גטו דאוגבפילס
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | גטו |
| מדינה | לטביה |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | 18 ביולי 1941 |
| תאריך סגירה | בסביבות 1 במאי 1942 |
| אוכלוסייה | |
| השתייכות האסירים | יהודים |
גטו דאוגבפילס (ידוע גם כגטו דווינסק) היה גטו שהוקם במעוז של ראש הגשר הצף מעל נהר הדאוגבה, שהיווה חלק ממבצר עתיק ליד דאוגבפילס, העיר השנייה בגודלה בלטביה, בעקבות כיבושה של לטביה על ידי גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה בקיץ 1941.
רבים ממעשי ההרג הקשורים לגטו התרחשו ביער פוגליאנקה הסמוך. הוא אמנם ידוע בתור גטו, אולם למעשה היה בו מבצר עתיק שהוסב לבית סוהר על מנת להחזיק יהודים באופן זמני לפני שנרצחו ביער פוגליאנקה. מקומות דומים באירופה נקראו מחנות ריכוז[1].
תחילת השואה בדאוגבפילס
לפני מלחמת העולם השנייה, דאוגבפילס הייתה מרכזה של קהילה יהודית משגשגת באזור לטגליה, ואחד מהמרכזים החשובים ביותר של התרבות היהודית במזרח אירופה[2]. מרבית יהודי המחוז נספו בידי הנאצים לאחר הכיבוש הגרמני של לטביה.
בקיץ 1941, כ-12,000 יהודים חיו בדאוגבפילס. טור ענק של פליטי מלחמה, ובכלל זה יהודים מליטא וכן חיילי הצבא האדום שהופרדו מיחידותיהם, נעו בצפון מזרח הכביש מקובנה לדאוגבפילס, בבריחה מהצבא הגרמני המתקדם. בדאוגבפילס הפליטים ציפו למצוא ביטחון או אולי לעלות על רכבת לכיוון מזרח. חלק מהפליטים היהודים הצליחו להגיע לגבול הסובייטי, אך שומרי נ.ק.וו.ד. מנעו מהם לעבור. בסופו של דבר חלקם הורשה לעבור, אבל זה היה מאוחר מדי עבור רובם[3]. לאחר כמה ימים של הפצצות אוויריות, הצבא הגרמני כבש את דאוגבפילס ב-26 ביוני 1941, אבל עדיין נלחם בסביבה הקרובה למשך כמה ימים. אש בערה בעיר, שהנאצים מאוחר יותר בחרו להאשים את היהודים בהצתתה[4].
ב-29 ביוני 1941, בהוראת מפקד המשטרה הלטבית בדאוגבפילס, הוצבו ברחבי העיר שלטים גדולים בגרמנית, רוסית ולטבית, בהם נקראו כל הגברים היהודים מתחת לגיל 60 להתאסף בבוקר בשוק המרכזי. חלקם הועסקו בקבירת גופות של אזרחים וחיילי הצבא האדום שנהרגו בלחימה, ולאחר מכן, בקבירת סוסים מתים. רבים אחרים נאלצו לחפור לעצמם קבר ונרצחו על ספו[5][6].
הרג המוני של יהודים בלטביה היה חלק מתוכנית כוללת שפותחה בדרג הגבוה ביותר בממשל הנאצי. חלקים מהתוכנית יושמו כבר במדינות אחרות, כגון שרפת בתי כנסת (גרמניה) וגטואיזציה (פולין). לטביה הציגה פיתוח חדש בשואה - יישום של הרג המוני מייד עם כיבושה של המדינה[7].
