים ואש יעילה של מוסקטים היה הדרך המקובלת להכריע את הקרב. אם זאת, הכידון היה יעיל לעימותים בטווחים קצרים שבהם התוקפים היו צריכים לעבור מרחקים קצרים ובתנאי שהמגינים לא יכלו להביא לידי ביטוי את עוצמת הירי מנשק קל כדרך לעצור את המתקפה. הדוקטרינה הצבאית של פרידריך השני, מלך פרוסיה נבנתה מסביב הפעלת הכידון בהתקפות של חיל רגלים בטווחים קצרים. השימוש בכידון היה חלק בלתי נפרד מהטקטיקה של התקפות ותימרונים מהירים שהעבירו את היוזמה והשליטה במומנטום בידי הצבא הפרוסי על ידי שימוש במטחי ירי מרוכזים של נשק קל שהביאו לשבירת מערכי האויב, הכרעת הקרב הושגה על ידי התקפת כידונים על האויב הנסוג.

דוקטרינת "מטחווי-יד"

דוקטרינת השימוש בכידון גרסה כי השילוב של הרובה והכידון המורכב עליו יאפשרו לחייל הרגלים להגיע כמטחווי יד בכוח האויב, בעמדות הגנה אמור היה הכידון לאפשר לחייל הרגלי להגיע עם הכידון לפרש התוקף את המבנה או להגיע עם קצה הכידון לחיל הרגלי התוקף ולפגוע בו הכידון לפני שהתוקף יוכל להגיע עם קצה הכידון שלו. בהתקפה אמור היה החייל הרגלי התוקף להסתער עם כידון שלוף על קווי ההגנה של האויב ולהגיע למצב בו אש מנשק חם לא תשחק תפקיד משמעותי יותר והקרב יוכרע בלחימה פנים אל פנים בנשק קר בטווחים של כידון מול כידון. התכנון של מוסקטים ורובים הושפע מדוקטרינה זו וכלי הנשק תוכננו על מנת לשרת את הדוקטרינה, כאשר קני הנשק התקצרו עם התפתחות הטכנולוגיה נדרשה הארכת הכידונים שצמחו לאורכים מרשימים של עד חצי מטר. דוקטרינה זו עם אמונה מלאה בתועלת של הכידון באה לידי ביטוי בסדרת קרבות שסגרו את המאה ה-19, בהן אומנו הצבאות בלחימה בכידון תוך שימת דגש על החתירה למגע וקרב כידונים. שנת 1886 הייתה שנת הפריחה של כידוני-חרב ארוכים שנועדו להביא לידי ביטוי מעשי את דוקטרינת מטחווי היד. הצבא הצרפתי הנפיק לחיל הרגלים כידון-חרב עם להב של 52 ס"מ ששימש את הצבא בשינויים שונים עד לשנת 1940, הצבא הגרמני הנפיק לחיילים תחילה כידון-סכין עם להב של 25 ס"מ ובשנת 1898 הנפיק לחיילים כידון עם להב של 52 ס"מ, שני הכידונים שימשו את הצבא הגרמני עד לסוף מלחמת העולם הראשונה. הצבא הבריטי אימץ בשנת 1888 כידון-חרב עם להב באורך 30.5 ס"מ עבר בשנת 1907 להשתמש בכידון-חרב עם להב באורך 43.2 ס"מ שעוצב על פי דוגמת הכידון-חרב היפאני שהיה בשימוש ממלחמת יפן-רוסיה (1904-1905)

עם כניסת המאה ה-19 השתלבה דוקטרינת "מטחווי היד" עם האסטרטגיה שהעדיפה התקפה מעל הכל, הכידון נתפס כאביזר המגלם בתוכו, ומשחרר בעת הצורך את רוח הלחימה. הקצין הצרפתי ארדאן די פיק היה הוגה צבאי צרפתי בן המאה ה-19, שהתעסק בעיקר בתחום הפסיכולוגיה הצבאית. לכתביו הייתה השפעה על האסטרטגיה של צבא צרפת בתחילת המאה העשרים, הוא התמקד בתפקידם של הכוחות המוסריים בקרב, שלדעתו נותר כוח מרכזי למרות הקטלניות הגוברת של כלי נשק. הוא תיאר את לחמית חיל רגלים כסוג של תחרות מוסרית המתרחש במציאות. התחרות על עליונות כוח אש שמשפיעה על מידת החופשיות של חי"ר לתמרן בשדה הקרב הייתה פן אחד של הלחימה אבל מה שבסופו של דבר הכריע את הקרב הייתה היכולת לאיים על האויב בהשמדה על ידי הגעתם של חיילים התוקפים למטחווי יד. ברגע האמת של המפגש לקרב פנים אל פנים מה היה חשוב האם האמון בקרב התוקפים גובר על האמון בקרב המגינים. הוגה הדעות הצבאי הגרמני וילהלם באלק, קצין פרוסי שהגיע לדרגת גנרל-לויטננט במהלך מלחמת העולם הראשונה פרסם את תורתו על הפעלת חיל רגלים במסגרת ספריו "Taktik" . על הדוקטרינה של שימוש בכידונים הוא כתב:

”בזמן שלום יש להנחיל לחייל את התודעה שעם הכידון הוא שווה כוחות לכל יריב. וכי אין טוב ממנו זה בלחימה בכידונים. צריך ללמד חייל שלא להירתע מהתקפת הכידון אלא לשאוף לה אם ימנע מחיל הרגלים השימוש בנשק קר, אם ילמדו את החיילים שאין טעם בשימוש בכידון, אם לא ניתנה הזדמנות בזמן של שלום להתאמן בקרב פנים אל פנים עם הנשק שעליו מורכב כידון, התוצאה תהייה חייל רגלים מנוון שאינו מתאים להתקפה. חיל רגלים שחסר תכונה חיונית ביותר, כלומר, הכוח המוסרי להגיע אל מול פני האוייב”

המאה ה-19

רגעי השיא של קרב איסאנדלוואנה 1879. חיילי הצבא הבריטי נלחמים נואשות על חייהם עם כידונים מול צבא זולו

חיילים בריטיים הודפים התקפה של חיילי זולו תוך לחימה נואשת הכידונים בקרב רוקרס דריפט 1879

עד שנת 1815 היה הכידון כלי נשק בעל חשיבות בתורת הלחימה של חיילות הרגלים תוך שימוש בטקטיקה של התקפה תוך שימוש בכידונים שלופים. אך במהלך המאה ה-19 על המודרניזציה ההולכת וגוברת של הצבאות חל שינוי מהותי בשימוש בכידון, מנשק בעל חשיבות הגנתית והתקפית הוא הפך לנשק של מוצא אחרון, אף על פי שתורת הלחימה של כל הצבאות האירופאיים והצבאות שהושפעו מהם כללו את הכידון ככלי נשק קבוע של חיל הרגלים. מפקדים בכל הדרגות וקובעי מדיניות החלו לפקפק ולערוך ניתוחים על יעילות הכידון כנשק הגנתי והתקפי כאחד, ההיסטוריון הבריטי ג'ון מיטשל שנלחם במלחמת חצי האי, אחת מהמלחמות הנפוליאוניות קובע בספרו על המלחמה כי פציעות מכידון היו נדירות ביותר וכי הכידון הביא למותם של 500 חיילים מתוך 500,000 שנהרגו במלחמת חצי האי וטען כי הסיבה לכך היא הכידון עצמו הוא כלי נשק מוגבל הנוטה לכשל העת הקרב. ההיסטוריון הפרוסי ששימש כקצין מטה בקרב ווטרלו מדגיש בכתביו את האפקט הפסיכולוגי שיש להתקפת כידונים אך מוסיף כי מבנים של חיל רגלים ממעטים לערוך קרבות פנים אל פנים תוך שימוש הכידונים.

החצי השני של המאה ה-19 היה מאופיין בהתפתחות מהירה בטכנולוגיה צבאית. שדה הקרב הפך לרווי אש מנשק חם, ארטילריה מדויקת שירתה פגזים בקצב גבוהה, אש יעילה ומדויקת מנשק קל שגובתה על ידי מכונות ירייה הביאו למספרים גבוהים של נפגעים והוציא את הכידון מרשימת כלי הנשק היעילים ואת טקטיקת ההסתערות עם כידונים שלופים לחסרת תכלית. המציאות של שדה הקרב של סוף המאה ה-19 הכתיבה תנאי תקיפה בהם חיל הרגלים נאלץ לכסות מרחקים גדולים בהרבה תוך כדי חשיפה אש מדויקת יותר. כל זאת היה צריך לשכנע את המפקדים כי התקפות עם כידונים כנגד עמדות אויב מבוצרות נידונו לכישלון אך קובעי תורת הלחימה דבקו בהסתערות שהתאימה לשדה הקרב של זמנים עברו ושלחו גלים של חיילים מול אש יעילה. האמונה העיוורת ביכלתו של הכידון הייתה ההשפעה השלילית הגדולה ביותר של הנשק.

מלחמת האזרחים האמריקאית

ערך מורחב – מלחמת האזרחים האמריקאית

מחקרים שניתחו את מהלכי מלחמת האזרחים האמריקאית (1861–1865), מלחמה שהתנהלה מבחינה טקטית על התפר בין מלחמות של העת המודרנית המוקדמת ובה הופעלו כלי נשק חמים וארטילריה באופן מאסיבי אך במבנים וטקטיקות שאיפיינו קרבות של המאה ה 17, מצביעים כי הכידון אחראי על פחות מ-1% מהקורבנות בשדה הקרב, סימן היכר של לוחמה מודרנית רוויה באש שנורתה מטווחים ארוכים. עם זאת השימוש ברובים עליהם מורכב כידון בהתקפות פנים אל פנים כדי לאלץ את האויב לסגת היתה טקטיקה שנוסתה בהצלחה במספר רב של עימותים בין יחידות קטנות בטווח קצר. השימוש בכלי נשק נטעני-לוע חשף את החיילים להסתערות בהעדר מבנים של נושאי רומח הסתמכה הטקטיקה על שימוש בכידונים כאמצעי להגנה ולסיום מתקפות. הסתערויות כאלה גרמו באופן יחסי למעט אבדות, מאחר ותוצאת העימות נקבעה תחילה על ידי מטחי ירי ולאחר מכן בנסיגה של אחד הצדדים מול כידונים שלופים,

בקרב גטיסבורג התנהלה מערכה רחבת היקף שנסמכה על הפעלת ארטילריה ומטחי ירי מנשק קל מעמדות מבוצרות שהוקמו בשטחים שולטים, מערכה שגבתה את חייהם של 50,000 חיילים. במסגרת הקרבות והעימותים נערך ביום השני קרב שהוכרע על ידי כידונים בעימות שנודע בשם הקרב על כיפה עגולה קטנה (Little Round Top) שני הצדדים לחמו בעוז תוך אבדות כבדות על הגבעה, אך הצפוניים הצליחו להדוף את מתקפות הדרומיים ולהחזיק בכיפה, בקרבות אלו גדוד חיל הרגלים ה-20 של מיין בעת שאזלה התחמושת לרובי המוסקט יצא במתקפת נגד עם כידונים שהפתיעה את החיילים התוקפים מצבא הקונפדרציה ששרדו את מטחי הירי. עימותים דומים אירעו בקרב ברכס בית הקברות שם הצליחה דיוויזיה של צבא הקונפדרציה שנעה משמאלה לפרוץ עד לשיאו של הרכס אך לא הצליחה להחזיק בו ונהדפה בלחצן של התקפות נגד של צבא האיחוד, ששיאן היה בהסתערות כידוני רובה, על גבול התאבדות, של הרגימנט הראשון ממינסוטה שנשלחו לקרב בניסיון נואש להרוויח זמן עד להגעתן של תגבורות.

