גן הנוף הקיבוצי
גן הנוף הקיבוצי הוא הגן במרחב הציבורי הקיבוצי. הגן הוא גן נוף תפקודי המהווה תופעה ייחודית בתולדות אדריכלות הנוף. שטח הגן בקיבוץ תומך בכלל פעילויותיהם של החברים והוא תופר את מרחבי המחיה לכדי יחידת נוף אחידה - היא הבית השיתופי. התפתחות גני הקיבוץ מלווה את צמיחתה של התנועה הקיבוצית בישראל שתחילתה ב-1910. בממוצע, כשני שלישים משטחי הקיבוץ מיועדים למחיית החברים (השליש הנוסף הוא מקום המשק), מתוך אזור זה 9.5% הם שטחי בינוי, 12.5% דרכים ו- 78% הנם שטחים חופשיים לנוי. חלוקה זו מבהירה באופן גורף את חשיבותו של גן הנוי בקיבוץ. ייעודו של הגן הקיבוצי הוא לתמוך בחיי היום-יום של חבריו ולכן יש לו תפקידים פונקציונליים, אידאולוגיים ואסתטיים. חברי הקיבוץ כינו בתחילה את העבודה בגן כ"שיפור המחנה" ומשנות ה-50 כונה "נוי".
היסטוריה והתפתחות
המתיישבים היהודים בארץ ישראל, אנשי העליות הראשונות, מצאו את הארץ יבשה ושוממה. האקלים החם, והמחסור במים ובצל היו לנוף זר, מנוכר ועוין עבור העולים שמקורם היה בארצות אירופה הקרות והגשומות. קשיי ההסתגלות של המתיישבים בארץ והפער בין תפיסת הנוף האירופאית למציאות הסביבתית בארץ, הביאו לשאיפתם ליצור בעצמם נוף ירוק ומוצל שישפר את תנאי חייהם, יעצים את נוחותם ומעל הכל יחזק את תחושת שייכותם להתיישבות לה רצו הם לקרוא בית. קיבוץ דגניה, ראשון הקיבוצים, היה גם הראשון שלקח לידיו את שיפור תנאי הסביבה בחצרו ובכך, זרע את הזרעים הראשונים לגן הנוי הקיבוצי, עתיר צמחייה וצל. תנאי הסביבה בקיבוצים הראשונים היו קשים ביותר, רבים מהם הוקמו בלב השממה, באזורים המאופיינים בחום כבד וגשמים מועטים והיכולת לנתב ולנהל מים מהסביבה הייתה פרימיטיבית ביותר. תושבי הקיבוצים עבדו עבודה קשה ומפרכת לאורך היום ובסופו חזרו לאוהלים או צריפים דלים, על כן יצירת מיקרו-אקלים וסביבה נוחה בתוך היישוב היו הכרחיים לחיי היום-יום בקיבוץ. כאשר המשאבים והאמצעים היו דלים, נמנעו הם מיצירת גנים והשקיעו משאביהם בנטיעות עצים לצורכי צל. לכן, בתקופה זו של ראשית התנועה הקיבוצית (שנות ה-10-30 למאה הקודמת), הליך הנטיעות והטיפוח של צמחים בקיבוץ לא נקרא "גינון" או "נוי" אלא "שיפור המחנה"- כלומר מעשה הכרחי והוא היה פרי של אלתור ויוזמות מקומיות ללא תכנון אדריכלי. אף על פי כן, נופים אלו היו אבני הדרך לקיומו של הנוף הקיבוצי הייחודי הקיים עד היום.