האס דה ניסה לעורר רגשות אנטישמיים אצל המקומיים הלטבים, באילוץ יהודים לחפור קברי אחים של לטבים שנרצחו על ידי הנ.ק.וו.ד. בזמן הכיבוש הסובייטי, שהחל ביוני 1940. זה היה חלק מתוכנית כוללת שלהם לשייך את היהודים עם הקומוניזם והרוסים, שלא היו פופולרים בלטביה. בהוצאות להורג הראשונות, שומרים לטביים נהגו לשאול את היהודים הממתינים למותם, אם הם מרגישים כמו לשיר "קטיושה", שהיה שיר פטריוטי רוסי[8]. האשמת היהודים בהיותם קומוניסטים ובהצתת דאוגבפילס החלה לחלחל. כך למשל עיתון בדאוגבפילס (Daugavpils Latviešu Avize) פרסם מאמר מערכת, שתאם את המאמץ הגרמני להאשים את היהודים בזוועות הקומוניזם:
הגיע הזמן לשים קץ לכל השירות ליהודים, של מכירת עצמנו ליהודים! ... צריך לזכור שהיהודים הם אלה שקיבלו את פני הצבא האדום ביולי 1940 ושעבדו, עינו והרגו לטבים במהלך השלטון הקומוניסטי[9].
ב-28 ביוני 1941, יומיים לאחר נפילת דאוגבפילס, הנאצים אספו את היהודים בבית הכנסת, ולאחר מכן הוציאו אותם וירו בהם. יהודים אחרים נרצחו באופן אקראי כשהתהלכו ברחוב. למחרת, הצבא הגרמני החל לרכז את הגברים היהודים של דאוגבפילס ולהכפיף אותם לטרור, השפלה וכליאה בתנאים אכזריים וצפופים. ניצולים דיווחו: "הם היו תופסים יהודים ברחובות דווינסק ולוקחים אותם לבית הסוהר שבו הם היו מתייסרים קשות. הם נאלצו לשכב על הקרקע ולקפוץ שוב, ומי שלא יכול היה לעשות זאת מספיק מהר נורה[10].
משטרת העזר הלטבית שמרה על בית הסוהר שבו הוחזקו הגברים היהודים. העבודה הפכה להיות קשה מנשוא, כי האסירים נאלצו, פשוטו כמשמעו, לעבוד עד מוות. משימה אחת כללה גלגול בלוקים ענקיים של אבן לראש גבעה, אחרת כללה סחיבת קורות כבדים מספר קילומטרים. שומרים גרמנים פגעו באסירים בשוטים כרצונם[5].
היהודים החלו להיות מוגבלים יותר ויותר. הם נצטוו ללבוש את הטלאי הצהוב והנאצים אסרו עליהם להשתמש במדרכות אלא לרוץ באמצע הכביש, אסרו עליהם לדבר עם מי שאינו יהודי, ולקרוא עיתונים.
טבח פארק הרכבת
ב-7 ביולי 1941, משטרת לטביה עצרה 1,250 אנשים, בהם 1,125 יהודים, והחזיקה בהם בבית הסוהר המרכזי בדאוגבפילס. ארבעת מעשי הטבח שהתרחשו בדאוגבפילס, שניים התרחשו בפארק מסילת הרכבת המכונה גם "הגן של עובדי הרכבת", אחד בשטח האימונים הצבאי, ואחד ליד בית הקברות מצפון לעיר.
סידני אוונס, ניצול טבח פארק הרכבת, נתן את תיאורו לטבח[11]: ב-8 ביולי 1941, הגרמנים אלצו מספר יהודים לחפור תעלות בפארק המסילה. ביום שלמחרת, ב-9 ביולי 1941, החל הגרמנים לירות ביהודים ולדחוף את הגופות לתוך התעלות. את הרעש של היריות, שהתרחשו במרווחי זמן קבועים, אפשר היה לשמוע בעיר. השומרים במבצע הזה היו לטבים והמפקחים היו גרמנים. קצין גרמני אחד זמזם את השיר הנודע "חבית הבירה פולקה" כשהוא יורה באנשים בחלק האחורי של הראש. הגרמנים מילאו את כל התעלות שנחפרו בגופות של האנשים שנרצחו ב-9 ביולי, אבל עדיין היו הרבה אנשים שהם התכוונו להרוג. בסופו של ההרג, הניצולים הועסקו בחפירת קברים חדשים ובכיסוי האדמה על הגופות בחפירות הקודמות. למחרת, ב-10 ביולי 1941, ההרג התחדש. חיים קריצקי, ניצול נוסף, דיווח על מה שהתרחש ביום זה בבורות:
היו ארבעה לטביים שעמדו מעבר לתעלה ארוכה וטענו את רוביהם. קצין גרמני צעק על האסירים, "ארבעה שלך, לצעוד קדימה." כאשר הגברים הגיעו לתעלה, הגרמני צעק "אש!" וכל אחד מהלטבים ירה באיש אחד - כדור אחד בראש מטווח קצר - וארבעה נפלו לתעלה. "ארבעת הבאים". הם נורו מדי. וכל זה צולם על ידי חיילים גרמנים[12].