מלחמות קולוניאליות

זירת קרבות בהן היה הכידון עדיין כלי נשק בעל חשיבות ושימוש היה במסגרת המלחמות הקולוניאליות של מעצמות אירופה באפריקה. בזירות אלו נלחמו החיילים האירופאיים לעיתים מתוגברים בחיילים שגויסו מקרב בעלי ברית מקומיים מול צבאות שהיו חמושים בעיקר בנשק קר או נשק חם מיושן שהתמחו בלחימה בטווחים קצרים עם דגש על תנועה בלתי פוסקת בשדה הקרב. עד למחצית השנייה של המאה ה-19 היו הצבאות האירופאיים חמושים ברובים ללא מנגנון ירי חוזר ובעלי קצב אש איטי יחסית. בגלל תנאים שונים בשדה הקרב יכלו התוקפים המקומיים לספוג לעיתים את מטח האש הראשון ולהמשיך במתקפה במהירות אל תוך קווי ההגנה של הצבא הקולוניאליסטי. ברגעי המגע היה הכידון הנשק היחיד שעמד לצד המותקפים שעמדו ללא יכולת לירות ביעילות. באירועים מסוג זה היו הצבאות האירופאים בחיסרון לאור העובדה שהחיילים היו בעלי אימון לקוי בשימוש בנשק קר בעוד המקומיים היו חמושים ומאומנים בכידונים וחרבות ומורגלים בקרבות פנים אל פנים בנשק קר. אחד הקרבות בהן היה שימוש בכידון כנגד מקומיים כנשק הגנתי יעיל היה במהלך קרב איסאנדלוואנה הוכנע צבא בריטי של כ 1400 חיילים על ידי צבא של שבט הזולו של למעלה מ 22,000 חיילים, הבריטים, שלא היו מאורגנים כראוי, נתקלו בצבא של בני הזולו והתרחש קרב מבולבל. לוחמי הזולו הצליחו להתקרב לאגפי הכוח הבריטי ולעורפו, ולפני שחיילים בריטים רבים הספיקו להצמיד כידונים או ליצור מבנה קרבי שיתאים להדיפת ההסתערות הם הוכרעו על ידי לוחמי הזולו ורק קומץ חיילים בריטיים הצליח להימלט מהקרב. מיד אחרי תבוסת הבריטים בקרב איסאנדלוואנה, תקפו הזולו את מעברת רורק' בקרב רורק'ס דריפט שנערך בטווחים קצרים ותוך שימוש נרחב בנשק קר, 139 חיילים בריטים עמדו מול התקפות עזות של כוח זולו גדול שמנה כ-3,500 עד 3,700 לוחמים, והצליחו לבלום אותם תוך לחימה עיקשת ונואשת בכידונים. אחד-עשר צלבי ויקטוריה הוענקו למגני המיסיון, וזהו אחד הקרבות בגינם הוענק המספר הרב ביותר של עיטורים בכל תולדות בריטניה.

המאה העשרים

חיילים בריטיים בעמדות הגנה עם כידונים שלופים צילום משנת 1914

רפובליקנים ספרדים במהלך לחימה בשטח בנוי עם רובים וכידונים. תמונה ממלחמת האזרחים בספרד 1937

פולחן הכידון

השינויים המהותיים והמהירים בשדה הקרב שבו הטכנולוגיה קבעה את תורת הלחימה ודחקה הצידה את הנשק הקר הפכה את הכידון מנשק שימושי לחפץ אליו התייחסו הוגי הדעות במערכת מושגים ששאולה מעולם האמונה והדת, כפֶטיש ונטו לייחס לו תכונות מדומות. החוקר הבריטי המודרני מייקל בראון מכנה במחקר על תהליך זה את מקיבעון על הכידון כחפץ המכיל את תמצית הגבריות ומהות רוח הלוחם כ"פולחן הכידון" במאמר נבחנת ההשפעה של המודרניזציה של שדה הקרב על הצבא הבריטי ובהשלכה על כלל הצבאות האירופאיים. כניסת טכנולוגיות מודרניות לשדה הקרב יצרה מערכת יחסים דו ערכית בה הועלו על נס רעיונות עכשוויים על גבריות לחימה ובמקביל תדלק חרדות על היכולת הפיזית של החיילים ורוח הלחימה. כתוצאה מחרדות אלו הועצם זהרו של הכידון ככלי הנשק שמגלם בעצם קיומו את האידיאלים רוח הלחימה, אובססיה שעל פי קביעת החוקר היו לה השלכות הרות גורל עבור החשיבה צבאית בריטית על של מלחמת העולם הראשונה.

מחקר נוסף מצביע על התהליך הפסיכולוגי בו נתקבע השימוש בכידון ובו יוחסו לנשק עצמו תכונות מטאפיזיות. על פי המחקר השימוש בכידון והאמונה הדתית בכוחו להכריע קרב הייתה נחלת קובעי מדיניות, קצינים בכירים וקצינים ביחידות הצבא הבריטי של התקופה שקדמה ולתקופת מלחמת העולם הראשונה. לאמונה זו היו השפעות אמיתיות על שדות הקרב של המלחמה. אמון עליון הוצב ב"גבריות" הבריטית, גבריות שהייתה תלויה ובאה לידי ביטוי בשימוש היעיל והאכזרי בכידון. קיבעון זה וגם מתן מיקוד אימונים לא היו במקום, מכיוון שלמעשה הכידון לא היה כלי נשק שימושי במיוחד או יעיל בשדות הקרב המודרניים. השילוב של פטישיזציה של הכידון וחוסר היעילות שלו כנשק הביאה שלא מרצון לאירועים של אלימות קשה והרג האסירים מאחר שהאנשים העיקריים עליהם ניתן היה להשתמש בכידון בהצלחה היו אלה שלא היו חמושים או שהיו פצועים .

פרדוקס לוחמת כידונים

מחקרים שנערכו עוד לפני מלחמות העולם ומחקרים שנערכו לאחר המלחמות חשפו פרדוקס של השימוש בכידונים. למעשה עוד בתקופות בהן לכידונים היה מקום של ממש ככלי נשק בתורת הלחימה, ולמרות תרגולים אינטנסיביים בשימוש בנשק, חיילים לא גילו התלהבות להגיע לקרב פנים אל פנים במטחויי יד ולסיים את המתקפה על ידי דקירת האויב באמצעות כידונים, ולמרות זאת תועדו מקרים יוצאי דופן בהם נערכו קרבות בין צדדים לוחמים תוך שימוש בכידון ככלי נשק משמעותי. רוב העדויות שנאספו לאורך שנים של קרבות מעלות דפוס קבוע, התקפה שיוצאת בקול תרועה עם כידונים שלופים מסתיימת בדרך כלל מבלי שהכידונים באים לידי שימוש ולעיתים נדירות שני הצדדים מגיעים לטווח מספיק קרוב ומוכנים לסיים את ההתקפה ולהרוג את האויב בדקירות. אף על פי כן, ובאותן הזדמנויות נדירות כאשר חיילים מגיעים למרחק מטחווי יד ומתפתח קרב כידונים הוא מאופיין בפראות והתנהגות ארגסיבית במיוחד של הלוחמים. בנסיבות אלה קרב נפסק רק כאשר חיילי אחד הצדדים נהרגים. הפרדוקס של השימוש בכידונים נובע מחוסר הרצון של חיילים להילחם תוך שימוש בכידונים וחוסר הרצון להפסיק ולהילחם כאשר קרב כידונים נכפה עליהם.

אחד ההסברים ניתן בתיאוריה כללית יותר משאלת השימוש בכידונים, ולפיה בעת המודרנית רוב האנשים אינם נוטים באופן טבעי להרוג אחד את השני, ואפילו חיילים ימנעו מהרג או חשיפה לסכנת מוות אם ניתנת ההזדמנות. עמדה זו מופיעה במחקר של דייב גרוסמן, מומחה למימד הפסיכולוגי של קרבות המבסס קשר בין מרחק המגע לבין נכונות להרוג - בטווחים ארוכים אין לחיל רתיעה מהרג מאחר שהחיילים אינם עדים להשלכות של מעשיהם, הם לא מתמודדים עם השפעות הנשק שלהם על האויב. לעומת זאת כאשר הטווח מתקצר לטווחי מגע יורדת גם הנכונות להרוג, תופעה המתחדדת בשימוש בנשק קר המצריך מגע של ממש עם הקורבן.

ההיסטוריון הבריטי בר הסמכא ג'ון קיגן דן בשאלת הקרבות פנים אל פנים תוך דגש על לוחמה בכידונים תוך ניתוח של מספר קרבות ובהם קרבות כידונים בקרב ווטרלו. המחקר מדגיש את החשיבות של הטווחים בהם נערך הקרב אך מייחס את התנהגות החיילים למרחבים פסיכולוגיים של איום. בעימות צבאי בטווחים ארוכים שני הצדדים אינם מרגישים לכודים מאחר שיש בתיאוריה אפשרות של בריחה או נסיגה של האויב. התקפות בטווחים קצרים או התקפה שמגיעה במפתיע מטווח קרוב יכול לעורר רמות תוקפנות גבוהות - במיוחד אם נסגרת מעשית או פסיכולוגית אפשרות נסיגה או תמרון. נסיבות כאלה מהוות זרז לתגובה קיצונית הנובעת מהפעלת האינסטינקט להילחם על החיים ועל המוות.