חשיבותה של תוכנית בינוי אדריכלית להקמתו של הקיבוץ, הייתה ברורה כבר מראשיתה של התנועה הקיבוצית, אך תפיסה זו לא כללה גם את עיצוב הגנים והנוף של הקיבוץ. בשנות ה-20 החלו לעלות ארצה מתכנני גנים מהעולם, אולם ההכרה בחשיבותם לתכנון הקיבוץ החלה רק בשלב מאוחר יותר. תכנון הקבוצות הראשונות מזוהה עם האדריכל ריכרד קאופמן, שנחשב לאבי המערך התכנוני של הקיבוץ והמושב. מאוחר יותר, הצטרפו למלאכה זו גם הארכיטקטים אריה שרון, זאב רכטר, לאופולד קרקואר ואחרים. בראש עקרונות התכנון שעולות מתוכניותיו של קאופמן ניכרת ההפרדה בין אזור המשק לאזור המגורים בקיבוץ, כאשר מבני הציבור (כמו חדר האוכל ובתי הילדים) ממוקמים במרכז ולרוב מפרידים ביניהם. בתוכניות מוקדמות אלה, תכנון נופי-צמחי של הקיבוץ התבטא בעיקר בנטיעות עצים בשדרה כליווי דרכים וגבולות וכהפרדה בין אזורי הקיבוץ. אף על פי שבשנות ה-20 וה-30 עלו ארצה מתכנני גנים יהודים מחו"ל, ההכרה בחשיבותם לתכנון הקיבוצים והשפעתם על תהליך התכנון הגיעו באופן הדרגתי רק מאוחר יותר. באותה תקופה כבר החל להשתרש הרעיון של שילוב תכנון נופי בתוכנית הקיבוץ, אולם כניסתם והשפעתם של אדריכלי הנוף על תוכנית הקיבוץ, לרוב לא זכתה להכרה והערכה מצד הארכיטקטים. עבודתם של אדריכלי הנוף הסתכמה בדרך כלל ב"קישוט" היישוב, מילוי השטחים שבין הבניינים בצמחייה ובחירת עצים לנטיעה, כך שמבנה הגן הקיבוצי לא נתפס כאלמנט חיוני שצריך לקבוע ולשנות את תוכנית מבנה הקיבוץ.
בסוף שנות ה-30 השתנתה המגמה והחל להשתרש תכנון גן הקיבוץ כחלק מתהליך התכנון. אדריכלי הנוף חברו לראשונה אל הארכיטקטים באופן רשמי והוקמו גני קיבוץ מתוכננים מראש, לדוגמה בקיבוצים משמר העמק, ניר דוד, תל יוסף ועין החורש שהוקמו בתקופה זו. כדוגמאות לשיתופי פעולה כאלה ניתן לציין את אדריכל הנוף שלמה אורן-וינברג שחבר לקאופמן בסוף שנות ה-30 ואדריכל הנוף יחיאל סגל שחבר לאד' שרון בתכנון גן שמואל באמצע שנות ה-40.
באותם ימים, בהם היה מחסור חמור במאגרי מידע על תנאי הסביבה המקומיים, לאדריכלי הנוף הייתה גם חשיבות בלימוד והכשרת חברי הקיבוץ לטיפול, טיפוח ועיצוב הגן. החל משנות ה-40 החלו לפעול מנגנונים, ארגונים ומוסדות לצורך הכשרה מסודרת והפצת מידע מקצועי לאנשי הנוי של הקיבוצים. גני הקיבוץ המאולתרים והחובבניים היו לנחלת העבר ופינו מקומם לגנים מתוכננים בקפידה, הנסמכים על ידע מקצועי, עיצוב והתאמה לצורכי הקיבוץ.
תכנוני הגנים בקיבוצים השונים בשנים אלה (שנות ה-30-40), החלו לקבע מערכת עקרונות ודפוסים שהמשיכו ללוות את נוף הקיבוצים בעתיד. קיבוץ אשדות יעקב, הפך למוקד עליה לרגל למתכנני הגנים הקיבוציים. תחת ניצוחו של חבר הקיבוץ יעקב שור שנחשב לאידאולוג של גננות הנוי הקיבוצית, נקבעו במקום עקרונות תכנון חדשניים לזמנו אשר הפכו לעקרונות יסוד בגננות הקיבוצים: הגן עטף את כל שטחי הקיבוץ והיה למכלול אחיד, ניטעו בו כמויות מסיביות של עצי נוי ופרי ממינים מגוונים (במטרה שהפירות גם יוכלו לכלכל את אחזקת הגן) והוא שאף לשילוב ויצירת הקשר עם סביבתו. בגן קיבוץ עין החורש, שתוכנן על ידי אדריכל הנוף ליפא יהלום, נעשה תכנון מהפכני שנטש את הסגנון הארכיטקטוני ואימץ עקרונות מסגנון הגן האנגלי. בקיבוץ זה לראשונה נעשו שינויים בטופוגרפיה והושגו חללים זורמים ומגוונים. סגנון זה, שאומץ על ידי מתכנני גני הקיבוץ לאחר מכן, היה בעל עיצוב חופשי וטבעי יותר, ששחרר מתחושת הפורמליות הגאומטרית הנוקשה ויצר תמונה פסטורלית, רומנטית ונינוחה. קיבוץ עין שמר מייצג את סופה של תקופת התכנון הארכיטקטונית ותחילתו של תכנון "גן טבעי" יותר החל משנות ה-40.