קריצקי ניצל כשלגרמנים התברר שטעו בחישוב מספר הגופים שהם יכולים למקם בבורות, ולא היה יותר מקום בתעלות. הם הורו ליהודים שנותרו לכסות את הבורות. כל מי שלא עבד מספיק מהר כדי לכסות את הגופות נצטווה לשכב עליהם ונורה על ידי הקצין הגרמני, שצרח עליהם "יותר מהר, יותר מהר", והשתולל בהיסטריה. מספר ההרוגים אינו ברור. לוינס טען שאלפים נהרגו. הגרמנים דיווחו ב-11 ביולי על 1,150 יהודים שנרצחו. הגרמנים הפרידו מאוחר יותר את אלה שזיהו את עצמם כבעלי מלאכה, כגון נגרים, מאנשי המקצוע. כמה מבעלי המלאכה הוחזקו בחיים במשך זמן מה, אבל אנשי המקצוע נרצחו מייד[13].
הקמת הגטו
הקמת הגטו החלה ב-18 ביולי 1941, כפי שאושר על ידי פרנץ וולטר שטאלקר, מפקד האס-דה באזור הכיבוש אוסטלנד: "בחודש יולי, לאחר שהגל הראשוני של הירי שכך, הגרמנים והמקבילים הלטביים המקומיים ריכזו 14,000 יהודים מדאוגבפילס ומאזורים מרוחקים של לטגליה ודחסו אותם לתוך המבצר העתיק, 'המצודה' בדאוגבפילס"[14].
ב-25 ביולי 1941, הגרמנים הוציאו צו שעל כל היהודים לעבור למחרת לתוך הגטו. בנוסף לכל יהודי דאוגבפילס שהתאספו, צעדו לתוך המבצר יהודים מליטא ומהאזור שמסביב לדאוגבפילס. חלקם נאלצו ללכת עד 50 קילומטרים. השומרים הלטביים אכפו פקודותיהם על ידי הכאת העובדים עם שוטים ארוכים. ניצולת הגטו פאולה פרנקל-זלצמן תארה את הסצנה: "ביום שלישי בערב שמענו צעקות ממרחק. הצעקות התקרבו יותר ויותר עד שהבנו שמדובר בצעקות של יהודים מעונים. למחרת גיליתי שלתוך הגטו נאספו היהודים שנותרו מכל הכפרים בסביבה ומכל הדרך לריגה. נאמר לאוכלוסייה הלטבית שהם כבר לא יראו יהודים, אפילו לא במוזיאון..."[15].
זאובה, המפקד הגרמני של גטו דאוגבפילס, בלט באכזריות הקיצונית שלו. הוא הוציא להורג אנשים שהפרו את הכללים שלו, במיוחד רבים מאלה שהבריחו מזון. ההוצאות להורג נערכו מול כל האסירים בכיכר הפנימית של הגטו, על מנת להפחיד ולהשפיל אותם.
השתתפות לטבים מקומיים במעשי ההרג בדאוגבפילס הייתה תחילה מינימאלית, אך אחרי שבועיים של הכיבוש הגרמני היא הפכה לנרחבת. יחידת אס-דה לטבית הוקמה בדאוגבפילס, כמו גם יחידה של משטרת העזר הלטבית. ארגונים אלה רדפו, הגבילו ובסופו של דבר הרגו את יהודי גטו דאוגבפילס, אם כי לצורך ההרג הגדול, הובא מריגה קומנדו ארייס הידוע לשמצה[16].