מלחמות העולם הראשונה והשנייה

תמונה של חיילים צרפתיים מסתערים עם כידוני-חרב. צולמה בתאריך לא ידוע לפני מלחמת העולם הראשונה

מלחמות העולם של המאה העשרים היו סיכום צבאי של העימותים הגדולים של המאה ה-19 והביאו לידי שיא את ההתפתחות הטכנולוגית של שדה הקרב והטמעת טכנולוגיה לכל הזרועות הלוחמות. התוצאה הייתה שדה קרב רווי קליעים מכל הסוגים. בשדה קרב עמדה למבחן תפיסת הכידון ככלי נשק התקפי מכריע של הקרב, כאשר ההיפוך של הפילוסופיה הזו היה נכון: הכידון היה נשק הגנתי ששימש מוצא אחרון לחייל כאשר כל האמצעים האחרים איבדו את היעילות או השימוש. ככל שהתקדמה מלחמת העולם הראשונה, ההבנה שלכידון היו מגבלות חמורות בשדה הקרב שבו לחיל הרגלים הייתה יכולת תמרון מוגבלת התגלו בכל עוצמתן במהלך מלחמת העולם הראשונה. לכידון-חרב הארוך המורכב על גבי רובה לא היה שימוש בלוחמת חפירות שהייתה אחד המאפיינים העיקריים של החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. והחיילים שנזקקו לנשק קר בעת לחימה פנים אל פנים נאלצו להשתמש בסכינים ופגיונות חלקם מאולתרים אבל גם באלות, פגיונות - מאולתרים ומונפקים רשמית ואתי חפירה שלהביהם הושחזו. השימשו בכידון וכתוצאה מכך התפיסה של הכידון ככלי נשק עיקרי ירדה באופן דרמטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה, חיילים שנלחמו בקו החזית היו משוכנעים כי האליטה הצבאית - מפקדים וקובעי מדיניות היו אנשים שלא היו כשירים לתפקידם ולא היו ראויים להקרבה מצד החיילים, האמונה של הפיקוד הגבוה בכידון כנשק התקפי מכריע הייתה בעיני החיילים אות לטיפשות ואין-אונות של כל שדרות הפיקוד.

ההיסטוריון הצרפתי של מלחמת העולם הראשונה ז'אן נורטון קרו, קבע במחקריו כי בין אוקטובר 1914 ונובמבר 1918 הוא לא ראה כידון בשימוש, או כידון עם דם על הלהב שלו, ולאחר שעשה ניתוח של דיווחים ממקור ראשון על מלחמת חפירות שפורסמו בצרפת לפני 1928 הוא הגיע למסקנה שמקורות אמינים שהכילו תיעוד של לוחמה פנים-אל פנים בחזית המערב במלחמה הגדולה אין אזכור לשימוש בכידונים ואילו עדויות אותן הוא הגדיר לא-אמינות שהכילו שקרים והגזמות בנושאים אחרים היו גדושים בסיפורים אותם הוא כינה "(תיאורים) צמאי-דם של פלדה קרה" אמירה שהייתה נפוצה בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם הראשונה קבעה כי "אף אחד לא נהרג אי פעם עם כידון אלא אם כן הם כבר הרימו את ידיהם".

חוקרים מודרניים מטילים ספק במיתוס של ההתקפות עם כידונים שלופים במהלך המלחמה, לגבי צילומים המתארים חיילים יוצאים מהחפירות ומסתערים על קווי האויב ההנחה היא שאלו צילומי תעמולה מבוימים. חיילים בדרך כלל הסתערו עם הרובים שלהם מעבר לגב, כדי להקל על ריצה ותפיסת מחסה או זריקת רימוני יד. הגרמנים היו אלה שייצר את המגוון הגדול ביותר של כידונים, במלחמת העולם הראשונה ומשהורחב גיוס חיילים והורגש מחסור בכידונים הסטנדרטיים של הצבא הגרמני הסבו הגרמנים כידוני שלל, ככל הנראה לשימוש יחידות קו אחורי כחלק ממדים שלהם ולא כנשק. מחקרים רפואיים ומחקרים בהיסטוריה צבאית מעלים את האומדן כי אחד מכל שלוש מאות של פצועים שטופלו בבתי חולים-שדה בחזית המערבית אובחנו כמי הנתון המספרי היחיד שזמין הם רישומי חיל המשלוח של ארצות הברית בשנת 1918, מראה כי רק 235 מתוך 224,089 מאושפזים ונפגעים - כ 0.1 אחוז מכלל הנפגעים סבלו מפגיעת כידון, אחד ההסברים למספר נמוך זה הוא שפגיעה מכידון היא בדרך כלל קטלנית אך תיאוריה זו לא מסבירה את המספר היחסי הנמוך מאוד של פצועים. בחישוב שלוקח בחשבון שיותר מעשרים מיליון חיילים נפצעו במלחמת העולם הראשונה. מתוכם שבעה מיליון חיילים גרמנים ואוסטרו-הונגרים שנפצעו בקרבות עם צבאות בריטיים צרפתיים ורוסיים שהשתמשו בכידונים ככלי התקפה לכל אורך המלחמה, גם אם מכפילים את מספר המתים ממספר הפצועים, עדיין מדובר במספרים קטנים וזניחים ביחס המעידים על חלקו הזניח של הכידון בתמונה הכללית של הלחימה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, פיתוח טקטיקות של שדה קרב משולב בו ניהול אש אפקטיבי מקיף את כל זרועות הצבא קיבע את מעמדו של הכידון ככלי נשק משני בחשיבותו שמיועד לשימוש במקרה חירום במקרים אינדיבידואליים ופחות במסגרת של מתקפה מאורגנת במבנים, בתקווה שאם החייל יפגין נחישות עשוי להכריע תוצאה של קרבות פנים אל פנים. הירידה בחשיבותו של הכידון ומקומו במחשבה הצבאית ככלי נשק בעל ערך התקפי נמשכה במהלך מלחמת העולם השנייה. במרבית הצבאות במהלך הקרבות של מלחמת העולם השנייה, כידון שימש כנשק של יחידות קטנות או חיילים בודדים בקרבות פנים אל פנים על מנת להניס אויב על סף שבירה או להכריע מתקפה באופן נקודתי. היוצא מן הכלל לכך היה צבא יפן הקיסרי שהמשיכה לדגול בשימוש בכידון ככלי התקפה לצד הנשק החם. המחשבה הצבאית היפנית הושפעה באופן בולט מקוד הבושידו (מילולית: "דרך הלוחם") שהיה קוד התנהגות של הסמוראים - מעמד האצולה הלוחמת ביפן הפיאודלית אך השפעתו על הקצונה היפנית שראתה עצמה ממשיכת דרכם של הסמוראים הייתה מכרעת. לפי מחשבה זו הפך הכידון תחליף לחרב הקטאנה של הסמוראים. הגישה הזו, בשילוב עם האמונה העמוקה ששירות עבור הקיסר היא מטרה הראויה למות עבורה, העניק לכידון מעמד פולחני וטקסי עליון. בשדה הקרב הפעלת כידונים הוכחה כיעילה כאשר האויב היה צבא לא יעיל, חסר ציוד מתאים או שבור נפשית ופיזית. כאשר היפנים נלחמו מול צבאות אמריקאים או אירופאים חמושים בנשק אוטומטי בעמדות הגנה או בקרבות תנועה הכידון הוכיח שוב את מגבלותיו הקריטיות ואי יעילותו כנשק התקפה. החוקר האמריקאי דייב גרוסמן, המתמחה בפסיכולוגיה צבאית מתאר במחקר על השימוש בכידונים את המקרה הקיצוני בן היה מעורבים קצינים וחיילים של הצבא היפני בשלבים המוקדמים של העולם השנייה שהשתמשו באסירים סינים קשורים כמטרות לאימון בכידונים.

לאחר מלחמות העולם

שדות הקרב של מלחמות העולם הוכיחו את הידוע מכבר, הכידון לא משמש ככלי נשק של בחירה בהגנה או בהתקפה והשימוש בו נדיר גם בעת לחימה פנים-אל פנים. מאז מלחמות העולם ובמהלך העימותים הצבאיים של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת נרשמו מספר מועט של אירועים בהם הופעלו כידונים וגם זאת במסגרת אירועים מבודדים ומוגבלים.

האירוע האחרון הראוי לציון בו השתמשו חיילים אמריקאיים בכידונים להתקפה היה במסגרת מלחמת קוריאה, בשנת 1951 במסגרת מבצע כדור-רעם (1951) (Operation Thunderbolt (1951))) הוביל קצין אמריקאי שתי מחלקות בתקיפה ברובים עם כידונים שלופים כנגד עמדות של חיל רגלים של הצבא הסיני שהיו מחופרים על צלע גבעה בשטח שולט בתום הקרב נספרו כ 20 חיילים סיניים שנהרגו מפגיעת כידון, מתוך 50 חללי אויב בסך הכל. ההיסטוריון האמריקאי ס.ל.א מרשל תיאר את האירוע כ"תקיפת הכידון השלמה ביותר של חיילים אמריקאים מאז קרב קולד הרבור (Battle of Cold Harbor)". לאחר הקרב זכה המקום לשם "גבעת הכידונים" (אנגלית:Bayonet Hill). במהלך מלחמת וייטנאם בקרב יה דראנג שזכה לשם הסמלי "כידון הכסף" (אנגלית: Silver Bayonet ) שהתחולל בחודש נובמבר 1965 השתמשו חיילים אמריקאיים ברובים מכודנים על מנת להדוף התקפות מטווחים קצרים ובסבך צפוף של צמחייה של חיילי וייטקונג. במלחמת פוקלנד בשנת 1982 הוביל קצין בריטי מחלקה של צנחנים בריטיים לתקיפה והסתערות על עמדות מחופרות של חיילים מצבא ארגנטינה תוך שהם משתמשים ברובים מכודנים והצליחו להבריח את החיילים הארגנטינאיים ולכבוש את המוצב. הקצין הבריטי הרג 2 חיילים ארגנטינאיים בנעיצת כידון ושבר את הכידון בעת ניסיון לתקוף חייל שלישי.

