גטו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גטו (בעבר רווח הכתיב גיטו; מאיטלקית: Ghetto) בהקשר ההיסטורי-יהודי הוא הכינוי לצורת ההתיישבות היהודית בגולה ברבעים וביישובים נפרדים, מסוגרים בתוך עצמם מבחינה תרבותית מהעמים הלא-יהודיים. מקור המונח "גטו" ברובע היהודי בעיר ונציה במאה ה-16, שם היה הרובע בסביבת בית היציקה (באיטלקית: Ghetto), ומאז הפך השם לרווח לכל רובעי היהודים באירופה.

בנרטיב הציוני קיבל מושג הגטו גם משמעות כללית ומופשטת יותר - כינוי לרעיון הגולה עצמו, שבמרכזו עמדה הסתגרות היהודים, בין מרצון ובין מכורח, מפני העמים האחרים. המילה "גטו" שולבה ביצירותיהם של הוגים ציונים: בנימין זאב הרצל אשר כתב חיבור ספרותי בשם "הגטו החדש" וישראל זנגביל שכתב את "ילדי הגטו". לשני החיבורים הייתה השפעה על בני תקופתם ולאחריה.

המונח משמש כיום לציון כל אזור עירוני המובדל או מתבדל תרבותית מסביבתו, ועל פי רוב מוכה-עוני.

ימי הביניים עד העת החדשה

הגטו היהודי בפרנקפורט, 1868

בימי הביניים העדיפו יהודי הגולה לחיות בקבוצה מגובשת ומתבדלת, הן מטעמי שמירת אורחות החיים הייחודיים והן מטעמי ביטחון. בנוסף, במקומות רבים ובתקופות רבות כפו השלטונות עליהם צורת חיים זו, כדי להבדילם או להשפילם, וכדי להגביל את תחומי עיסוקיהם. ההחלטה על כך התקבלה לראשונה בשנת 1179, במועצה הלטראנית השלישית של הכנסייה, אולם לא נכפה עדיין נושא המגורים הנפרדים.

בראשית העת החדשה, בשנת 1516, הקצו שלטונות ונציה אזור מוקף חומה ותעלות מים בעיר למגוריה של הקהילה היהודית, בקרבת בית היציקה החדש (באיטלקית: ghetto nuovo). ה"גטו נואובו", ובקיצור גטו, הפך לשמה של השכונה היהודית, ולימים הפך גטו לשם המקובל לכל רובעי היהודים באירופה.

בשנת 1555 הורה האפיפיור פאולוס הרביעי על הקמת גטו רומא, ובהמשך גטאות בכל הארצות הנוצריות. גטאות הופיעו בדרום צרפת, כמה מערי גרמניה ומקומות אחרים במרכז אירופה. פיוס החמישי אמר כי בכל מדינות איטליה יש להקים גטאות ובתחילת המאה ה-17 היו גטאות בכל הערים המרכזיות באיטליה מלבד פיזה וליבורנו. רוב הגטאות היו מוקפים בחומה ובה שער אחד או שניים. השערים היו נסגרים לעת ערב ונפתחים בבוקר. בגטו היהודי בוונציה, למשל, התגוררה הקהילה היהודית, שכמה מבניה היו בנקאים חשובים בעיר.

היות ששטח הגטאות היה מוגבל ומתוחם, גברה בהם הצפיפות ככל שגדלה האוכלוסייה, והם התאפיינו בתנאי תברואה ירודים ולעיתים בהתפרצויות מגיפות. מאידך, היהודים תושבי הגטאות זכו לאוטונומיה דתית, תרבותית וחברתית יחסית. הנהגת האמנציפציה ליהודים במאה ה-18 גרמה לביטול הדרגתי של הגטאות בערי אירופה. הגטו האחרון שנותר היה הגטו שבעיר רומא, שעל ביטולו הוחלט ב-1870, ובפועל נפלו חומותיו ב-1888.

ישנם היסטוריונים הסוברים, כי לגטאות שהוקמו ופעלו בראשית העת החדשה, הייתה השפעה על שימור הזהות היהודית והימנעות מטמיעה והתבוללות.

גטאות בתקופת השואה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – גטאות בשואה

במלחמת העולם השנייה השתמשו הנאצים במונח "גטו", כחלק ממדיניות התעמולה וההטעיה, וקראו בשם זה רחובות ורבעים מגודרים, שבהם רוכזו יהודי הסביבה. למעשה היה זה מחנה ריכוז בליבה של העיר. היהודים נאספו על פי צווים שהודפסו בכרוזים, או ששודרו ברדיו אל הגטאות כשלב ביניים לפני שילוחם אל מחנות ההשמדה או חיסולם בדרכים שונות. זאת, כחלק מתוכנית הפתרון הסופי, לא לפני שנוצל כוח העבודה שלהם עד תום. בשנותיה הראשונות של המלחמה, גטאות אלה, שהוקמו בערים רבות במזרח אירופה נודעו בתנאי המחיה הירודים באופן קיצוני - צפיפות רבה, רעב ומחסור, הגבלות בלתי אפשריות, חשיפה להתעללויות, תנאי היגיינה ירודים ועוד. חלק ניכר מיהדות אירופה נספה עוד בשלב הגטאות. לאלה ששרדו את הגטאות, היה הגטו תחנת מעבר בדרך לגורל קשה יותר במחנות ההשמדה.

גטו כמונח חברתי כללי

"גטו" בשיקגו, 1974

מושג הגטו חרג ממשמעותו היהודית-היסטורית, ונפוץ היום בשימוש במקומות שונים בעולם ככינוי למתחם מגורים המהווה, מבחינה תרבותית, יחידה מסוגרת המייחדת את שוכניה ומונעת מהם מגע נרחב עם החוץ. גטו עשוי להיווצר הן מבחירה, והן מאילוץ חיצוני. מקובל מאד, למשל, השימוש במושג גטו ככינוי לשכונות המאוכלסות באפרו-אמריקאים בערי ארצות הברית, ובעצם לכל גוש אורבני המאכלס, לרוב בתנאי מחיה ירודים, מיעוט מובדל או מתבדל.

בארצות הברית קיים גם המונח "גטו כפרי" כדי לציין מעונות קרוואנים, שטחי דיור של עובדי חוות, ושמורות אינדיאנים, כדי להצביע על כך שהאזורים העניים ביותר בארצות הברית לא שוכנים בהכרח בתוך הערים הגדולות.

המונח "גטו" משמש גם כביטוי ציורי לציון אזור בו יש אוכלוסייה עם מאפיין מסוים, בלי קשר לרמת העוני שלה.[1]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לדוגמה ראו: תיאוריה וביקורת, ישי בלנק, 23-4, סתיו 2003, עמ' 83.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0