טבח יולי אוגוסט 1941
ההכנות
פעולות ירי המוני המשיכו ברציפות באזור דאוגבפילס בסוף יולי, כאשר הוקם הגטו, עד סמוך לסוף אוגוסט. ב-27 ביולי 1941 אלפי אנשים נדחסו לתוך המצודה העתיקה הקטנה, שלא היו בה כמעט מתקנים סניטריים ולא אוכל. ביום 1 באוגוסט, המשטרה היהודית הודיעה כי הוכן מחנה חדש, לא הרחק מהגטו, ועל היהודים שלא היו תושבי דאוגבפילס לאסוף את חפציהם ולעבור לשם. לדברי פרנקל-זלצמן:
אם עד עכשיו הצפיפות הייתה נוראה, היא נעשתה [בעקבות הגעתם של היהודים מחלקים אחרים של לטגליה ולטביה] בלתי נסבלת. אבל המפקדים של הגטו אמרו כי בקרוב הגטו יהיה "מרווח". מחנה חדש יוקם לאסירים החדשים שיחויבו ללכת אליו ומי שירצה יוכל ללכת איתם[15].
אנשים רבים היו להוטים לעזוב. טור של 2,000 אנשים יצא תחת שמירה של משטרת העזר הלטבית. כמה ימים לאחר מכן, אולי ב-6 באוגוסט 1941, הוצעה הצעה דומה לכל ההורים עם ילדים קטנים.
הרצח ביער פוגליאנקה
במקום ללכת למחנה חדש, האסירים הוצעדו לקבוצה של קברים שהוכנו בשטח אימונים של הצבא הלטבי לשעבר ביער פוגליאנקה. גרמנים ולטבים דחפו אותם לבורות ירי שנחפרו בעבר וירו בהם. תינוקות לא נורו, אלא פשוט נזרקו לבור ונקברו חיים. כיסוי העפר שנערם על הקברים היו דק למדי, ושני נערים שנפצעו קל בלבד והיו בחלק העליון של הגופות, חפרו את דרכם החוצה ונמלטו מהמקום. שימוש בשטח מיוער כדי להסתיר את מעשי הרצח, היה אופייני לפעולות ההרג ההמוני של הנאצים. בשבועות הראשונים של אוגוסט 1941, האס דה ערך "בחירות" נוספות בגטו, בחירה מי יחיה ומי ימות. היו גם פעולות גדולות ב-18 וב-19 באוגוסט. מרבית האמהות, הילדים, הקשישים והחולים נאספו ונורו. התבצע גם טבח של 400 ילדים מבית היתומים. מי שנבחר לעבודה על ידי הגרמנים, נדרש למסמך הידוע בשם "שיין". בעוד מסמך זה לא היה ערובה להבטיח בהכרח אי שילוח לירי, חוסר במסמך היה מבטיח כמעט בוודאות מוות[17][18].
כתוצאה מאקציות שונות באוגוסט, אוכלוסיית הגטו צומצמה לכ-6,000 עד 7,000 בני אדם. על פי הנאצי קרל יגר, יחידה של האיינזצקומנדו 3 הרגה 9,012 יהודים בדאוגבפילס בין 13 ביולי ל-21 באוגוסט 1941. בנוסף, דו"ח נאצי קבע כי 9,256 יהודים הוצאו להורג בדאוגבפילס עד ל-15 באוקטובר 1941[19][20]. הייתה הפסקה בפעולות הירי לתקופה של 10 שבועות לאחר 22 באוגוסט 1941, עקב חילופי מפקדים בגטו.
