גרשם קורט פרייער
גרשֹם קורט פרייער (25 במאי 1885, דַרְקֶמֶן, הקיסרות הגרמנית – 24 במאי 1973, כפר סאלד, ישראל) היה חוקר אמנות ופילוסופיה שעסק ביישום התאוריה המרקסיסטית בתולדות האמנות ובפילוסופיה ההומניסטית.
חייו
גרשם קורט פרייער נולד ב-25 במאי 1885 בעיירה דַרְקֶמֶן שבפרוסיה המזרחית (כיום אוֹזְיוֹרְסְק במחוז קלינינגרד, רוסיה), למשפחה יהודית אמידה. אביו היה רופא וסבו רב בעיירה מַרְגְרַבּוֹבָה, אף היא בפרוסיה המזרחית (כיום אוֹלֶצְקוֹ בפולין). בילדותו עברה משפחתו לשטטין שבפרוסיה (כיום שצ'צ'ין בפולין), שם גדל. בנעוריו נמנה עם מקימי הארגון הציוני הראשון בשטטין, שהתאפיין בנטייה לסוציאליזם (אם כי שנים אחרי כן העיד כי הבריות לא ידעו אז באמת מהו סוציאליזם).
מגיל צעיר התעניין בספרות, פילוסופיה ואמנות, והחל לאסוף רפרודוקציות של יצירות אמנות. בבחרותו נסע ללמוד באוניברסיטת מינכן, ובשנת 1911 קיבל תואר דוקטור לאמנות. בתקופה זו נשא לאשה את אנה היימן. מאחר שכיהודי התקשה לקבל משרה באקדמיה, פנה לתחום המוזיאונים, ושימש במשך שנים אחדות כעוזר וסגן-מנהל במוזיאונים לאמנות בערים האגן, האלה ופלנסבורג. בהאלה נולדה בתו הבכורה, ובפלנסבורג שתי בנות נוספות.
ב-1916, בעת מלחמת העולם הראשונה, גויס לצבא גרמניה, ושירת כמורה לאיתות בבית הספר למתרגמים בברלין. בעת שהותו שם התקרב שוב לתנועה הציונית. עם תום המלחמה חזר לפלנסבורג, אך גילה שעקב המשבר הכלכלי קוצצו תקציבי המוזיאונים, ומשרת סגן-המנהל בוטלה. בעזרת הקשרים שיצר בברלין, השיג שם משרה בהוצאת ספרים יהודית ועבר לשם עם משפחתו.
כעבור שנים אחדות פתח חנות ספרים עצמאית בשם "אוטופיה", שהתמחתה בספרים נדירים ועתיקים ובספרות סוציאליסטית. ב-1933, זמן קצר לאחר עליית היטלר לשלטון, עברה המשפחה לאמסטרדם, ובה הצטרף כשותף לחנות ספרים אחרת.
ב-1936 הצליח להשיג סרטיפיקט ועלה לארץ ישראל. תחילה התגורר ברמת גן והתפרנס בדוחק מהרצאות והוראה, אך ב-1940 עבר לקיבוץ כפר סאלד, בו היו חברות שתיים מבנותיו. בקיבוץ עבד בספרייה, עסק בהוראה ובהדרכת מורים, ובמקביל התפנה לכתיבת ספריו.
פרייער נפטר בכפר סאלד ב-24 במאי 1973, ערב יום הולדתו ה-88, כשבועיים לאחר שסיים את כתיבת ספרו האחרון, שיצא לאור לאחר מותו.
גרשם קורט פרייער הוא סבם של העיתונאי וחוקר הלשון רוביק רוזנטל ושל הסופר דן שביט.
עיקרי עבודתו
מחקריו המוקדמים של פרייער התמקדו באמנות בגרמניה בימי הביניים. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בניתוח אמנותי של שערי ערים גרמניות, ומאמרים נוספים שכתב עסקו באמנות עממית ובפיסול.
