אותו האיש

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "ישוע" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו ישוע (פירושונים).

אותו האיש (שמו המקורי: יֵשׁוּ או יֵשׁוּעַ (גם ישוע בן יוסף, או כפי הגרסה הארמית; ישוע בר יוסף; ביוונית: Ἰησοῦς, בלטינית: Iesus); לפי המשוער במדע: סביב 4 לפנה"ס – סביב 30 לספירה) הוא הדמות המרכזית בנצרות, המחשיבה אותו למשיח ולבן האלקים. טבעו, מהותו ומסריו של אותו האיש הם נושא יסוד בתאולוגיה הנוצרית.

זיהויו של אותו האיש כפי שמופיע במקורות היהודיים שנוי במחלוקת אם זהו אותו האדם[1]. אדם רגיל (שנולד מאב ואם) תלמיד יהושע בן פרחיה שסרח שחי בתקופת בית שני[2], והחל לעבוד עבודה זרה, עד שלבסוף הוצא לסקילה על ידי הסנהדרין על שכישף והסית והדיח את ישראל[3]. הרמב"ם כתב, שאותו האיש ותלמידיו הם ממוסרי ישראל, מינים ואפיקורסים[4]. ועוד כתב עליו הרמב"ם, שלא די שלא עשה את מעשי המשיח, אלא שגרם במעשיו הרעים לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוק מבלעדי ה'[5].

לפי הקובץ המכונה "הברית החדשה" -ספר היסוד של הנצרות, מרים אמו היהודיה, "התעברה באורח פלא" לפני נשואיה מ"רוח הקודש" וילדה אותו בבית לחם. במשך חייו הוטבל על ידי יוחנן המטביל, גייס תלמידים שונים חולל מופתים, הכריז על עצמו אלוה וטען שבא להביא גאולה לעולם. בסופו מתואר, שנתפס על ידי הסנהדרין בערב פסח בבואו לירושלים, לאחר שסעד סעודה מקדימה לליל הסדר. הסנהדרין העבירוהו לידי המושל הרומאי פונטיוס פילאטוס, שבלחץ ההמון הורה להורגו בצליבה. בעינוייו רואה הנצרות כפרה לאנושות -בתנאי שיקבלו על עצמם את אלוהותו. על פי הפוסקים, האמונה בו נחשבת לעבודה זרה.

אצל המוסלמים הוא נערץ ומקובל בתור עיסא, אחד מנביאי האסלאם. בעולם האקדמי, מציאותו ומעשיו של אותו האיש ההיסטורי, מחוץ למסגרת האמונה הדתית, שנויים במחלוקת קשה. רוב החוקרים מניחים כי יהודי בשם זה אכן התקיים בפועל והפיץ 'בשורה רוחנית', אך דוחים כליל את רוב המדווח על אודותיו ב'כתבי הקודש' הנוצריים ובמסורת הכנסייה, שמקובל כיום שנתחברו זמן רב לאחר צליבתו, אם בכלל היה. כך, לדוגמה, מוערך כי בדורות הראשונים לא נתפש אותו האיש על ידי מאמיניו כגילום הקל אלא כמשיח ונביא בלבד.

היסטוריה

התיעוד ההיסטורי הלא-דתי על אותו האיש עצמו דל. מן המחקר ההיסטורי עולה כי בדומה למנהיגים דתיים רבים אחרים, אותו האיש עצמו לא כתב חיבור כלשהו, והוא הטיף את מסריו בעל-פה[6]. רוב החומר על אודותיו מקורו בארבע ה'בשורות' ב'ברית החדשה', שנכתבו, על פי הסכמת הכלל המחקרית, לפחות שני דורות אחרי זמן מותו המשוער כתיעוד של מסורות בעל פה שנמסרו כביכול ישירות מתלמידיו וקרוביו, במטרה להפיץ את האמונה בו ברחבי העולם.