החיים בגטו
דאוגבפילס לא דמה לגטאות אחרים, במובן של אזור בתוך עיר המותאם אישית ליהודים. זה היה בית כלא מאולתר ליהודים, כדי להחזיק בהם עד שיוכלו לחסלם. היהודים הקימו מועצה משלהם של כ-12 אסירים, מעין יודנראט שהורכב ברובו מאנשי מקצוע ואנשים ידועים, על מנת לנהל את ענייניו הפנימיים של הגטו, שבתחילה מנה יותר מ-14,000 איש. מישה מוסנזון, מהנדס, היה מנהיגם. חלק מההכנסות מעבודתם של האסירים הוקצו למועצה היהודית.
בגטו הופרדו גברים ונשים. פועלים מיומנים שוכנו בנפרד וקיבלו טיפול טוב יותר, כולל מנות טובות יותר של מזון. הנאצים ניצלו את האסירים בגטו לעבודה, אולם היו גם מקרים בודדים של עזרה. למשל, שני חיילים גרמנים, מודעים לכך שהאס-דה מוציא להורג יהודים שלא היה להם עבודה, העמידו פנים שקבוצה בת 30 יהודים דרושים להם לעבודה ובכך הצילו, לפחות לזמן מה, את חייהם[21]. אוונס תיאר את המצב מנקודת מבטו כיהודי שהורשה לעבוד כעובד מיומן:
הגרמנים מגנים עלינו מפני שהעבודה שלנו הייתה שימושית להם. זה נכון גם כי חלקם ריחמו עלינו - במיוחד עבור היהודים "שלהם", אלה שזכו להכיר באופן אישי. בכל פעם שהיהודים עבדו עם חיילים גרמנים רגילים, מערכת היחסים שלהם לעיתים קרובות הפכה לידידותית למדי... הועילה גם העובדה שהיהודים הבינו את השפה הגרמנית ואילו רוב הגויים לא. אבל לא היו לנו אשליות. ידענו שבמוקדם או במאוחר תבוא הוראה ישירה ואנו נחוסל[22].
השלטונות הגרמנים, פעמים רבות בסיוע המשטרה היהודית, אכפו את המשמעת בגטו בתליית אנשים שנתפסו כמפרים את הכללים הרבים שלהם, כפי שהעידה אחת האסירות:
יום ראשון אחד, כאשר אף אחד לא הלך לעבודה, הוצא צו. הפאניקה פרצה פעם נוספת. מה עכשיו? כולנו היינו בחצר כאשר נעשתה ההכרזה. היינו מבועתים. ההודעה הייתה: "אתם עומדים להיות עדים למה שקורה לאישה שרצתה להסתיר את יהדותה". אישה בלונדינית יפהפייה הובאה עם חבל המחובר לצווארה ונתלתה בפומבי. פשעה? היא נמצאה כשהלכה ברחוב עם צעיף שכיסה את הטלאי הצהוב שלה[23].
הטבח בנובמבר 1941
בסוף ספטמבר 1941, רצחו הנאצים כ-30,000 יהודים בלטביה, בעיקר בעיירות קטנות. שלושה מרכזי אוכלוסייה גדולים של יהודים נותרו עדיין, בריגה, לייפאיה ודאוגבפילס. מ-8 עד 10 בנובמבר 1941, הגרמנים הוציאו להורג את רוב היהודים שנותרו בגטו דאוגבפילס, בסביבות 3,000 איש. הירי במקרה זה, של כ-3,000 בני אדם, בוצעו על ידי קומנדו ארייס תחת פיקוח גרמני. ייתכן שנועד לשמש כהכנה לטבח יער רומבולה ליד ריגה בסוף נובמבר ותחילת דצמבר, שהיה גדול הרבה יותר בהיקפו[24].
ניצול שעבד בבית החולים בגטו תיאר את הטבח:
בחוץ התרחש ריקודו של השטן. היו יריות מכל הכיוונים ואף אחד לא ידע מה יקרה בעוד דקה או שתיים. לפתע, אחות רצה בנשימה עצורה ואמרה לכולם בבית החולים כי מפקד הגטו מגיע לכאן עם כמה שודדים כדי לחפש אנשים שהסתתרו... אפשר היו לשמוע את הצעקות שלו ממרחק של כמה חדרים. הוא זרק את החולים מעל מיטותיהם, חיפש קרבנות ואמר לכנופיה שלו לקחת אותם לחצר. מי שלא היה יכול ללכת נורה מייד בחצר. הוא מסוגל היה לעשות את זה. ידו אפילו לא רעדה[25].