חלקי הגן ותפקודו
הגן הקיבוצי מכונה בפי האדריכל שמואל ביקלס כ"גן ליום שלם" בו האדם חי, עובד ונח. תפקידו לתמוך בתפקוד חיי היום יום של החברים. מלבד חשיבותו התפקודית, תמיכה זו קושרת עמה גם חשיבות חווייתית במילוי המסגרת הוויזואלית וכרקע נופי חיוני לתחושות האדם החי בו. נוי הקיבוץ המתוכנן יוצר יחידת נוף הומוגנית, המדגישה את הערך האדריכלי הייחודי שביישוב בכלל ובכל מבנה בו בפרט.
כבר מראשית התכנון הקיבוצי בלטה בתוכניות האדריכלים ההפרדה בין אזור המגורים לאזור המשק, אשר מהווה את עקרון הבסיס הראשוני לתכנונו של קיבוץ וממנו התפתחו הווריאציות השונות במרוצת השנים. גם בתוך חלוקה זו הוגדרו תתי-אזורים על פי תפקודם, כגון אזור בתי הילדים והחינוך, אזור ספורט ונופש ואזור ציבור מנהל ושירותים. בשנות ה-20 התפתח עקרון מפתח שני, הקובע את מקומו של אזור "ציבור מנהל ושירותים" ובראשו- חדר האוכל, במרכזו של הקיבוץ. במשך שנים רבות, היה חדר האוכל ליבו החברתי הפועם של הקיבוץ. סביב חדר האוכל, הוגדרה טבעת ציבורית בה מוקמו שאר מבני הציבור כמו המזכירות ובתי הילדים, בשנים מאוחרות יותר התווספו למיקום אסטרטגי זה גם המכבסה, חדר ההנצחה והמועדון לחבר. יחד, היה מתחם זה לבו של המעגל החברתי וסביבו הוקמו שאר המתחמים של הקיבוץ. עקרונות אלו פיתחו מודל טבעתי-מעגלי למבנה הקיבוץ ותפקודו, מודל זה הביא לשינוי בגישה האדריכלית בשנות ה-40 כאשר דגם החצרות הגאומטרי ששלט עד אז, התחלף בהדרגה לצורניות מעגלית.
תתי אזורים בגן הקיבוצי
האזור המרכזי
אזור "ציבור מנהל ושירותים" הוא המרכז והצומת החברתית של הקיבוץ - ביטויו המקסימלי של עקרון החיים השיתופיים. מתחם לב הקיבוץ מורכב מאחוז בינוי נמוך של מבני ציבור העטופים במרחבים גדולים של שטחים פתוחים, שהם למעשה, הגן המרכזי של הקיבוץ. שילובה של מדשאה רחבת היקף (המכונה "הדשא הגדול") לצדו של חדר האוכל, היו בעבר למקום ההתרחשות המרכזי בחיי החברה. מלבד הארוחות, חדר האוכל שימש לכל התאספות ופעילות חברתית, כך שהדשא הגדול שמחוצה לו- המשיך תפקוד זה תחת כיפת השמיים. מכלול זה היה המצע לכלל האירועים, החגים האספות והמפגשים הבלתי פורמליים. נתמך במערך שבילים משוכלל, מהווה הגן המרכזי עורק תנועה ראשי בחיי היום יום של החברים ועל כן, הוא מקיים מפגשים אקראיים תכופים בין העוברים ושבים. בשל חשיבותו הגבוהה לתמיכה במערך הקהילתי במקום, היה הגן המרכזי הראשון שפותח מבחינה גננית וגם האזור המושקע והמטופח ביותר.