בתקופת המשבר הכלכלי שלאחר מלחמת העולם הראשונה התעניין פרייער במצב הסבל האנושי, וכתב ספר קצר על שפינוזה ועל תורתו כדרך להתגבר על הסבל. בתקופה זו גם התפתחה בו הכרה עמוקה של המרקסיזם. הוא הקדיש זמן רב לקריאת ספרות סוציאליסטית וקומוניסטית והזדהה עם רעיונותיה, אם כי מעולם לא הצטרף למפלגה. גמלה בו ההחלטה לכתוב על עקרונות המרקסיזם ולהפיצם בדרכים אינטלקטואליות ולא באמצעים פוליטיים.
לאחר השתקעותו בישראל החל לשלב במחקריו את שני הנושאים שעניינו אותו במיוחד: האמנות והפילוסופיה המרקסיסטית.
"היסטוריית אמנות מרקסיסטית"
מתוך הזדהותו עם המרקסיזם, התעורר בו הרצון לבחן מחדש את הנחות היסוד שעליהן הושתתו ידיעותיו בתחום האמנות, לאור הפילוסופיה המרקסיסטית. שני ספריו הראשונים שיצאו לאור בעברית עסקו במחקר זה. מחקרו הסתעף לדיון בשתי בעיות: הסוציולוגיה של האמנות ותולדות האמנות. בעיית הסוציולוגיה דנה במקום האמנות בבניין החברה וביחסים שבין האמנות לבין חייה החומריים והמדיניים וחיי הרוח של החברה. בעיית תולדות האמנות דנה בדמיון ובהבדל בין יצירות אמנות בנות תקופות שונות ובגורמים לתמורות ההיסטוריות בסגנונות, מתוך ניסיון לזהות את חוקי התהליך המתחולל בתמורות אלו. אולם כבר בראשית מחקרו מבהיר פרייער כי ההפרדה בין הבעיות היא מתודולוגית בלבד, וכי למעשה מדובר בשני פנים של אותה בעיה: ראיה אופקית של התופעה החברתית באמנות, וראיה אנכית שלה בציר הזמן. הבנת כל אחת מנקודות המבט חיונית להבנת רעותה.
פרייער התבסס על קביעתו של קרל מרקס כי "ההוויה היא הקובעת את התודעה", ועל עקרון המטריאליזם ההיסטורי, וקבע כי האמנות בכל תקופה משקפת את תודעת אנשי התקופה כפרטים וכחברה, ומכאן גם את ההוויה שיצרה את התודעה הזו. כך למשל, האמנות בתקופה הפיאודלית מתאפיינת בדמויות שאינן מייצגות פרטים אנושיים אלא טיפוסים אידיאליים של בני אדם, במבנה התמונה שולטת חוקיות סימטרית קפואה, אין כמעט התייחסות לחומרים ולתיאור החלל – הכל מצוי במשטח אחד. כשם שהחברה הייתה משועבדת לשלטון אבסולוטי והיררכי, כך מראה גם האמנות חוקיות אבסולוטית. לעומת זאת, בתקופת הרנסאנס, עם התפתחות מעמד בורגני בערים, החלה התודעה האנושית להתמקד במציאות ובאנושיות – מעבר מאידיאליזם למטריאליזם והומניזם. אמנות הרנסאנס משקפת היטב את השינוי באמצעי הייצור ובתודעה החברתית שהשתנתה בעקבותיו: הדמויות מייצגות אנשים אמיתיים עם הבעות ורגשות, ויש פירוט רב של חפצים, של אריגים וחומרים אחרים ושל עומק החלל.
פרייער אף טוען כי האמנות מצביעה על שינויים בתודעה החברתית, לעיתים עוד בטרם חלחלה ההכרה בשינויים אלו בתודעת ההמונים והשלטון. כדוגמה הוא מביא את השינוי בתיאור רגלי ישו הצלוב, אשר בימי הביניים היו מצוירות כמסומרות זו לצד זו, אך מתחילת המאה ה-13 החלו לציירן במערב אירופה כמשׂוכלות זו על גבי זו. המעבר מסמל טרנסצנדנטי סימטרי, על-אנושי וכבול, לתיאור הנובע מהתבוננות בטבע ובאנושי ולהבעה של חופש התנועה האינדיבידואלי, מעיד על תמורות במבנה החברתי, עוד בטרם הכירו בכך אנשי התקופה.