כמה אסירים ניסו לשרוד בהסתתרות במספר מקומות, כולל בבית השימוש, בבארות בתוך המצודה העתיקה. בארבעת החודשים הבאים הוסתרו יהודים בבית החולים על ידי האחיות, תוך סכנת מוות לעצמן. מיולי עד נובמבר 1941, הנאצים הרגו לפחות 15,000 יהודים בדאוגבפילס. בגטו נותרו רק כ-900 איש אחרי הירי בנובמבר[26].
בעקבות הטבח בנובמבר, מספר יהודים עם אשרות עבודה הוצבו מחוץ לגטו במבצר הגדול יותר, המכונה לעיתים המצודה, בצד הצפוני של נהר דווינה. כאן הם ביצעו שירותי עבודה שונים עבור צבא גרמניה. למרות שמזונם היה מועט, הם טופלו טוב יותר מהיהודים שנכלאו בגטו, כיוון שהמצודה הייתה תחת שליטת הצבא הגרמני, כשיחידות משטרת עזר לטביות לא נראו במקום.
חיסול הגטו ב-1 במאי
ב-1 במאי 1942, שהו כ-1,500 ניצולים במבצר/גטו גריב. רודולף לנגה, מפקד האס-דה בלטביה, נתן הוראה לחסל את הגטו. הנאצים ואנשי קומנדו ארייס נכנסו לגטו בשעות הבוקר, אחרי שהיהודים כבר צעדו החוצה לאתרי העבודה. הנאצים ערכו "סלקציה" נוספת באותו יום, והרגו את מרבית יהודי הגטו. מקור אחד מדבר על 375 ניצולים מרציחות 1 במאי[10], ואילו מקורות אחרים מציינים כי במבצר הישן שרד רק ניצול אחד[27] או שניים[28]. אנשים שעמדו לצאת להורג נאלצו לצעוד ליער פוגליאנקה, שם כולם נדחפו לתוך קברי אחים שהוכנו מראש.
על פי אוונס, שהיה במצודה ושמע את הסיפור כמה ימים לאחר מכן:
העוזרים הלטבים השתוללו ... הם השליכו אנשים זקנים וחולים דרך החלונות בקומה השניה, ירו במי שסרב לעזוב את חדרו והרגו כמה מהילדים הקטנים מאד על ידי פיצוח ראשיהם בקירות הבטון של הבניינים. גם כאשר עמודות של אסירים רוכזו ליציאה, יריות נורו לתוך ההמון[29].
אכזריות יוצאת דופן ליוותה את הרג ה-1 במאי. בין היתר, הנאצים איתרו ילדים בוגרים בגטו, העמידו אותם מול הקיר וירו בהם[17].
העברה לקייזרוואלד
בסוף חודש אוקטובר 1943, היו עדיין כמה יהודים שעבדו עבור הצבא הגרמני ושוכנו במצודה. ב-28 באוקטובר 1943, הנאצים ויחידת העזר הלטבית אספו את האנשים האלה והעבירו אותם למחנה הריכוז קייזרוואלד. בשלב זה, חלק מהיהודים הצליח למצוא או לקנות נשק, ונעשתה התנגדות לפעולה זו. אחרים הרגו את בני המשפחה שלהם, ולאחר מכן את עצמם כדי למנוע את המוות הצפוי על ידי הגרמנים. כמה ברחו או התחבאו, עם עזרה של לפחות שני חיילים גרמנים. מספר קטן מאד (כ- 26 בסך הכל) הורשו להישאר במצודה לבצע את העבודה עבור הצבא הגרמני. ב-4 בדצמבר 1943, המשטרה הלטבית עצרה את היהודים האחרונים האלה, כשהם משאירים רק שלושה ניצולים שהיו עדיין במחבוא במצודה[30].