במאי 2004, במהלך מלחמת עיראק נקלעו 20 חיילים בריטים בהיו בסיור בעיר בצרה למארב של כמאה לוחמי מיליציה שיעים ונאלצו לצאת מכלי רכב ולהתגונן מול כוחות עדיפים. כאשר התחמושת אזלה הכוחות הבריטיים התקינו כידונים על רובי הסער ותקפו את האויב. כ -20 אנשי מיליציה נהרגו בתקיפה ללא אבידות לחיילים הבריטיים. על פי תחקיר של מכון מחקר של צבא היבשה האמריקאי (אנגלית: U.S. Army Research Laboratory) ההסתערות עם כידונים שלופים הצליחה מאחר שההתקפה הייתה הראשונה שבה עמדו לוחמים שיעים מול כידונים עובדה שהגבירה את אלמנט ההפתעה. שנית, כנראה לוחמי אויב ובזכות המשמעת הקפדנית של הבריטים. המסקנה של מכון המחקר הייתה שאין מקום למסקנות כלליות בנוגע לאירוע או להפעלת כידונים וכי הלקח הוא ה"צורך להימנע מדפוסי התנהגות צפויים בתוך כללי מעורבות מגבילים".

שימוש בכידונים לפיזור הפגנות

חיילי המשמר הלאומי של מדינת מסצוסטס, חמושים ברובים עם כידונים מול קהל מפגינים 1912

בנוסף לשימוש בלוחמה, לכידון יש היסטוריה ארוכה כנשק המופעל בשימושים משטרתיים כנגד אזרחים ולצורך שליטה על קהל ופיזור הפגנות. לפני כנסתם לשימוש של נשק אל-הרג משתמשים כוחות במשימות שיטור בכידונים, בעיקר כגורם מרתיע פסיכולוגית על מנת לטפל בעימותים אלימים (כגון פיזור הפגנות אלימות, מעצר אלים, דיכוי התפרעויות בבתי כלא והגנה על רכוש.

בארצות הברית נעשו מספר מחקרים בנוגע לשימוש בכידונים מול קהל אזרחי וזאת בעקבות השימוש ותורת הפעולה של כוחות צבא בתפקידים משטרתיים ויחידות פיזור הפגנות של משטרות שונות בארצות הברית בכידונים. במהלך 1968 נערכו תיקונים של מדריכי השדה של צבא ארצות הברית על מנת לבטל את השימוש בכידון-רובה לצורך שליטה על המונים עם זאת בעקבות מחקר שנערך באותה שנה על ידי "ארגון המחקר למשאבי אנוש" הגיע למסקנה כי הכידון "בעל ערך רב כנשק לשליטה על קהל" על ידי פרסום דוח שכלל סקר של אנשי צבא המעורבים בפעולות שמירת השלום, קצינים אלו דיווחו כי התכונה החשובה ביותר של הכידון הייתה השפעתו הפסיכולוגית על קהל. בסופו של דבר הותר השימוש בכידון במקרים של המון אלים אך לא בפעולות אזרחיות שגרתיות. שנתיים לאחר מכן, בהפגנות שהובילו לטבח בקנט סטייט ב-1970, שני בני אדם נפצעו מפגיעת כידון-רובה כידון על ידי חיילי המשמר הלאומי של אוהיו.

סוגי כידון-רובה

כידוני תקע

בשנת 1678 פרסם ההיסטוריון הצרפתי לואי דה גאיה (צרפתית: Louis de Gaya) את ספרו על מכונות מלחמה וכלי נשק (צרפתית Traité des armes, des machines de guerre) ובו מופיע לראשונה תיאור מפורט של כידון תקע. צורתו כפגיון, חסר מגן, ידית האחיזה אחיזה הוחלפה במוט עץ באורך של כ 20 ס"מ שצורתו קונית: רחב בצד הלהב והולך וצר לכיוון הנגדי וזאת על מנת להתאים את ה"תקע" לקטרים השונים של המוסקט. למוט נקשר חבל ששימש לאבטחת הכידון למוסקט.

בסביבות 1680 הופיע כידון התקע בצורה הידועה למחקר המודרני, הוא היה בעל ידית עץ קשה בצורת קונוס מחודד שהסתיים בצד הלהב בחסם כדורי כדי למנוע את שקיעת הכידון אל תוך קנה הרובה. היה לו מגן צולב שנועד לשמש כפטיש שנועד לחדד את אבן הצור במנגנון הירי של המוסקט. לכידוני תקע עוצבו סוגי להבים שונים חלקם מעוקלים, חלקם בעלי להב ישר ואף להב גלי (Flamberge). בתקופת הזהב של כידון התקע הוא שימש למספר מטרות, כידונים שימשו למטרות ציד וייוצרו במספרים קטנים ובעבודת יד עבור בני אצולה, כידונים אלו היו בדרך כלל בעלי להב מעוקל. כידונים אחרים ייוצאו עבור חיילות משמר ויחידות עילית ועיקר הכידונים ייוצרו, במספרים גדולים עבור יחידות חיל הרגלים והיו בעלי להב ישר. הכידונים נישאו בתוך נדן מעור שנקשר לחגורה. עדות לחשיבות הגבוהה של הכידונים ניתן לראות באיכות הגבוהה שלהם גם בהשוואה לכלי נשק קרים - פגיונות וחרבות שייוצרו באותה תקופה.

בצד היתרון של הכידונים היו לכידונות התקע מספר חסרונות מהותיים. בראש וראשונה מאחר שבעת השימוש הכידון חסם את הקנה לא ניתן היה להשתמש במוסקט ככלי נשק חם ובעת בהמוסקט היה טעון לא ניתן היה להשתמש בכידון. בנוסף לכך אם הכידון הושחל לקנה בכוח או נדחף אל תוך הקנה בעת דקירה הוצאתו עלולה הייתה להיות קשה, ארוכה ולפעמים בלתי אפשרית ובכל מקרה לא ניתן היה להוציא את הכידון במהירות מהלוע ולהחזיר את המוסקט לשימוש ככלי ירי. לעומת זאת אם הכידון לא נדחף בכוח הוא עלול היה ליפול מהקנה בכל עת או לצאת מהקנה ולהישאר תקוע בגוף היריב בעת דקירה. למעשה בעיית קיבוע הכידון הייתה הקושי התכנוני והיישומי העיקרי של כל סוגי הכידונים לאורך ההיסטוריה של השימוש בנשק.

בעיות אלו באו באופן דרמטי לידי ביטוי במהלך קרב קיליקראנקי (Battle of Killiecrankie) בשנת 1689 בו נלחמו היעקוביטים, נאמני ג'יימס השני, מלך אנגליה תחת פיקודו של ג'ון גרהם רוזן דנדי מול הצבא האנגלי תחת פיקודו של יו מקקי. בשלב המכריע של הקרב עמדו צבא הממשלה מול היעקוביטים על כשהם מסודרים בשורה ארוכה בעומק שלושה אנשים למקסם את כוח האש. היעקוביטים התכנסו לטורים והיו בעמדה ותקפו את צבא הממשלה קצת אחרי 20:00 בערב. הקו הקדמי ירה שלושה מטחים שהרגו מיד כמעט 600 יעקוביטים. התוקפים ירו מטח בודד למרחק של 50 מטרים, הפילו את המוסקטים שלהם, ובאמצעות גרזנים וחרבות תקפו את המרכז של המגינים. המוסקטרים הבריטים שירו את התחמושת שלהם קיבלו פקודה להרכיב את הכידונים ברגע האחרון. חוסר ניסיון בשימוש בכידונים ומהירות ההסתערות של התוקפים הותירו את חיילי הממשלה חסרי הגנה, חלקם נהרגו במקום השאר ברחו.

לאור העובדה כי כידוני-תקע הם הראשונים שייוצרו הם הפכו לפריטי איסוף מבוקשים על ידי אספנים של נשק ונשק קר, הם מופיעים בדרך כלל לעיתים רחוקות במכירות פומביות ומשיגים מחירים גבוהים במיוחד במכירה.

• 

  כידון-תקע בריטי משנות השמונים של המאה ה-17.

• 

  כידוני-תקע ככל הנראה גרמניים מסוף המאה ה-17.

• 

  כידון תקע ספרדי מהמאה ה-18 עם הנדן.

כידוני שקע

לי אנפילד מספר 4 עם כידון שקע סימן 1

כידון רובה מודרני מטיפוס כידון-ששקע של רובה הסער הבריטי SA80

נדן של כידון רובה ל SA80 היכול לשמש גם כחותך תייל

החיסרון המהותי של כידוני התקע שלא איפשרו לירות או לטעון את המוסקט בעת השימוש בכידון הוביל במהרה לחיפוש אחר עיצוב הפתרון היה "כידון שקע". לעיצוב זה היה שקע קצר בצורת גליל חלול שהחליק מעל הקנה כדי לשמור על הקדח פנוי לירי וטעינה בזמן שהכידון היה תקן על הנשק. הלהב היה מחובר רגל קצרה ומעוקלת שקיבעה את הלהב בצידו של הקנה ואפשר ירייה ותפעול של הנשק ושמר על הלהב מקביל לקנה כך שקל היה להשתמש בו ככדיון לדקירה. התכנון היה מוצלח ונשאר בשימוש למשך 200 השנים הבאות.

בגלל היעדר ראשוני של סטנדרטיזציה ריכוזית כלשהי באספקת מוסקטים, כידוני שקע הראשונים שהופיעו בעשור הראשון של המאה ה-18 בשימוש הצבא הצרפתי היו מסוג "שקע חצוי" (Split socket) מאחר שבגליל החלול שהושחל על הקנה היה חריץ לכל אורכו על מנת לאפשר לכידון להשתלב על מוסקטים עם קטרים שונים של הקנה, החייל יכול היה לפתוח את השקע או לצבוט אותו כדי להשיג התאמה צמודה לקוטר קנה המוסקט. לכידונים אלו היו להבים שטוחים ולאור הצלחתם הם היו בשירות של צבאות אירופאים עד סוף המאה ה-18. בשנות השלושים של המאה ה-18, עם שינוי מודל ייצור הנשק ואספקתו ממודל מבוזר למודל ריכוזי, הצבאות החלו לייצר מוסקטים בבתי חרושת באופן מרוכז ועל פי תכנון אחיד. בעקבות שינוי זה החלו להופיע כידונים עם שקעים אחידים ללא חריץ שהתאימו לכל הרובים שהונפקו על ידי אגף האספקה של צבא המדינה. לכידונים אלו היה להב בעל החתך המשולש עם שניים או יותר משטחים מחורצים שסייעה לחדירה, כידוני-רובה אלו הפכו במהרה לסטנדרט. בשנות ה-30 של המאה ה-18, השקעים קיבלו חיזוק בטבעת סביב הבסיסים שלהם. בתכנון של השקעים הוכנס שיפור נוסף בתחילת המאה ה-19, על מנת להבטיח הצמדה טובה יותר של הכידון לקנה הרובה נחתך חריץ בן שלושה שלבים בצורת האות הלועזית Z שהתחבר עם זיז מרובע קטן מולחם על הקנה. כדי להתקין את הכידון רובה החייל דחף אותו למטה כך שהזיז התחבר לחריץ, סובב אותו ב-90 מעלות ודחף אותו מטה שוב כדי לנעול אותו במקום. כידונים אלו אלה ידועים לאספנים מודרניים בתור "שלושה חריצי תנועה". (אנגלית:three motion slots)

שיטת הנעילה על ידי שלושה חריצי תנועה שיפרה משמעותית את האבטחה של הכידון לרובה אבל בגלל תנאי הייצור של התקופה הנעילה הייתה רחוקה מלהיות יעילה לחלוטין וכידונים עדיין נפלו מהרובה בעת ירייה או בגלל חופש מוגבר במנגנון הנעילה. מספר ניסיונות להבטיח את הנעילה על ידי קפיץ שהותקן במנגנון הנעילה של הכידון והפעיל לחץ על הקנה, מנגנון זה התברר כלא יעיל לתפעול בעיתות לחץ, עם כפפות או בתנאי מזג אוויר קשים.