אזור המגורים
במקור, חדר המגורים שימש את החברים ללינה בלבד. שאר שירותי היום-יום היו משותפים ולכן לחברים היו חדרים קטנים וצנועים שהכילו את מיטתם לעת לילה- בתום יום העבודה. עם השנים, החלה להתגבר חשיבותם של החדרים הפרטיים ובהדרגה הם התרחבו. סביב כל חדר, הוקצתה חלקת גן אישית צרה- גינה פרטית, שהפרידה בין מרחבי הדשא הציבוריים, לחדר הפרטי. שילוב ניגודי זה יצר נוף נינוח, סביבה של מרגוע לנפש החברים. בנייני המגורים היו בני קומה 1 עד 3, אולם חברי הקיבוץ שאפו, לרוב, לחיות במבנים "כפריים" ומרווחים בני קומה אחת. בתכנון הקיבוצים המוקדמים, הוקמו מבני המגורים בשורות בהתאם לגישה הגאומטרית. עם כניסתה של שפת התכנון המעוגלת, פותחו מקבצי מגורים בצורות שונות, כאשר בין מקבצי המגורים, נוצרו מדשאות חצי-פרטיות ששימשו את תושבי המקבץ. את הקשר בין אזור המגורים למרכז הקיבוץ מבטאות שלוחות של דשא הנמתחות מהגן המרכזי עד לשפת החצר הפרטית ו"תופרות" אותם יחד למכלול אחד. רשת מסועפת של שבילים מלווה את השלוחות הללו ומנתבת את תנועת החברים בין אזורי הקיבוץ למקום מגוריהם. בתוך אזור המגורים ישנה בדרך כלל חלוקה לשכונות שמשפיעה גם על המערכת החברתית. כאשר השכונות בנויות ברצף זו לצד זו, מודגשת ההפרדה בין אזור המגורים לשאר חלקי הקיבוץ, כאשר השכונות פזורות באזורים שונים, יתקיימו ביניהן פונקציות שונות שיעודדו עירוב שימושים וייצרו צביון ייחודי לכל שכונה.
אזור החינוך
בתקופת הלינה המשותפת: החינוך המשותף היה בעבר חלק ממסגרת החיים הקיבוצית כך שהאחריות על חינוך הילדים הייתה של הקיבוץ כולו. מתקני בתי הילדים מוקמו בסמוך למרכז הקיבוץ, בדרך כלל מוקפים במגורי הבוגרים מטעמי ביטחון. אזור זה כולל את מגרשי המשחקים, בריכות הרחצה, מגורי הילדים וכן את כל צורכיהם: שירותים, מקלחות, חדר אוכל וחדרי משחק. אזור זה חולק על פי גילאי הילדים וסודר כך שבתי הגיל הרך היו הקרובים ביותר למרכז הקיבוץ. בדומה למגורי המבוגרים, היה אזור הילדים מורכב מפזורה של מקבצי מבנים העטופים בגן ירוק ובכך הוא מתוחזק כחלק בלתי נפרד של הגן הכולל. לחצר בתי הילדים היה תפקיד חינוכי, היא עודדה אותם לחוות ולהרגיש מיד ראשונה את החומרים והצמחייה, תוך משחק בבוץ ובמים, התרוצצות בין העצים ועבודה בגן. פעילויות אלו תומכות בגישה החינוכית שרווחה בקיבוצים וברבים מהם אף הוקמה "חצר הגרוטאות" שמטרתה לתרום ולקדם את התפתחות הילד. בקיבוצים בהם כיתות הלימוד לא היו חלק מבית הילדים עצמו, הוקמו כיתות נפרדות בצמוד לאזור בתי הילדים, לרוב עבור התלמידים הבוגרים. בחלק מהקיבוצים, הוקם המוסד החינוכי בתוך תחומי הקיבוץ ולעיתים שימש מוסד חינוכי אחד מספר קיבוצים סמוכים והוא הוקם בפאתי אחד מהם. בתי הספר פעלו לחינוך והכשרה של הילדים לחיים בחברה שיתופית. חצר המוסד החינוכי מאופיינת בדרך כלל בפשטות ואיפוק ומכילה מדשאות גדולות, עצי צל ושיחים לתיחום. ברוב המוסדות החינוכיים הוקמו גם מגרשי ספורט, גן בוטני, חצר משק לימודית ופינת חי.
