גטו המבורג
גטו המבורג היה גטו בעיר מינסק שבבלארוס, אליו גורשו בתקופת השואה יהודים מגרמניה.
השם
השם הגרמני של הגטו היה "זונדרגטו" (Sonderghetto, כלומר "גטו מיוחד") או "גטו יהודי הרייך", אך בפי יהודי מינסק הוא כונה "גטו המבורג" או "גטו יהודי המבורג", על שם מקום מוצאו של הטרנספורט הראשון שהגיע אליו.
מבנה הגטו ומיקומו
גטו המבורג היה מחולק לחמישה אזורים לפי מוצאם של היהודים: המבורג, ברלין, ריינלנד, ברמן ווינה. א על פי שגטו המבורג גבל בגטו של יהודי מינסק, שני הגטאות היו נפרדים ולא היה כמעט כל קשר ביניהם. הוא היה מגודר בגדרות תיל, והמעבר בין גטו לגטו נאסר. בהיעדר שפה משותפת ובשל הבדלי התרבות, התאפיינו היחסים בין תושבי שני הגטאות בניכור ובחוסר אמון הדדי. יתר על כן, היהודים הגרמנים ראו את עצמם, בתחילה לפחות, מיוחסים ובעלי זכויות יתר והיו בטוחים שהאקציות מכוונות אך ורק נגד ה"אוסטיודן" – יהודי המזרח. היהודים הגרמנים קיבלו חסות מסוימת מהגנרלקומיסר של המחוז וילהלם קובֶּה (גר'), שלדעתו היחס אליהם היה צריך להיות שונה מהיחס ל"המון החייתי" של יהודי המקום (אם כי עדיין האמין שיש להשמידם). חסות זאת חיזקה את אשלייתם שגורלם יהיה שונה והניעה אותם להסתייג מהיהודים המקומיים. עם כל זאת, יש גם עדויות על עזרה שהושיטו שני הגטאות זה לזה בשעת צרה.
תנאי החיים
בהוראתו של וילהלם ינצקה (Wilhelm Janetzke), ראש הקומיסריאט העירוני, נאסר על יהודי מינסק השימוש בחשמל, ובגטו השתמשו לתאורה בנרות או במנורות נפט. את המים שאבו היהודים מברז ציבורי יחיד שהיה בתחום הגטו. להסקה בימי החורף השתמשו בחומרי דלק מכל הבא ליד: גדרות, קרשים מבתים הרוסים ודלק שהוברח מהצד הארי. עקב הקור והחשכה נהגו תושבי הגטו לעלות על יצועם כבר בשעות אחר הצהריים. התנאים בגטו של יהודי הרייך לא נבדלו מהתנאים של יהודי המקום, אך כיוון שהיו מורגלים בסטנדרטים מערביים היה מצבם חמור במיוחד. הם התקשו הרבה יותר להסתגל לצפיפות הקשה (בלי הפרדה בין גברים לנשים), למחסור במים, להיעדר החשמל ולרעב – תושבי הגטו ניזונו מ-150 גרם לחם ומנת מרק מימי ביום. במרוצת הזמן בנו להם התושבים בגטו יהודי הרייך תנורים קטנים ולבערה השתמשו בגזרי עצים ובחלקי רהיטים. בגלל התזונה הגרועה וחולשתם הפיזית פרצו בגטו יהודי הרייך מגפות, ובשל המחסור בתרופות הייתה התמותה גבוהה. חמישה רופאים טיפלו בכ-7,000 תושבים בגטו יהודי הרייך. בבניין סמוך לגטו שנקרא "הבית הלבן" הוקם בית חולים ובו עשרים מיטות, אך התנאים בו היו קשים, והמנתח נאלץ לנתח בסכין מטבח. עם כל הקושי עלה בידי היהודים בגטו הרייך לארגן מעט מופעי תרבות, ב"אולם" שהתקינו בבית חרושת נטוש.
תושבי הגטאות של מינסק לא היו מבודדים לחלוטין מן העולם החיצון. רוב היהודים, לרבות כ-1,500 מתושביו של גטו יהודי הרייך, עבדו במקומות עבודה מחוץ לתחומי הגטו לצדם של עובדים לא-יהודים. עובדים בצוותי העבודה ("קומנדו") קיבלו מזון באיכות טובה יותר. בגדר התיל הדוקרני שמסביב לגטו היו עשרות פרצות שאפשר היה לחמוק דרכן לצד הארי ולהתגנב בחזרה בלי להיתפס. קשרים עם האוכלוסייה הלא-יהודית נשמרו גם בסחר החליפין במוצרים, בגדים וחפצים אחרים תמורת מזון. גם בקרב יהודי הרייך היה סחר החליפין נפוץ עוד מההתחלה, על אף מחסום השפה ולמרות האיסורים וסכנת עונש המוות. יהודי "הגטו הרוסי" שימשו לעיתים קרובות מתווכים בסחר החליפין.
