ג'ובאני בטיסטה גאולי

ג'ובאני בטיסטה גאולי
Giovanni Battista Gaulli
לידה	8 במאי 1639; ג'נובה
פטירה	2 באפריל 1709 (בגיל 69); רומא
יצירות ידועות	Conversion of Paul, The Sermon of St. John the Baptist, A Blessed Abbess Receiving the Host from the Hands of Christ, Paintings by Giovanni Battista Gaulli il Baciccio in the Uffizi Gallery, The Thanksgiving of Noah
זרם באמנות	בארוק, רוקוקו

ג'ובאני בטיסטה גאולי (Giovanni Battista Gaulli) (8 במאי 1639 - 2 באפריל 1709), ידוע גם בשם Baciccio או Baciccia, היה צייר בארוק איטלקי שפעל בתקופות הבארוק הגבוה ובתקופות הרוקוקו המוקדמות. גאולי ידוע בעיקר בזכות ציורי הקמרון האשלייתיים הגדולים שצייר בכנסיית הג'סו ברומא. עבודתו הושפעה מג'ובאני לורנצו ברניני.^[1]

ביוגרפיה

גאולי נולד בג'נובה בשנת 1639, הוריו מתו ממגפה בשנת 1654. באמצע המאה ה-17, ג'נובה הייתה מרכז אמנותי איטלקי קוסמופוליטי ואירחה מפעלים אמנותיים ממדינות צפון אירופה, כולל מדינות עם אוכלוסיות לא-קתוליות כמו אנגליה והפרובינציות ההולנדיות. ציירים כמו פטר פאול רובנס ואנתוני ואן דייק שהו בג'נובה מספר שנים. ההשפעות המוקדמות ביותר על גאולי היו ציירים זרים אלו לצד אמנים מקומיים אחרים, כולל ולריו קסטלו, ג'ובאני בנדטו קסטיליונה וברנרדו סטרוצי.

סוחר אמנות ג'נובי בשם פלגרינו פרי, הכיר לו את ברניני, שתמך בו וקידם אותו. בשנת 1662, התקבל לגילדת האמנים הרומית, האקדמיה של סן לוקא. בשנה שלאחר מכן, הוא קיבל את העבודה הציבורית הראשונה שלו עבור יצירת מזבח, בכנסיית רוכוס ה"קדוש", רומא.

משנת 1669, לאחר ביקור בפארמה, הושפע גאולי מהציור של אנטוניו דה קורג'ו בקתדרלה של פארמה, והציור שלו קיבל היבט ציורי יותר, פחות ליניארי, והקומפוזיציה, מאורגנת di sotto in su ("מביט מלמטה למעלה"), תשפיע על יצירת המופת המאוחרת שלו. בשיאו, גאולי היה אחד מציירי הדיוקנאות המוערכים ביותר ברומא,^[1] וצבר מספר רב של תלמידים.^[2]

גאולי מת ברומא באפריל 1709.^[2]

כנסיית Gesù

במחצית הראשונה של המאה ה-17 כנסיות האם של הקונטרה-רפורמציה, עוטרו בפאר. יוצאי דופן היו שתי הכנסיות הישועיות הגדולות ברומא, שאמנם היו עשירות בגילופי שיש ואבן, אך נותרו עקרים מבחינה אמנותית עד אמצע המאה ה-17. במיוחד בלטה כנסיית ג'סו עם תקרת הספינה מטויחת וריקה ללא פרסקאות.

בשנת 1661, נבחר מנהיג חדש למסדר הישועי, ג'אן פאולו אוליבה שהחל לקדם את האמנות והעיטורים בכנסיות. בבחירה שהייתה שנויה במחלוקת בשל סיבות דתיות^[3] אך בתמיכת ברניני, הפקיד אוליבה את העבודה היוקרתית בידי גאולי בן ה-22 בלבד.^[1]

גאולי עיטר את הכיפה כולה, כולל המגדל אור בראש הכיפה והפנדנטיבות, הקמרון המרכזי, שקעי חלונות ותקרות הטרנספטים. החוזה המקורי קבע שהעבודות על הכיפה אמורה יסתיימו תוך שנתיים, והשאר עד תום עשר שנים.

יצירת המופת של גאולי היא בספינה של הכנסייה ונקראת ניצחון שמו של ישוע.

היצירה מתארת את תקרת הכנסייה כאילו נפתחת מעל הצופה, הפנורמה נצפית בפרספקטיבה אמיתית di sotto in su, בדומה לתקרת הכיפה המצוירת של קורג'ו. תלמידו של ברניני, אנטוניו ראגי, יצר את דמויות הסטוקו, וכשמביטים בהן מרצפת הספינה המרכזית של הכנסייה, קשה להבחין בין המלאכים הצבועים לאלה העשויים סטוקו. הקומפוזיציה הפיגורטיבית גולשת מעבר לשולי המסגרת, דבר שמעצים את האשליה של המאמינים הממריאים באורח ניסי כלפי האור שמעל.

מורשת

סדרה של תקרות כאלה צוירו בספינות הכנסיות הרומיות במהלך שלושת העשורים האחרונים של המאה ה-17. במאה ה-18, ג'ובאני בטיסטה טייפולו ואחרים המשיכו את הקוודרטורה (ציור אשלייתי) בצורה מפוארת ותיאטרלית, אבל ככל שתנועת הבארוק הגבוה התפתחה לרוקוקו שובב יותר, הפופולריות של סגנון זה הידלדלה. בעבודותיו המאוחרות, גם גאולי נע בכיוון זה. לפיכך, בניגוד לפאר בג'סו, גאולי מאמץ בהדרגה צבעים פחות עזים, וקומפוזיציות עדינות יותר לאחר 1685 - כולם סימני ההיכר של הרוקוקו.