אזור ספורט ונופש
מכיל את בריכת הקיבוץ ומגרשי הספורט. בריכות שכשוך הוקמו בקיבוצים כבר משנות ה-20, טרם הקמתן של בריכות עירוניות ברחבי הארץ. עם חיבורם של הקיבוצים ל"מקורות" הוקמה במרבית הקיבוצים בריכה גדולה מוסדרת וסביבה מדשאות ועצי צל. לעיתים הבריכה ממוקמת סמוך לאזור הספורט שנמצא בשולי היישוב על מנת למנוע הפרעות רעש, במקרים אחרים הוקמו הבריכות במקומות מרכזיים יותר בתוך הקיבוץ.
אזור המשק
אזור זה נותר עירום מנוי ביחס לשאר אזורי הקיבוץ המוקפדים. התכנון הנופי של אדריכלי הגנים התמקד כמעט כולו באזורי הקיבוץ האחרים כך שבאזור המשק נותרו שטחים חשופים רבים וכתוצאה מכך, לעיתים גם מוזנחים. פרט לעצים בודדים שניטעו לצורכי צל, נשאר אזור המשק יתום מטיפולם של אנשי הנוי המסורים של הקיבוצים.
גנים נוספים בקיבוץ
.JPG)
בתי העלמין ואתרי ההנצחה
על אף שלא תמיד תוכננו על ידי מתכנני גנים, לגני הקיבוץ התפתח דפוס מסוים שמייחד אותם מבתי עלמין אחרים בארץ. בתי העלמין הוקמו בדרך כלל מחוץ לתחום הקיבוץ, אך במרחק הליכה רגלית קצרה ממנו, במקומות שקטים, מהם נשקף נוף פסטורלי. בהתאם לאידאולוגיה, עיצוב המצבות הוא לרוב אחיד וסביבן ניטע גן שמאופיין בחורשות וצמחיית כיסוי, שילובם עם הנוף הסובב יצר אווירה ייחודית ונינוחה, המשלימה עם המוות כחלק ממעגל החיים ומחזקת את הקשר בין חברי הקיבוץ למקום. בתי העלמין מייצגים את סיפורו של כל קיבוץ וקיבוץ וחשיבות יתרה ישנה לבית העלמין של הקבוצות הראשונות, דגניה א וכנרת, שם סיפורו של הקיבוץ מהווה למעשה ספר היסטוריה של החברה החלוצית בארץ.
למפעלי הנצחה יש חשיבות יתרה בקיבוצים, ברבים מהם הוקמו אנדרטאות להנצחת חללי צה"ל ו/או הנצחת השואה, בתוך בית העלמין או בתוך היישוב עצמו. לאחר מלחמת יום הכיפורים, בה התנועה הקיבוצית ספגה אבדות קשות, נכנס מפעל ההנצחה אל ליבו של הקיבוץ והוקמו חדרי ההנצחה. בקיבוצים רבים, לקחו הורים שכולים יוזמות פרטיות להנצחת יקיריהם שהלכו לעולמם באמצעות גני זיכרון קטנים ומטופחים שניטעו בידיהם.
בתי ההבראה
במספר קיבוצים הוקמו בתי הבראה כענף משקי, כגון מעלה החמישה, חניתה וגבעת ברנר. סביב גני ההבראה ניטעו גנים שמטרתם ליצור תמונה נינוחה ונעימה לרווחתם של המבקרים. הגנים בבית ההבראה תוכננו על ידי אדריכלי נוף וטופחו על ידי חברי קיבוץ שזו הייתה משימתם, לרוב אלו לקחו גם חלק פעיל בגני הנוי שבתוך הקיבוץ עצמו. בין הגן בבית ההבראה לגן בקיבוץ נוצר קשר הדוק, שיתוף פעולה בתכנון ואחזקת הגנים והשראה ששאבו זה מזה.
הגן הקיבוצי אל מול האידאולוגיה
האידאולוגיה הקיבוצית נסמכת על שילובם של שני יסודות מפתח: ציונות וסוציאליזם, כלומר הקיבוץ שאף לבסס חברה על קשר אל האדמה באמצעות החקלאות, תוך חיים בחברה שיתופית באופן מלא. התפיסה הזו הולידה צורת חיים המהווה יישוב כלאיים, השואפת לאווירה כפרית-פיזורית מחד ולריכוזיות פונקציונלית עירונית מאידך.