הצבא הצרפתי פתר את הבעיה על יד הוספת טבעת נעילה מסתובבת באמצע השקע אשר התחבר עם זיז קטן על הקנה עבור עם הכידון עבור הרובה החדש שיצא בשנת 1717 בשם מוסקט שרלוויל (Charleville musket), מדובר בכלי נשק בעל חשיבות בהיסטוריה הצבאית, כלי נשק שנותר בשימוש למעלה מ 100 שנים לאחר תחילת ייצורו. השרלוויל היה הנשק הראשון שהפך לסטנדרטי בצבא הצרפתי כולו מחשבה רבה הושקעה באופטימיזציה של השימוש ברובה עם הכידון על מנת לאפשר לחייל להשתמש בנשק כרומח על פי פקודות שניתנו המהלך הקרב. שימוש זה כרומח הכתיב את האורך והמשקל הכללי של השרלוויל, האורך נקבע גם על פי יעילות הרובה בלחימה עם כידון, ומשקלו היווה איזון בין היותו כבד מספיק כדי לשמש כרומח או אלה, אך קל מספיק לנשיאה ולשימוש על ידי חיילי רגלים. הצבא הבריטי אימץ בשנת 1814 את השיטה שאבטחה את הכידון במוסקט המפורסם בראון בס על ידי קפיץ, הזיז שאיבטח את הכידון למוסקט שימש גם ככוונת בסיסית. מנגנון האבטחה של הכידון הוחלף בשנת 1838 במנגנון אמין יותר שזכה לכינוי "נעילת הנובר" (אנגלית "Hanoverian catch") ובה קרס קטן שהוצמד בקפיץ ננעל לקצה התחתון של הכידון בעת הנעילה. שיטת הנעילה השיטה הוחלפה שוב עבור הרובה-מוסקט אנפילד דגם 1853 והכידון אובטח על ידי טבעת נעילה הדומה למנגנון הצרפתי. בסוף המאה ה-19 הופסק השימוש בכידוני שקע והחל מעבר לכידוני-חרב בצרפת וכידוני-סכין בשאר הצבאות. אחד מכידוני השקע האחרונים בשימוש הותקן על רובה המוסין נגאן M1891 בצורת להב בעל 4 פאות וקצה דקירה בצורת מברג, הכידון שזכה לשם "שטיק" (Schtyk) נשאר בשימוש בשינויים קלים עד לשנות החמישים של המאה העשרים.

כידון השקע זכה לעדנה מחודשת עם כניסתו לשירות של הרובה הבריטי לי אנפילד רובה מס' 4 (No. 4): דגם שהוכנס לשירות בשנת 1941 והיווה את הנשק הבסיסי ששימש את כוחות האימפריה וחבר העמים הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה. ותפסן קדמי לכידון רובה שאף הוא זכה לשם כידון מספר 4 (No. 4 Bayonet). כידון שקע קצר שהורכב על קנה הרובה, בחתך מרובע שזכה לכינוי "דוקרן החזירים", בסיכומו של דבר הכידון לא יכול לשמש עבור כל פונקציה אחרת למעט בתור סכין פלסים לאיתור מוקשים הקבורים בקרקע. גם רובה הSA80 סדרת רובי סער אשר פותחו בממלכה המאוחדת החל משנת 1969 משתמש בכידון שקע, ידית חלולה נצמדת באמצעות קפיץ לקנה הנשק בעוד הלהב מוזח מהלוע על מנת לאפשר ירי ללא הפרעה. על פי מתכנני הנשק הצבת הכידון באופו זה מאפשר שימוש אופטימלי בכידון ככלי לדקירה.

• 

  כידון שקע, דגם אנגלי משנת 1840

• 

  כידון שקע, דגם אנגלי משנת 1840 מבט על השקע

• 

  כידון שקע, דגם אנגלי משנת 1840 מבט על מנגנון הנעילה

כידונים קפיציים

זוג אקדחים עם כידונים קפיציים מהמאה ה-19

קרבין פרשים יפני טיפוס 44 עם כידון קפיצי

רובה סוביטי "סימונוב SKS" עם כידון קפיצי מקופל וכידון במצב שלוף

הכידון-רובה תוכנן בראש וראשונה לשמש כנשק משלים לרובה המוסקט הצבאי, עם זאת הכידון נכנס לשימוש גם עבור כלי נשק לשימוש אזרחי. הכידון נכנס תחילה לשימוש בצמוד לרובי ציד בעיקר אלו שנועדו לשימוש כנגד חיות גדולות ומסוכנות כמו חזירי בר. הכידון שימש כנשק של מפלט אחרון כאשר הצייד עמד מול התקפה של חיה פצועה. באותה מידה היה הכידון שימושי ככלי נשק להגנה עצמית. בסוף המאה ה-18 יוצרו באנגליה כלי נשק שנועדו להגנה עצמית לאזרחים, אקדחים ורובים קצוצי-קנה בלנדרבוס (Blunderbuss) שהוצמדו להם כידון קטן שהותקן מעל או מתחת הקנה ובמקביל אליו ונדרך למקומו באמצעות קפיץ שנדחס לאחור כאשר הכידון מקופל ונעול למקומו על ידי תופסן, הכידון נפרש על ידי שחרור תופסן ועם הלחיצה עליו הקפיץ דוחף את כידון כלפי מעלה וקדימה עד לפריסה מלאה, ולאחר מכן ננעל הכידון במקומו. עם הופעת אקדח תופי ואקדחים חצי-אוטומטיים לא היה צורך יותר בכידון כגיבוי לאקדחים והשימוש בהם הופסק.

למרות הדעיכה בשימוש האזרחי בכידונים בכלל ובכידונים קפיציים השיטה אומצה על ידי מערכות צבאיות לשימוש בכלי נשק ייעודיים. כידונים קפיציים אינטגרליים שעיקר שימושם עבור חיל הפרשים הופיעו ברובה האיטלקי קרקנו (Carcarno M-91) (Carcano), עקרונות התכנון נועדו על מנת לפתור את בעיית נשיאת כידון רובה על ידי פרשים מאחר שנשיאת כידון בחגורה היה בעייתי מאוד עבור רוכבים והווה סכנה ממשית לפציעת החייל הנושא את הכידון. גם בתקופת השינויים שעברו על שדות הקרב ועל חילות הרגלים, חיל הפרשים שימש לתמיכה החייל הרגלים, תצפיות וסיור והטרדת האויב תוך שימוש בחרב ורומח. בתורת לחימה זו רובה או כידון היו בעלי תועלת מוגבלת עבור פרשים אלא בתפקידים שחייבו לחימה כרגלי - אבדן הסוס בעת לחימה, במצב זה שימש הכידון כנשק הגנתי למצבי חירום. הצבא היפאני אימץ את השיטה עבור הקרבין טיפוס 44 (Type 44 carbine) שנכנס לשירות כרובה עבור חיל הפרשים בשנת 1911. הכידון היה בעל להב ארוך ודק הדומה למחט וניתן לקפל אותו לאחור ולנעול מתחת לקנה. קרס שנמצא ישירות מתחת לכוונת הקדמית בצד ימין של הרובה, שימש לשחרור הכידון ופרישתו. הרובה הרוסי מוסין נגאן דגם M44 תוכנן על ידי צבא ברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה לשימוש בקרבות בתוך שטחים בנויים, לחמש צוות מומחים כגון צוותי ארטילריה ומרגמה, נהגים, חובשים וכל מי שהיה צריך נשק קצר למטרות הגנה. תכנון בעל עקרונות דומים שימש בתכנון הכידון הקפיצי של רובה סימונוב SKS שנכנס לשירות מיד לאחר מלחמת העולם. חיבור קבוע של כידון מתקפל עלה בקנה אחד עם הטקטיקה הסובייטית שלפיה יש לחבר תמיד כידון לכלי הנשק בעת לחימה.

כידון-חרב

כידון חרב מטיפוס יטאגטן ונדן. 1853

כידון חרב בריטי משנת 1907 צילום המראה את מנגנון הנעילה

בשנות ה-40 של המאה ה-18, צבאות של מעצמות אירופה החלו להקים יחידות מיוחדות של רובאים חמושים ברובים כלומר כלי נשק בעלי קנה חרוק בניגוד לקנים החלקים של המוסקטים. יחידות כאלה קיבלו לעיתים קרובות את השם הגנרי של יגר (בגרמנית: Jäger - "צייד") בשונה מיחידות חיל רגלים קל אחרות, יחידות היגר נחשבו ליחידות עילית אשר במהלך המאה ה-18 וה-19 עשו לרוב שימוש ברובים בעלי קנים מחורקים (Rifle) בעלי טווח רב יותר מרובי המוסקט הנפוצים. בעוד שיחידות חיל רגלים קלות נועדו להתקדם לפני הכוח העיקרי ולהילחם ביחידות מקבילות של האויב, חיילי יחידות היגר התפרסו באופן נרחב יותר ולרוב נלחמו בזוגות, כשהם יורים בטווחים גבוהים יותר (הודות לשימוש ברובה מחורק) במטרות איכות של האויב: קצינים, צוותי ארטילריה ומטרות אחרות שפגיעה בהן ערערה את יציבות ההגנה ויכולת ההתקפה של האויב. במקרה שהיגר נאלץ להיכנס לקרב פנים-אל פנים הוא השתמש בחרב קצרה בעלת להב ישר, חד קצה. תכנון זה שימש לעיצוב כידונים שהיו מקובעים ללוע הרובה באמצעות מוט וקפיץ. מאחר שהרובים היו בעלי קנה קצר משמעותית ממוסקטים, הכידונים נטו להיות בעלי להבים ארוכים יותר מאשר כידוני שקע רגילים על מנת להשיג אפקט דקירה ברומח. הצבא הבריטי אימץ גישה דומה בתכנון הכידון לרובה בייקר (באנגלית: Baker rifle) שהיה רובה מחורק, בהצתת חלמיש אשר פותח על ידי בשנת 1801 עם כידון שפותח בהשראת חרב קצרה באורך 23 אינץ' עם להב חוד חנית וידית פליז קשת הגנה, הכידון היה קבוע בצד ימין של הלוע, החליק על מוט ואובטח על ידי תפס קפיץ. כידון החרב לרובים המקורי היה בשירות פחות ממאה שנה בשל האימוץ אוניברסלי של הרובה-מוסקט בעל הקנה הארוך. עם זאת השימוש במונח "כידון חרב" הפך לשם ככלי לתאר כל כידון עם להב ארוך.