האמנות אינה רק ייצוג של ההוויה והתודעה החברתית, אלא יש בכוחה להשפיע עליהן. פרייער מבהיר כי "אמנות" אינה רק יצירתו של האמן, אלא התהליך המתחולל בינה לבין הצופה. לדבריו, "חווית האמנות היא תמיד התייחסות בין התודעה החברתית האובייקטיבית המעוצבת ביצירה האמנותית, לבין התודעה הסובייקטיבית הפועלת בצופה".[1] תודעת הצופה מושפעת מחווית האמנות ומעוררת תגובה, המשפיעה בתורה על התודעה החברתית של החברה שהוא חלק ממנה. בכך תורמת החוויה האמנותית להנעת התהליך הדיאלקטי הבונה את החברה ומשנה אותה.
הפילוסופיה המרקסיסטית
מתוך ניסיונו בהוראה ובהדרכת מורים, חש פרייער כי חסר ספר לימוד שיציג באופן סדור וממצה את השקפת העולם המרקסיסטית, ולקח על עצמו לכתוב מבוא לפילוסופיה המרקסיסטית. המבוא מציג את העקרונות המרכזיים של המרקסיזם – מטריאליזם ודיאלקטיקה – על רקע הרצף של הפילוסופיה המערבית, מיוון הקלאסית ועד העת החדשה, ודן באמצעותם בשאלות הריאליזם והאידיאליזם, תורת ההכרה ותורת המוסר.
בספרו האחרון מיקד את הדיון בהומניזם המרקסיסטי, מתוך רצון להשיב על ביקורת והשגות כנגד המרקסיזם, על כך שהתמקד במבנה החברתי-כלכלי והזניח את הפרט, ועל הניסיון השנוי במחלוקת של המהפכה הרוסית והמהפכה הסינית. נוכח ביקורת זו, טוען פרייער כי המרקסיזם עודו תפיסה מסכמת ובסיס להבנת כל התופעות המהותיות של האדם והחברה. בספרו הוא מבקש להציג את מהות ההומניזם המרקסיסטי ולבחון באיזו מידה הוגשם ומה ניתן לעשות כדי להביאו להגשמה מלאה. לשם כך הוא מתאר את התפתחות ההומניזם מהרנסאנס ועד ימינו, ואת העקרונות המרכזיים שלו: שוויון, חירות, זכויות האדם ופיתוח חופשי של האישיות האינדיבידואלית.
הניגוד העיקרי בין ההומניזם הבורגני לזה המרקסיסטי, לדידו, מתבטא בכך שבעוד שהבורגני עוסק במושגים מופשטים של "האדם", "החוזה החברתי" ו"רוח העולם", נקודת המוצא של המרקסיסטי היא בני אדם של ממש וקיומם החומרי. עניינו של ההומניזם המרקסיסטי, אם כן, אינו "מהו האדם" אלא "מהו האדם במסגרת היחסים החברתיים ההיסטוריים הממשיים".[2]
פרייער משווה את החברה הקפיטליסטית, הסוציאליסטית והקומוניסטית מנקודת מבט של עקרונות השוויון, החירות, הדמוקרטיה וזכויות האדם. הוא סוקר את הגשמתם של עקרונות ההומניזם המרקסיסטי במדינות שונות בעולם, תוך ביקורת חריפה על המדינות הקומוניסטיות, ברית המועצות בראשן, אשר עיוותו את העקרונות המרקסיסטיים והפכו למשטרי דיכוי. אולם עיוות זה אינו פוגם באמונתו כי עקרונות ההומניזם המרקסיסטי נכונים, והספר מסתיים בהצעת דרכי פעולה להגשמתו.
כתביו
- האמנות, התהוותה והתפתחותה, הוצאת ספרית פועלים, 1953
- אמנות המופת ותמונת העולם, הוצאת ספרית פועלים, 1957
- מבוא לפילוסופיה המרכסיסטית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1963
- הומאניזם מרקסיסטי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1974
לקריאה נוספת
- רוביק רוזנטל, רחוב הפרחים 22, הוצאת כתר, 2003 – סיפורם של ארבעה דורות במשפחת פרייער.
הערות שוליים