אופייה המהפכני של צורת חיים זו, התבטא גם בגינון והוליד גן ייחודי, המנוגד להיסטוריה: גן הנוי, שמזוהה בדרך כלל עם שליטה ועושר, מוקם בקיבוץ טרם כל רווחה כלכלית. קיומם של גנים מטופחים שהם נחלת הכלל, מהווה רעיון סוציאליסטי מובהק, העומד בניגוד לגניהם של בעלי הממון המזוהים עם עולם הקפיטליזם והרכושנות. בטרם הפכו הגינות הפרטיות בקיבוצים למגודרות ונפרדות, היה הגן הקיבוצי יחידה אורגנית אחת, כולו נכס ציבורי, שהוא הבסיס להתפתחותו של הפרט והחברה כולה. הרצון להתרחק מחיי מותרות רכושניים בחברה הקיבוצית מתבטא בשאיפה לאורח חיים פשוט וצנוע שעליו להתבטא גם בעקרונות הגן. הגן הקיבוצי צריך לממש את ייעודו תוך הימנעות מקישוטיות יתר וראוותנות. קווי התכנון והרכבי הנטיעות צריכים להתאים ולייצג את אורח החיים במקום ועל כן לשאוף לפשטות עיצובית, צניעות ויזואלית ופונקציונליות.
הגן הקיבוצי מהווה ביטוי מובהק לחיי הקיבוץ כחברה שיתופית. היות שהגן הוא בבעלות הכלל, חברי הקיבוץ לוקחים חלק פעיל בהחלטות התכנון, האחזקה והתקציב- נושאים שעלו לדיון באספות החברים. מבנה הגן מהווה מצע עיקרי לחיי החברה השיתופיים בקיבוץ ושיאו בגן המרכזי שסמוך לחדר האוכל, מוקד הפעילות החברתית. כביטוי לחברה שיתופית מאוחדת, תופר הגן את כלל המעגל החברתי ליחידה כוללת אחת (פרט לאזור המשק שהוזכר קודם). אף על פי שלגן בקיבוץ יש חלקים שונים ומאפיינים שונים, הרציפות הנופית והאחידות היו עקרונות מנחים בתכנונם והם יוצרים גן אחד שלם ומגוון בו משחקת תפקיד גם הגינה הפרטית של החברים.
גם ערכי הציונית מתבטאים באופן מובהק בגן הקיבוצי. הציונות זוהתה אז עם פעולות המבטאות את אהבת הארץ, עבודת כפיים יצרנית לפיתוח הארץ וטיפוחה. קשר הדוק, פיזי ועמוק בין האדם לאדמת המולדת מתקשרים לרצון העז של המתיישבים להפוך את הבית הרוחני לביתם הטבעי, מקום אליו ישתייכו באופן רגשי ויוכלו להכות בו שורש. עצם נטיעתם של עצים וטיפוחו של גן, כמוהו כהצהרה על מקום של קבע, בבעלות רשמית ותחושתית. פעולות אלו נעשו כאקט הפגנתי כלפי הסביבה, אך גם כמענה לתחושת הזמניות ממנה חששו המתיישבים בליבם.
הקיבוצים הנטועים והמטופחים היו כ"נקודות" ירוקות שהוקמו בדרך כלל בסביבה השוממה. מתכנני הגנים רצו לייצר נוף אחיד המשתלב עם סביבתו, על מנת לחזק את תחושת ההתחברות למולדת. לכן, החלו הקיבוצים לשלוח זרועות ירוקות מתוך הנוף הקיבוצי העשיר והמגוון אל השממה שמסביב. פעולות אלה התבטאו בעיקר בייעור שטחים נרחבים ונטיעת שדרות לאורך הצירים בסביבת היישוב. כך נוצר יש מאין נוף חדש, התיישבותי, שמטרתו ליצור תמונה שלמה ואחידה בנוף.
אלמנטים גנניים
ממכלול האלמנטים הגנניים המרכיבים את גני הקיבוץ בולטים במיוחד שני מרכיבים להם מסה קריטית בנוף הקיבוץ, העצים הנטועים במופעים שונים והמדשאות רחבות ההיקף.