לאחר 1840. הופיע סוג חדש של כידוני-חרב ששימש את הצבא הצרפתי עד סוף המאה ה-19. כידון זה זכה לשם "יאטאגאן" (yataghan) על שם הדמיון לחרב קצרה בשם זה ששימשה את הצבא הע'ותומני. הכידון חרב מטיפוס יאטאגאן היה בעל ידית אחיזה מפליז עם שמורה, טבעת לוע שהושחלה על לוע הרובה להב מעוקל חד קצה והיה יעיל הן לחיתוך והן לדקירה. כידונים אלו תוכננו לשימוש בדור חדש של מוסקטים מחורקי קנה (רובה מיני (Minié rifle) והמערכת המשופרת רובה טבטייר (Tabatière rifle) בהם הטעינה נעשתה באמצעות בריח ולא דרך הקנה. רובים אלו היו בעלי קנה קצר יותר מהמוסקטים של המאה ה-18 ועל פי ההבנה של מתכנני הנשק הצרפתיים נזקקו לכידונים חדשים, ארוכים יותר על מנת שיוכלו לשמש כרומח בעת הגנה על קוי הגנה או התקפה של קוי אויב על פי התיאוריה שהכידון צריך לאפשר לחייל טווח מגע יעיל בכידון. הראשון בסדרת כידונים אלו דגם Mle 1840 היה להב 20.25 אינץ' לדגם המשופר שיצא בשנת 1842, הוארך הלהב ל 23 אינץ' ושמורה הוחלפה מפליז לפלדה קשה ועמידה יותר. כידון החרב הצרפתי הוצמד לרובה באמצעות זיז קצר מולחם על הלוע שהשתלב בחריץ בחלק האחורי שלידית הכידון במצב זה כשזיז והחריץ מחוברים, הכידון היה מקביל לקנה, החייל משך לאחור את הכידון וטבעת הלוע על גבי השמורה תמכה בכידון, זיז בצורת T השתלב בחריץ בקת הכידון וננעל עם תופסן קפיץ. התפיסה הזו עברה לרוחב דרך בסיס הכידון. כידון זה זכה להיות מאומץ על ידי צבאות אירופאיים אחרים מלבד צבא פרוסיה.

ניתוח של עדויות כתובות מהמאה ה-19 של חיילים וקצינים מעידות שחיילים בריטיים השתמשו בכידונים בעיקר ככלי עבודה ופחות כלי נשק, כך מופיע מקרה בו חיילים השתמשו בכידון על מנת לחתוך במהירות מדים של חיילי אויב מתים על מנת לקחת את ארנקי הכסף שהוסתרו מתחת לבגדים ומקרה אחר בו מעיד חייל כי השתמש בלהב הכידון על מנת לנקות מנת מזון שנפלה.

כידון עם גב מסור

כידון בריטי מודל 1875 לרובה ארטילריה "סניידר" עם גב מסור

כידון עם גב מסור לרובה קרבין- ארטילריה מרטיני הנרי 1886

טיפוס נוסף של כידוני חרב היה כידונים עם שיני-משור על גב הלהב. הרעיון מתוארך עוד למאה ה 17 וסכינים צבאיות שונות יוצרו עם שיני משור. בהתחשב בשימושיות של מסור שהיה תמיד בהישג יד, זה היה בלתי נמנע שדגמים שונים של כידונים ייוצרו עם גב משונן, במיוחד אלה שהונפקו לחיילי הנדסה ותותחנים. הצבא הפרוסי החל ליצר כידונים עם גב מסור באורך 48 ס"מ עבור רובה דרייס (Dreyse needle gun) ומאז כל דגם של כידון שהונפק לצבא הפרוסי או הגרמני כלל וריאנט עם גב משור הידוע והאיקוני ביותר מכולם S 98/05 ידוע גם בשם "סכין הקצבים" על שום צורת הלהב המתרחב הכידון כולל גרסת גב-מסור יוצרו במספרים גדולים עד לשנת 1918. מספר מצומצם של מדינות אחרות הנפיקו כידונים עם גב מסור הבולט שבהם היה כידון עבור רובה מרטיני הנרי בשנת 1871. לאחר סוף מלחמת העולם הראשונה ועם הירידה בקרנו של הכידון בכלל והכידון הארוך בפרט הופסק תכנון וייצור של כידונים עם גב מסור לחלוטין.

השימוש בכידונים עם גב מסור על ידי חיילים גרמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה הובילה למיתוס כי כוחות בעלות הברית הוצאו להורג באופן מיידי כל חייל גרמני שנלכד נושא כידון עם גב מסור, מאחר שלכאורה השיניים גרמו ליצירת פצעים קשים במיוחד לקרבן. אין שום הוכחות לנכונות המיתוס שמקורו ככל הנראה בספרו של אריך מריה רמרק "במערב אין כל חדש" בו מספר הגיבור, חייל גרמני, כי אם חייל יתפס עם כידון בעל גב מסור הוא עלול להיות מוצא להורג. ההיסטואיון של כלי נשק ביל הרימן קובע כי השימוש בכידון בעל גב משור מסורבל ולא נוח אף על פי שהכלי פונקציונלי. ומגיע למסקנה שכידון עם גב מסור "יותר טוב מכלום" למרבה האירוניה, המציאות היא שהשיניים על גב הכידון הפכו אותו לכלי נשק לא יעיל מאחר שהשיניים הקשו על חדירה ועל הוצאת הכידון מגוף האויב הצבא הגרמני לא ראה את הכידון עם גב מסור ככלי נשק שגורם "סבל מיותר" כמוגדר באמנת ז'נבה משנת 1864. הנחיה ממשרד המלחמה הפרוסית מיום 23 בינואר 1917 קבעה שכידונים עם גב מסור מסור חיוניים ללוחמה וכי השימוש בהם צריך להימשך. בשנת 1917 הפסיק הצבא הגרמני לנפק כידונים עם גב מסור מחיל הרגלים, ואת הקיימים שינו בחזרה לכידונים עם גב חלק. לא בגלל דאגות של שאלת ההומניות בשימוש או מחשש לשבויי מלחמה גרמניים אלא מאחר שהוברר כי הם לא היו יעילים כנגד מוטות ומבנים של גדרות תיל ששונו ממבני עץ למוטות מתכת.

יחסי גומלין בין הכידון לרובה

חיילים רוסים בעמדות הגנה על יד סטלינגרד עם רובי מוסין-נגן מודל 1891 וכידוני "שטיק" מורכבים על הקנה

רובה מוסין-נגן מודל 1891 ולידו הכידון הארוך "שטיק"

השימוש בכידוני-חרב הדגיש את כל הבעיות הקשורות בשימוש בכידונים שהועצמו בגלל האורך והמשקל של הכידונים הגדולים. בגלל ממדיהם השימוש בהם נועד להיות בעת פקודה ובשעת חירום, הכידון לא נועד להיות מוצמד לרובה בכל עת. בשנת 1836 נערכו מבחנים בארסנל הבריטי של אנפילד שקבעו כי ברובים המצוידים בכידוני-חרב נוצרות השפעות גומלין בעת הירי, גזים שנפלטים בעת הירי גורמים נזק לידית הכידון ולניצב.

בעיה נוספת שהוחמרה על ידי הרכבת הכידון על הרובה הייתה ההשפעה על דיוק הירי של הרובה, תופעה ידועה של תנועות בקנה הרובה בעת הירי הידועה כתופעת מתנד הרמוני, עצם קיום תנודות הרמוניות בעת הירי היא בעלת השפעה זניחה בכלי נשק צבאיים שנועדו ללחימה בטווחים קצרים יחסית ובקצב אש גבוה אך מוחמרת באופן משמעותי עם הרכבת כידון מכל סוג ובעיקר כידוני-חרב על גבי הרובה משום שהשינוי בחלוקת המשקל של הרובה והעובדה שכידוני חרב היו במשקל קרוב או זהה לקנה הרובה עצמו ובנוסף לכך העובדה שהכידון "ישב" בצד הקנה השפיעה ישירות על התנודות ההרמוניות ופגע משמעותית בדיוק הירי. בשנת 1981 הצבא הרוסי הכניס לשימוש את רובה המוסין-נגן עם כידון-שקע ארוך ייחודי שזכה לשם "שטיק" (Schtyk), מאחר שדוקטרינת הלחימה של הצבא הרוסי גרסה שהכידון יהיה מוצמד לרובה בכל עת שהרובה בשימוש, הכידון והרובה עברו תהליך מיוחד של איפוס והתאמה במפעל בעת הייצור. מבחני ירי שנערכו לרובה עם הכידון מעידים שתהליך האיפוס היה מוצלח והרובה מדויק יותר בירי ע0 הכידון מאשר בלעדיו.

הלחמת זיז החיבור של הכידון אל קנה הרובה יצרה שינויים בתכונות המתכת ששינתה את תכונות הקנה והחלישה את המבנה שלו עד כדי חשש שהשימוש בכידון ייצור עומסים על נקודת החיבור ויגרום לעיוותים או אפילו שבר בקנה. על מנת לעקוף בעיה זו הורכבו 1856 זיזי חיבור לקנה על ידי שימוש בטבעת חיצונית שהודקה באמצעות פין מתכת או שימוש בשיטת החיבור של כידון-שקע, פטנט שהופיע על הרובה הבריטי"דגם קצר 1856 " ולאחר מכן על רובי מרטיני-הנרי סימן 4 ואומץ על ידי הצבא הגרמני ברובי מאוזר דגם M1871 . בשנת 1888 הופיע קיבוע חדש על גבי רובה לי-מטפורד שעליו הורכב כידון בעל להב פיפיות באורך 30 ס"מ על זיז שהורכב מתחת לקנה והשתלב במגרעת בצורת T בניצב של הכידון, נקודת עיגון נוספת הייתה טבעת על גבי שמורת הניצב שהשתחלה על גבי הקנה. הכידון היה מהיציבים ושימושיים התכנון אומץ על ידי שאר הצבאות האירופאיים מלבד הצבא הצרפתי והרוסי.