היודנרט של גטו יהודי הרייך הוקם בימים הראשונים אחרי בואם של יהודי המבורג, חבריו היו יוצאי עיר זו, ובראשם הועמד ד"ר אדגר פרנק. מן העדויות עליו מצטיירת דמותו של אדם שנענה בקפדנות לכל דרישות הגרמנים, דרש ציות מוחלט מהיהודים, וניצל את סמכותו לרעה. בשירות הסדר היהודי שירתו אנשי צבא לשעבר, ומפקדו היה קרל לוונשטיין. מלבד שמירה על הסדר נמנו עם תפקידיהם גם הבאת אוכל, טיפול בחולים וקבורת המתים. הקשרים בין היודנרטים של שני הגטאות היו מעטים ביותר. חברי היודנרט של גטו יהודי הרייך נורו למוות באפריל 1942 (פרנק נפטר בנסיבות חשודות עוד קודם לכן).[1]
היסטוריה
מנובמבר 1941 עד אוקטובר 1942 גורשו למינסק 35,442 יהודים מהרייך הגרמני ומהפרטקטורט של בוהמיה ומורביה. רובם הגדול הובאו ברכבת במישרין למחנה ההשמדה מאלי טרוסטינץ שליד מינסק ונרצחו שם. שבעת הטרנספורטים הראשונים (כ-1,000 בני אדם בכל טרנספורט) שהגיעו למינסק בנובמבר-דצמבר 1941 היו של יהודים מהמבורג, מדיסלדורף, מפרנקפורט, מברלין, מברין (ברנו) שבמוראביה, מברמן ומווינה. הם שוכנו בגטו נפרד, שהוא "גטו המבורג". הועלתה השערה שהאקציות ההמוניות שבהן נשלחו רבים מיהודי מינסק אל מותם נועדו לפנות מקום לטרנספורטים של יהודי הרייך שהיו עתידים להגיע למינסק לאחר שגורשו מערי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה. עשרה טרנספורטים מווינה, ובהם כ-9,500 יהודים בסך הכל, חודשו במאי 1942 ונמשכו עד אוקטובר 1942. בין יוני לספטמבר 1942 הגיעו למינסק גם 14 טרנספורטים מטרזיינשטט ובהם כ-19,000 בני אדם. רובם נרצחו עם הגעתם במאלי טרוסטינץ, בבורות שהוכנו לשם כך מראש.[1]
יהודי גטו המבורג במינסק הוצאו להורג באקציה הגדולה ב-28–31 ביולי 1942, וכן ב-8 במרץ 1943 ובסתיו 1943.[2] באקציה הגדולה ביולי 1942 חזרו ונסעו משאיות עמוסות יהודים מהגטו למחנה ההשמדה מאלי טרוסטינץ. בו בזמן סרקו גרמנים את הגטו בעזרת כלבי גישוש ו"אופרטיבניקים" וחיפשו מסתתרים. על-פי התיעוד הגרמני, באותה אקציה נרצחו 6,500-6,000 מיהודי מינסק וכן 3,500-3,000 יהודים גרמנים, שנחנקו במשאיות גז מוסוות, לאחר שהוטעו לחשוב שיוסעו בהן למקומות עבודתם.[1] חלק מהם נשלחו למחנה בודזין.[2]
ניסיונות של המחתרת לפעול בקרב יהודי הרייך ולשכנעם בסכנה הצפויה להם עלו בתוהו.[1]
מיהודי הרייך ששולחו למינסק נותרו בחיים אחרי המלחמה רק עשרה.[2][1][3]
| הרכבת | עיר היציאה | תאריך היציאה | תאריך ההגעה | מספר המגורשים | מספר הניצולים[5] |
|---|---|---|---|---|---|
| Da 51 | המבורג | 8 בנובמבר 1941 | 11 בנובמבר 1941 | 968/1,004 | 10 |
| Da 52 | דיסלדורף | 10 בנובמבר 1941 | 15 בנובמבר 1941 | 993 | 4 |
| Da 53 | פרנקפורט על נהר מיין | 12 בנובמבר 1941 | 17 בנובמבר 1941 | 1,042/1,052 | 8 |
| Da 54 | ברלין | 14 בנובמבר 1941 | 18 בנובמבר 1941 | 956/1,030 | 4 |
| Da 55 | ברין (ברנו) | 16 בנובמבר 1941 | 20 בנובמבר 1941 | 999 | 13 |
| Da 56 | ברמן/המבורג | 18 בנובמבר 1941 | 22 בנובמבר 1941 | 978/1,010 | 6 |
| Da 57 | וינה | 28 בנובמבר 1941 | 5 בדצמבר 1941 | 1,001 | 3 |
לקריאה נוספת
- Karl Loewenstein, Minsk: Im Lager der deutschen Juden, Bonn, 1961.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 דן זייץ, מינסק (Minsk), באתר יד ושם, המכון הבין-לאומי לחקר השואה, האנציקלופדיה של הגטאות
- ^ 2.0 2.1 2.2 שלום חולבסקי, מינסק, האנציקלופדיה של השואה ג, יד ושם וספרית פועלים, 1990, עמ' 711
- ^ מספר הניצולים לפי המקורות שלעיל סותר את מספר הניצולים לפי המקור של מספר הניצולים בטבלה שלהלן.
- ^ Alfred Gottwaldt: Logik und Logistik von 1300 Eisenbahnkilometern. In: Waltraud Barton (Hrsg.): Ermordet in Maly Trosgtinec – Die österreichischen Opfer der Shoa in Weißrussland. New Academic Press, Wien 2012, מסת"ב 978-3-7003-1845-3, S. 54.
- ^ Petra Rentrop: Tatorte der „Endlösung“. Das Ghetto Minsk und die Vernichtungsstätte von Maly Trostinez. S. 184.