העצים
עצי הגן הקיבוצי ניטעו בראש ובראשונה על מנת לספק את הכמיהה של חברי הקבוצה לצל ולירוק, אך עד מהרה הפכו העצים להכרח חיוני ובסיסי בחיי החברים בקיבוץ ומלאכת הנטיעות הפכה לעיסוק חשוב. בשלבים מאוחרים יותר, הוקדמה מלאכת הנטיעות למעבר הקבוצה ליישוב של קבע. מסות של עצים, במאות או באלפים, נטעו בהקדם האפשרי על מנת שיחלו לגדול ולהתפתח ויוכלו לספק את ייעודם במהרה. לכן, נבחרו עצי צל בעלי צמיחה מהירה כגון: פיקוס, קזוארינה, אקליפטוס ואזדרכת. בחירתם הרווחת של הקיבוצים בעצים מאוקלמים אלה ולא מקומיים, נבעה מכך שצמחיית א"י בסביבת הקיבוץ השוממה הייתה מועטה ופגועה ולכן נתפסה כמאכזבת בעיני חברי הקבוצה אשר כמהו לצמחייה רעננה וירוקה כמו בארצות מוצאם. לעיתים נעשה גם שימוש בעצי פרי בגן, אבל הוא עורר ויכוח בין המתכננים שראו בכך פגיעה אסתטית בעיצוב הגן, לבין חברי המשק שראו חשיבות להגברת תועלתו של העץ הנטוע. שתילתם של העצים התבצעה בשדרות, חורשות ובודדים:
-חורשות העצים: לעיתים קרובות עצי אורן, סיפקו שטחים ומרחבים מוצלים לפעילות הקיבוץ. לשטחים אלה הייתה חשיבות רבה בימות הקיץ, טרם התקנת מזגנים במבני הקיבוץ. -השדרה הפורמלית: הייתה לסימן היכר בנוף הקיבוצי, מקורה בסגנון הארכיטקטוני ששלט בתכנוני הקיבוצים המוקדמים והיא מסייעת לתחושת השייכות ולהתמצאות המרחבית. השדרה מוכרת למתיישבים מארצות מוצאם, יש בה ערך נופי אסתטי והיא מצלה על ההולכים בדרך. -עצים בודדים: עצים בודדים או בקבוצה קטנה תפקדו בעיקר לצורכי הצללה במדשאות רחבות ידיים. בקיבוצים רבים, עצים ותיקים הגיעו למופע מעניין וחלקם אפילו מהווים מוקד למבקרים מבחוץ.
הדשא
המרכיב הדומיננטי של הדשא בנוף הקיבוץ התווסף רק לקראת סוף שנות ה-30, עד אז התמקדו הקיבוצים בשתילת עצים ושיחים. מרחבי המדשאות אט אט התפשטו בנוף הקיבוץ והקלו על חיי היום יום. הדשא תורם לשיפור המיקרו אקלים, שומר על רטיבות ועוזר למניעת סחף, אבק, בוץ ולכלוך. אולם תרומתם העיקרית של המדשאות היא ביצירת תחושת המרחב ששימש למרגוע ובילוי בשעות הפנאי של החברים. עם השנים נעשה שינוי בעיצוב הגן על מנת לייעל את אחזקתו, נוצרו מרחבים אחידים של דשא, אשר אמנם הקלו על עבודת הכיסוח, אך ביטלו חללים אינטימיים והפחיתו את הגיוון והעושר בגן.
מערכת התנועה
הדרך המיועדת לכלי הרכב מקשרת את המשק עם הכביש הבין-עירוני, לרוב מלווה בשדרת עצים, היא מובילה אל רחבת חנייה בקרבת חדר האוכל. התנועה בתוך הקיבוץ התנהלה בראשית ברגל בלבד ובשבילים צרים, אך עם גדילת הקיבוצים החלו לעשות שימוש גם באופניים וקלנועיות ועבורם עברו השבילים הרחבה. בניגוד לתכנון אוניברסלי בו הדרכים יוצרות את שלד התוכנית, בתוכנית הקיבוץ השביל הוא אוטונומי אף על פי שהוא מלווה במערך הנוי הירוק שמשלים אותו ובעיקר מצל עליו. את מתכנני השבילים ליווה החשש שהשבילים יהוו פגיעה באחידות הנוף, על כן נזהרו מפיצול הנוף על ידי השביל ודאגו להטמעתו. תפקיד מערכת השבילים לקשר באופן יעיל ביותר מהמגורים לפונקציות השונות אך מבלי לפגוע במראה הטבעי של הגן, על כן, נעים השבילים בין מאפיינים גאומטריים ישרים המקצרים דרכים, לבין צורות מעגולות הטבעיות יותר בנוף.