כידון-סכין

חיילי חיל הנחתים של צבא ארצות הברית בקרב על פלוג'ה בעיראק 2004 עם כידוני OKC-3S מוצמדי לקנה הרובה

חייל בריטי יורה ברובה SA80 עם כידון בעת תרגיל 2015

חיילים של הצבא האירי במסדר עם רובים מסוג שטייר AUG עם כידון טקסי מצופה כרום תוצרת גרמניה מסוג KCB-77 M1

מאז מלחמת העולם השנייה ירד מעמדו של הכידון, הוא התכווץ בגודלו והפך לסכין שאפשר להצמידו לקנה הרובה, להשתמש בו ככלי נשק בזכות עצמו כאשר לא ניתן להשתמש בנשק חם וגם ככלי עבודה. כך עוצב הכידון האמריקאי M7 על בסיס סכין שוחות-לחימה סימן 3 של צבא ארצות הברית שהונפקה לחיילי הצבא האמריקאי כסכין ייעודית ללחימה. החל ממרץ 1943. השינוי בחשיבה טקטית לגבי חשיבות הכידון לא שינתה את העובדה כי גם אל תוך המאה העשרים צבאות מתכננים ומיצרים כידונים ומקדישים משאבים לאימון חיילי חיל רגלים בלחימה עם כידונים. גם בתחילת המאה ה-21 משמש הכידון-סכין המורכב על גבי רובה ככלי נשק סטנדרטי בצבאות רבים, ומרבית רובי הסער המודרניים שומרים על זיז חיבור לכידון שעדיין מיוצר ומונפק בהתאמה לתורות הלחימה. הכידונים שתוכננו לאחר מלחמות העולם, ובעיקר הכידונים שתוכננו בסוף המאה העשרים הם כלים רב-תכליתיים לעיתים קרובות כסכיני שירות, ובשילוב עם הנדן יכולים לשמש כמספרי-תיל או כלים אחרים העשויים לשמש את החייל.

הכידון מילא תמיד תפקיד משמעותי כאשר הוא מוצמד לרובה בטקסים שונים כמגלם של רוח הלחימה והשילוב בין ההווה השייך לכלי נשק חמים והעבר שהיה נחלת כלי הנשק הקרים. כידונים קבועים מסמלים את מוכנות היחידה לקרב. כידונים טקסיים מיוצרים בדרגת גימור גבוהה יותר ולעיתים מצופים בכרום כדי לשפר את המראה שלהם ולעיתים מיוצרים עם חוד כהה למנוע פגיעה בדגלים המתנופפים בסמוך או פציעות במהלך תרגילים הסדר שנעשים במבנה צפוף.

אחת המטרות לשימוש בכידונים בצבאות מודרניים הוא להרגיל את החיילים באימונים בשימוש בנשק קר, אימונים שלטענת מומחים בפסיכולוגיה של לחימה מפתחים אגרסיביות הנחוצה לצורך התקפה. המחקרים המעידים על הרתיעה של חיילים משימוש בנשק בטווחים קצרים ומשימוש בנשק קר בפרט מעידה על פי מחקרים אלו על נקודה אינטואיטיבית לגבי תועלת הגלומה באימון ובתרגול השימוש בכידון, הטענה היא כי אין למדוד את יעילות הכידון כנשק על ידי ספירת מקרים של של קרבות בו הופעלו כידונים אלא להעריך את תרומתם להטמעה וטיפוח של התוקפנות הנדרשת מחייל בשדה הקרב וחשיבות משנית בלבד לשכלול טכניקה של לחימה גרידא. במדריכי אימונים של הצבא הבריטי מצוינים היתרונות של אימוני כידון כהשפעה על התנהגות וגישת החייל לחתירה למגע עם האויב. אימוני השימוש בכידון משתלבים מנקודת מבט פסיכולוגית על מנת ליצור אסוציאציות נפשיות חזקות בין כידון לתוקפנות בשילוב על קשיים גופניים ונפשיים של תהליך האימון הבסיסי מחושבים יפה כדי ליצור התניה לרמות גבוהות של אגרסיביות.

כידונים בשימוש צבאות מודרניים

לאחר מלחמת העולם השנייה החליף צבא ברית המועצות את הכידון ששימש את רובה ה AK-47 לכידון 6H3 של רובה ה AKM שהיה אחד הכידונים המודרניים הראשונים. הכידון תוכנן להיות רב תכליתי, הוא יותר יוצר מכשיר לחיתוך תיל כאשר הוא משולב עם הנדן שלו, ציפוי פולימר על גבי הנדן מספק בידוד מלהב המתכת כדי לחתוך בבטחה חוט הנושא זרם חשמלי כידון זה היווה בסיס לתכנון הכידון האמריקאי M9 (M9 bayonet) שנכנס לשירות בצבא ארצות הברית בשנת 1986. הצבא הסובייטי הציג בשנת 1985 שיפור על הדגם הקיים עם הכנסתו לשימוש של הכידון 6H5 של הרובה AK-74 שכלל תכנון רדיקלי של הלהב: שטוח מצד אחד היוצר את חוד הלהב עם הצד השני, חלק מהלהב מעוצב עם שיני משור והחוד עוצב כחוד של רומח וניצב עשוי מיציקת פלסטיק אחודה על מנת לאפשר להשתמש בכידון כסכין לחימה בנוחות.

בשנת 2001 החליף הצבא האמריקאי את הכידונים M7 ו M9 בכידון משופר OKC-3S (OKC-3S bayonet) שמבוסס על סכין סימן 2 של הצי האמריקני. עיצוב מודרני של חוד הלהב מסייע לחדור לאפודי מגן והוא מצופה כנגד החזרי-אור. בלהב שובצו שיני מסור בסמוך לידית עוזרים לשפר את תפקודו כסכין שירות. הכידון תוכנן להיות עמיד בפני קורוזיה, ומשקלו 570 גרם ביחד עם נדן באורך כולל של 20.3 ס"מ. ידית האחיזה בעלת חתח אליפטי עשויה מחומר סינתטי על מנת למנוע פגיעה ועייפות ידיים במהלך האימונים. הנדן עשוי מחומר פולימרי ומותאם למערכות החגור המודולריות של צבא ארצות הברית ובו בנוי קפיץ ומשטח חיכוך לנעילת הכידון לנדן. כן שולב בנדן מוט השחזה אך הושמטה היכולת לשמש כחותך תיל.

צבא בריטניה הכניס לשימוש כידון-סכין L3A1 בתכנון המסתמך על שיטת כידון-שקע עבור רובה L85. לכידון ידית חלולה שמתאימה על הלוע בעוד הלהב נמצא במקביל לקנה כדי לאפשר לירות את הרובה בזמן ההתקנה של הכידון. הלהב זה מעוצב ליצור חדירה יעילה בעוד קטע מהלהב משונן לחיתוך חבלים. ידית הכידון מעוצבת כדי לאפשר לכידון לשמש כסכין לחימה בפני עצמה. הנדן כולל להב מסור, אבן השחזה כדי לחדד את הכידון ופותחן בקבוקים ובשילוב עם הכידון, הוא גם יוצר חותך תיל.

הצבא הגרמני שילב כידונים ברובי הסער G3 ויורשו G36 המבוססים על הכידון הרוסי לרובה ה AKM ואף הסב כידונים סוביטיים שנמצאו במחסני הצבא המזרח-גרמני לשימוש ברובי הסער הגרמניים. החל משנות ה-80 של המאה ה-20 הכידונים לא הונפקו לחיילים אלא נשמרו במחסנים. הכידונים היו בעלי להב קהה וללא יכולת חיתוך אלא דקירה בלבד. חיילי יחידות עילית של הצי הגרמני השתמשו בכידונים, לאחר השחזת הלהב לצורך חיתוך וטיפול בחבלים.

• 

  כידון ונדן של רובה AKM

• 

  כידון-סכין רוסי מודרני 6H5 עם נדן ההופך את הכידול לחותך תיל.

• 

  כידון-סכין מודרני מדגם M9 של צבא ארצות הברית עם נדן המשמש לחיתון תייל ומתקן הצמדה לחגור.

• 

  כידון-סכין מודרני של צבא ארצות הברית מדגם OKC-3S

• 

  כידון-סכין של צבא גרמניה עבור רובה סער G3

סימונים

הרוב המכריע של הכידונים המודרניים נושאים סימונים שונים המחולקים ל 4 קטגוריות שונות.

• סימוני יצרן מוטבעים בדרך כלל על החלק של הלהב הקרוב ידית האחיזה של הכידון הידוע בשם ריקסו (Ricasso). לעיתים כולל את שם הארסנל הממשלתי בו ייצרו את הכידון ולעיתים הלוגו של היצרן. יוצאי דופן הם כידוני חרב צרפתיים מסוג "יאטאגאן" בהם שם הארסנל כתוב על גבי גב הלהב. אם הכידון יוצר על ידי בית חרושת לא-ממשלתי סימוני היצרן יכילו סימן מסחרי לעיתים בתוספת שם היצרן. סימונים מסחריים יעידו כי הכידון סופק על ידי ייצרן מסחרי כחלק מחוזה ממשלתי או במקרים אחרים כידון שיוצר למכירה בשוק החופשי.
• סימני חימוש או לעיתים חותם בעלות ממשלתית. בדרך כלל בצורת ריקועים קטנים שהוטבעו בכידון לאחר שנבחן על ידי נציגי משרד החימוש הממשלתי לאישור כי הכידון עומד בסטנדרטים שנקבעו בחוזה הייצור. סימנים אלו מבחינים בין כידונים שייוצרו לשוק החופשי והם לא הוטבעו בסימני חימוש וכידונים שייוצרו על ידי יצרן פרטי לחוזה ממשלתי. כידונים שיוצרו בממלכות אירופאיות על הכידון יופיעו סמלי הממלכה בצורת כתר ולעיתים אות המייצגת את שמו של המונרך. על גבי כידונים של מדינות אחרות יופיעו סמלי המדינה, פטיש ומגל על כידונים של ברית המועצות וראש נשר על כידונים של צבא ארצות הברית.
• סימני התאמה לרובה לעיתים נחרטו על גבי הכידון סדרה של אותיות ומספרים התואמת לרובה אליו הוצמד הכידון. סימונים אלו אופייניים במיוחד לכידונים רוסיים של רובי מוסין נגאן. רובים אלו אופסו במפעל עם הכידונים עליהם על מנת למנוע סטיות במקבץ של הרובה בעת ירי כאשר כידון מוצמד לרובה. במקרים אחרים חרוט המספר הסריאלי של הרובה/כידון ותאריך ייצור.
• סימני יחידה צבאות אחדים חרטו סימנים מזהים של היחידה על גבי הכידון. בסוף המאה ה-18 כידונים בריטיים סומנו על ידי ספרות ואותיות שסימנו בקיצור את שיוך הכידון ביחידה הצבאית: מספר הרגימנט, מספר הפלוגה, ומספרו המזהה של החייל בפלוגה, נוהג זה הופסק לאחר המהפכה האמריקאית. בשנים שלאחר מכן ועד לסוף מלחמת העולם משרד המלחמה הבריטי קבע כללי נוקשים לסימון כידונים: כידוני שקע סומנו על גבי התקן הקיבוע עצמו או על גבי הריקסו, כידוני חרב סומנו על גבי בסיס הניצב. מסורת זו של סימון יחידה על גבי הכידונים הופסקה עם תחילת מלחמת העולם הראשונה מאחר שלמנפיקי הנשק היו מטלות דחופות יותר. הצבא הגרמני היה בעל מסורת מסודרת של סימון כידונים: סימונים מסודרים הוטבעו על גבי הצב השמאלי של מגן הניצב על פי נוסחה קבועה וסדר יורד בגודל היחידה עד לסימון המזהה את החייל המשתמש הכידון. סימוני היחידה הוטבעו על גבי הנדן של הכידון.