אמדן הקרבנות
מספרם המדויק של הקרבנות אינו ברור. לוינס מעריך כי מתוך 16,000 היהודים שחיו בדאוגבפילס כשהעיר נפלה לידי הגרמנים, רק 100 שרדו את הכיבוש הנאצי. הוא לא עשה הבחנה בין מעשי ההרג הראשונים, הגטו ומחנה ריכוז קייזרוואלד. פרופסור אזרגאיליס חישב כי כ-28,000 יהודים חיו בדאוגבפילס ומחוז לטגליה כאשר הכיבוש הנאצי החל. מתוכם הנאצים הרגו כ-20,000, מהם 13,000 נהרגו בדאוגבפילס, ו-7,000 בעיירות הקטנות במחוז[31].
לקריאה נוספת
- Ezergailis, Andrew, The Holocaust in Latvia 1941-1944 The Missing Center Historical Institute of Latvia (in association with the United States Holocaust Memorial Museum) Riga 1996 מסת"ב 9984-9054-3-8
- Frankel-Zaltzman, Paula, Haftling No. 94771 originally published Montreal 1949, republished in electronic version in five parts by
the Montreal Institute for Genocide and Human Rights Studies
- Iwens, Sidney, How Dark the Heavens: 1400 Days in the Grip of Nazi Terror, Shengold, New York, NY 1990 מסת"ב 0-88400-147-4
- Lumans, Valdis O., Latvia in World War II, Fordham University Press, New York, NY, 2006 מסת"ב 0-8232-2627-1
קישורים חיצוניים
- דאוגוופילס (Daugavpils), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
- לזכר קהילת דבינסק בעברית, ותרגום לאנגלית, הוכן על ידי כיתות ח' בחטיבת ביניים כיח, תשל"ד
- קטרין רייכלט, דאוגבפילס, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1001–1003), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at page 278.
- ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at pages 90 to 91
- ^ Iwens, How Dark the Heavens, at 40–41
- ^ Lumans, Latvia in World War II, at 140, 153, and 154
- ^ 5.0 5.1 Iwens, How Dark the Heavens, at 24–31.
- ^ Gilbert, The Holocaust, at pages 153–159
- ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at page 203
- ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at page 36
- ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at pages 90 to 91.
- ^ 10.0 10.1 Ehrenburg, Black Book, at pages 411–412, statement of Sema Shpungin
- ^ Iwens, How Dark the Heavens, at page 30-39.
- ^ Iwens, How Dark the Heavens, at page 104.
- ^ Iwens, How Dark the Heavens, at 30–39
- ^ Loman, Latvia in World War II, at page 247.
- ^ 15.0 15.1 Frankel-Zaltzman, Haftling No. 94771, Part 1, "The First Akztion"
- ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at pages 276 to 279.
- ^ 17.0 17.1 Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at page 279
- ^ Iwens, How Dark the Heavens, at 53
- ^ Jaeger Report
- ^ Stahlecker report, Nueremburg document L-180, at 992
- ^ Iwens, How Dark the Heavens, at pages 48–49, 57, 99–103, 186–191.
- ^ Iwens, How Dark the Heavens, at page 100
- ^ Kaufmann, The Destruction of the Jews of Latvia, at 104, describes the execution of Mascha Schnieder
- ^ Lumans, Latvia in World War II, at page 251
- ^ Frankel-Saltzman, Haftling No. 94771, Part 2, The Bitter November 9
- ^ Frankel-Zaltzman, Haftling No. 94771, Part 2, "Quarantine in Ghetto – The Taste of Hunger", "My Father Steals", and "A Mother in the Ghetto"..
- ^ Frankel-Zaltzman, Haftling No. 94771, Part 3, Heading: The Liquidation of the Ghetto
- ^ Iwens, How Dark the Heavens,
- ^ Iwens, How Dark the Heavens, at page 96
- ^ Iwens, How Dark the Heavens, at 191–207.
- ^ Ezergailis, The Holocaust in Latvia, at page 275.