סגנון הגן הקיבוצי וייחודו
מאפייני הגנים נחלקים באופן היסטורי לשני סוגים: הראשון הוא גן התועלת, תפקידו לספק מזון ותרופות לבעליו שפוקד אותו לפרקי זמן מסוימים על מנת לטפחו. סוג הגן השני הוא גן התענוגות, גן הנוי שמיועד לשקט ומרגוע נפשי עבור המבקרים בו, גם הם יפקדו אותו לפרקי זמן מסוימים. גני הקיבוצים אינם נמנים עם אף אחד מסוגים אלו ועל כן הם מהווים סוג חדש וייחודי של גן. בגני הקיבוץ גרים וחיים, לא מבקרים לפרק זמן מסוים. הגן מהווה תשתית הכרחית לתושבי הקיבוץ, הוא עונה על הצרכים התפקודיים ותומך בחיי היום יום שלהם. הגן הקיבוצי סותר את התפיסה הרווחת כי פיתוח של גני נוי משויך לחברה בעלת משאבים כלכליים מבוססים. אלו היו דווקא ימים של מצוקה כלכלית ותנאים קשים, שהביאו את המתיישבים להקיף עצמם בעצים ובירק מטופח מתוך הרצון להשתרש בארץ ולהשתייך אליה. מאפיינים אלו הולידו סט של כללים ועקרונות שהתפתחו יחד עם התפתחותה של התנועה הקיבוצית. על כן, ניתן לטעון היום כי הגן הקיבוצי מהווה אולי זרם נפרד בעולם אדריכלות הנוף- גן נוף תפקודי. יתרה מכך, היות שהקיבוץ הוא תופעה ישראלית ייחודית, יש הטוענים בזהירות כי גניהם של הקיבוצים יכולים להיתפס כסגנון המהווה "גן ישראלי" בעולם אדריכלות הנוף המקצועי.
גני הקיבוץ בהווה
מאז הקמתה, הייתה התנועה הקיבוצית בתנועה מתמדת ועברה שינויים רבים. הקיבוצים הוקמו כחברה הומוגנית בעיקרה, שביססו את כל תחומי החיים על אידאולוגיה שיתופית. בשנות ה-70 החברה עברה שינויים חברתיים וכלכלים שהעלו את איכות החיים, כתוצאה מכך נחלשה השפעתה של האידאולוגיה ואורח החיים הקיבוצי המיוחד עבר שינוי. במרבית הקיבוצים כיום, חדר האוכל שהיה הצומת החברתית של הקיבוץ איבד מערכו, ביישובים רבים נסגר, הושכר או משמש לארוחה אחת ביום. גם חינוך הילדים עבר מבתי הילדים למגורי ההורים, כך התחזק מאוד התא המשפחתי ונחלש הגרעין הקבוצתי. אף על פי שמראה הנוף הקיבוצי המיוחד נשמר היום ומאפיין גם קיבוצים צעירים, עקרון המרכזיות הולך ואובד ואתו חשיבותו של הגן המרכזי- לשעבר ליבו הפועם של המעגל החברתי.
ראו גם
לקריאה נוספת
- רות אניס ובן ערב יוסף, גנים ונוף בקיבוץ הוצאת משרד הביטחון, 1994
- התערוכה הבינ"ל ה-12 לאדריכלות, עריכה ראשית: גליה בר אור הקיבוץ: אדריכלות בלא תקדים תל אביב: טופ פריט, 2010.
- גדעון סגל ודני קידר, קיבוץ ושותפות בתכנון פיזי, הטכניון מכון טכנולוגי לישראל, 1983.
קישורים חיצוניים
- גן בוטני עין גדי, באתר (קיבוץ עין גדי)