אביזרים

חגורה ונדן

צנחן בריטי בעת לחימה באפגניסטן 2008. בחגור נמצא כידון בתוך נדן.

האביזר ההכרחי שליווה כל כידון היה הנדן שאפשר את נשיאת הכידון בעת שלא היה מוצמד לרובה. בתחילת השימוש בכידונים במאה ה 16 היה ככידון מושחל לנרתיק פשוט שאליו הייתה תפורה לולאה שהתחברה לחגורה של החייל. בציורים מהמאה ה-17 מופיעים חיילים נושאים כידוני-תקע המושחלים בתוך לולאה שכונתה "צפרדע". לולאה זו שימשה לנשיאת כידוני-שקע במשך השנים ואל תוך המאה ה-18 ואיפשרה לחייל גישה נוחה ומהירה אל הכידון לעיתים בסמוך או בצמוד לפגיון או חרב קצרה ששימשה כנשק להגנה עצמית במקביל. בתחילת המאה ה-18 חל שינוי בדרך נשיאת הכידון, חיילים חגרו רצועת כתף אליה חובר מנשא משולש עם נדן עליון לכידון ונדן תחתון לכידון התחמושת הדרושה להפעלת המוסקט נישאה בתוך תיק שהוצמד לחגורה. בצבא הפרוסי של המאה ה-18 תורת הלחימה גרסה כי החייל יישא את הכידון בכל הזמנים ולכן לא הנפיקו נדנים לכידונים כלל. צבאות בריטיים לאחר מלחמת העצמאות האמריקאית הפסיקו לשאת חרב קצרה והכידון הושחל בנדן שהושחל בעצמו בגליל בתוך חגורה צולבת שתלתה על כתף ימין והכידון ישב בצד שמאל של החייל. נדנים אלו היו עשויי מעור עם פתח מחוזק בטבעת מתכת שהיו פגיעים לקריעות בעיקר כאשר הכידון היה מחוץ לנדן. הצבא הצרפתי המשיך לצייד את חייליו בקומבינציה של חרב וכידון, לאחר המלחמות הנפוליאוניות החרבות לשימוש חיל רגלים הוגבלו ליחידות עילית ויחידות רובאים "פוסילייר" לבשו חגור ובו התקן אליו הושחל נדן הכידון.

שינוי נוסף בנדן הכידון התרחש כאשר הצבא הצרפתי ובעקבותיו צבאות אירופאיים אחרים עברו לכידוני-חרב עבור כידונים אלו יוצרו נדנים עשויים ממתכת שהיה עמיד יותר לתלאות שדה הקרב. נדנים אלו כללו גם התקנים שאיבטחו של הכידון בתוך הנדן ומנעו מהכידון לפול החוצה בעת הקרב, בדרך כלל מנגנון האבטחה הורכב משני קפיצי מתכת על פתח הנדן שנעלו את הכידון במקומו. התקן אחר כלל רצועה שקשרה את ניצב בכידון אל הנדן בטבעת עור נוספת והיה נפוץ בקרב פרשים. בשנת 1850 הפסיק הצבא הבריטי את השימוש בחגורות צולבות לנשיאת כידונים וחגורה חדשה הוכנסה לשירות עם "צפרדע" בצורת האות Y שנתפרה אל תוך החגורה וחיבור לחגורת התחמושת, חיילים מדרגת סמל לא השתמשו בחגורת התחמושת אלא בחגורה לכידון בלבד, סידור שהפך אוניברסלי בצבא הבריטי בשנת 1871 ואפשר לחייל הבריטי לשאת את הכידון באופן הנוח עבורו, תכנון זה נותר בעיקרון ועם שינויים מתבקשים כדרך לנשיאת כידונים גם אל תוך המאה ה-21. במהלך מלחמת העולם השנייה חל מהפך בנשיאת כידונים בצבא הבריטי והכידונים נישאו בתוך כיסים מיוחדים בתרמילים של החיילים. הכידון לרובה הסער SA80 נישא בתוך נדן עם חיבור מהיר לחגור.

בצבא של ארצות הברית, עד למאה ה 19 חיילים נשאו את הכידונים במנשא מיוחד והכידון נח בתוך הנדן בזווית של 45 מעלות המתקן זכה למקצה שיפורים בשנת 1860, אז נותק התקן ההצמדה לחגורה מהנדן והם יכלו להיות מחוברים עם פין ממתכת שאיפשרו לנדן תנועה על ציר וגמישות בנשיאה ואבטחה לכידון בתוך הנדן בעיקר כאשר החייל ישב. במהלך מלחמת העולם הראשונה חיילים אמריקאיים נשאו את הכידונים בכיס מיוחד בתרמילי הגב, סידור שהיה נוח לחייל ושמר שהכידון לא יפריע לתנועה.

רצועות וקשרים

כידון-חרב גרמני מדגם S98-05 של רובה מאוזר עם נדן ועליו טרודל עם ציצית

"רצועת חרב" או לעיתים קרויה "קשר החרב" אנגלית: (Sword-knot) (צרפתית: Portepee) היא רצועה העשויה בדרך כלל עור שנקשרה בצד אחד בקשר מיוחד לנדן החרב ומהצד השני סביב היד של החייל כדי למנוע את איבוד החרב אם היא נופלת. אף על פי שיש להם פונקציה מעשית רצועות אלו היו לעיתים קרובות בעלות ערך דקורטיבי שהצביע על מעמד נושא החרב. לכידונים הותאמו על ידי צבאות אירופה רצועות חרב שנקראו לעיתים "טרודל" (גרמנית: Troddel מילולית: ציצית) על שם הציצית הדקורטיבית שהייתה הסיומת לרצועה. כאשר הסתיים העידן בו חיילים נשאו חרבות לאחר בשנים שלאחר המלחמות הנפוליאוניות השימוש ברצועה נמשך עבור כידונים זה לא שימש שום פונקציה מעשית, אבל הצבעים שלה תיארו את היחידה הצבאית שאליו השתייך החייל ואת דרגתו. במהלך מלחמת העולם הראשונה, מחסור בחומרי הגלם גרם לכך הטרודל ייוצר מפסולת כותנה וכך איבד האביזר את צבעיו העליזים. קציני צבא לבשו כידוני-חרב באופן שגרתי כדי להחליף את החרבות שהיו סמל סטטוס אך משהוברר במהלך מלחמת העולם הראשונה כי הטרודל הצבעוני הופך את הקצין למטרה עבור צלפי אויב הופסק השימוש בו בשדה הקרב.

שימושים שונים לכידון

חיבור כידון

חיבור כידון (Bayonet mount) הוא חיבור מכני שקיבל את שמו משיטת החיבור של כידוני-שקע לרובה על ידי חריץ בן שלושה שלבים בצורת האות הלועזית Z המשתלב עם זיז קטן הידוע גם כ"שלושה חריצי תנועה". (אנגלית:three motion slots) חיבור כידון משמש בעיקר כשיטה של חיבור בין 2 גופים ומשמש בעיקר התאמת עדשה למצלמה בחיבור שהוא אוניברסלי, שימוש אחר לחיבור ביונט הוא חיבור מהיר של צינורות כיבוי. מחבר כידון לשימוש חשמלי שהוא מנגנון הידוק המורכב מצד זכר גלילי עם פין גלילי אחד או יותר, וקולטן נקבה עם חריצים תואמים בצורת האות L הפין מחליק אל הזרוע האנכית של ה- L מסתובב על פני הזרוע האופקית ואז נדחף מעט כלפי מעלה שם הוא ננעל למקומו בדרך על ידי קפיץ.

אמנות לחימה

הלחימה בכידונים הוותה השראה לאמנות הלחימה היפנית המודרנית (גנדאי בודו) וספורט הלחימה ג'וקנדו (Jūkendō) (קאנג'י: 銃剣道, רומאג'י: Jūkendō, מילולית: "דרך קידון הרובה"). אמנות לחימה זו שואבת מקנדו ומסוג'וטסו אך עושה שימוש בכידוני רובה בהשראת טכניקות צרפתיות ללחימה בכידון מהמאה ה -19. ההשערה של חוקרים היא שאמנות לחימה זו שאבה מתורת הלחימה שהובאה עם משלחות צבאיות צרפתיות ליפן בראשית תקופת מייג'י, שיטות לחימה אלו היו חלק מתוכנית הלימודים באקדמיה הצבאית של טויאמה בטוקיו ובאופן חלקי שולבו בתורת הלחימה אייקידו. בג'וקנדו מתאמנים עם "מוֹקוּג'וּ", העתק עץ של רובה עם כידון קהה במטרה לפגוע בשלושת אזורי מטרה העיקריים: הלב, הגרון והצד השמאלי התחתון של היריב. בג'וקנדו, כמו באמנויות לחימה יפניות אחרות, נהוג לתרגל קאטה.

קישורים חיצוניים

• שמואל שמואל, ‏הכידון כלי עתיק נגד איומים חדשים, מערכות 433, אוקטובר 2010 עמ' 52-57
• כידון רובה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34267045כידון רובה