ערכים בנצרות
נצרות
פורטל:נצרות
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
זרמים עיקריים
נצרות קתוליתנצרות פרוטסטנטית (לותרניזםקלוויניזםאדוונטיזםבפטיזםמתודיזםאוונגליקליזם) • הכנסייה האנגליקניתנצרות אורתודוקסיתנצרות אוריינטליתהכנסייה האשורית ("נסטוריאנית")


היסטוריה של הנצרות

הוועידות האקומניות • האיקונוקלאזם
פילוג הכנסייה הנוצריתמסעי הצלב
הפילוג המערביהרפורמציה
המיסיוןהיסטוריה של המיסיון הנוצרי

חגים נוצרים

ליטורגיהחג המולדחג הפסחאהלוח הגרגוריאניהלוח היוליאניחגי "קדושים" נוצרייםחגים ניידיםהתענית

אישים מרכזיים

יוחנן המטבילהשליחיםפאולוספטרוסאתנסיוסאוגוסטינוסאבות הנצרותתומאס מאקווינסלותרקלווין

תאולוגיה נוצרית

מונותאיזםהשילוש הנוצריהקרדולוגוס
כריסטולוגיהאינקרנציה
צליבת, תחיית ועליית אותו האישהביאה השנייה
החטא הקדמוןכפרהחסדגאולהאנטיכריסט

הפולחן הנוצרי

הסקרמנטיםטבילהוידויסעודת האדון
צלבאיקוניןתפילה"קדושים"סקרמנטליםמזבחהצטלבות (נצרות)

כתבים נוצריים

הברית הישנההברית החדשה
הבשורותהספרים החיצונייםספר השעותהגיוגרפיההקאנון הנוצרי

ההיררכיה הכנסייתית

אפיפיורפטריארךחשמןארכיבישוף
בישוףכומרדיאקוןנזיר

מבנים

אדריכלות כנסיותכנסייהמנזראגן טבילהבפטיסטריוםקתדרלהמאוזוליאוםקפלהבזיליקה

ראו גם

נצרות ואנטישמיות
עדי יקוקיהדות משיחיתמשפט קאנוני

על פי המחקר ההיסטורי, ישנם לפחות 54 ספרי 'בשורה' על אותו האיש, אם כי רק ארבע מהן עברו קנוניזציה והוכללו בקובץ 'הברית החדשה'. מהם שלוש ה'בשורות' המכונות במחקר "הבשורות הסינופטיות" (משום שהם חופפים במידה רבה ביניהם, אולם לפעמים יש בהם הבדלים חדים) מתי, לוקאס ומרקוס ולצדן יוחנן, שככל הנראה נכתב מעט מאוחר יותר. לפחות חמישים כתבי ה'בשורה' הנוספים, המכונים "בשורות אפוקריפיות" (כלומר "חיצוניות" או "גנוזות"), נמצאים בידי החוקרים באופן מלא או חלקי; לדוגמה – ה'בשורה' על פי תומא, שנחשבת למוקדמת יחסית ל'בשורות' שבקובץ הברית החדשה, ואין בה סיפור נרטיבי על חייו של אותו האיש, כי אם ריכוז של אמרות שונות שכביכול אמר אותו האיש, המוצג בה כ"בר אנש" וכמורה רוחני גרידא.

גם, על-פי המסופר באוונגליונים. יש הסבורים שחלק מסיפורי ה'ברית החדשה' נוספו לה בדיעבד כדי ליצור קשר בין הנבואות לאותו האיש.

במקורות ההיסטוריים הלא-דתיים (כלומר שאינם ספרי 'הבשורה' או חיבורי השליחים) איזכוריו מעטים, ומהימנותן מוטלת בספק. יוסף בן מתתיהו מזכיר אותו פעם אחת בספרו "קדמוניות היהודים", אך גם אזכור זה נכתב לפחות ארבעים שנה אחרי תאריך מותו המשוער, וזאת, כהסבר לקיומם של הנוצרים ולא כעדות ישירה על חייו של אותו האיש. כמו כן יש חשש שהאזכור כולל תוספות או שינויי נוסח נוצריים מאוחרים. לאור כל זאת, ערכו כמקור היסטורי נמוך. פליניוס הצעיר, סווטוניוס (בשנת 112) וטקיטוס בשנת 115 מזכירים את אותו האיש, אך גם כאן בהקשר של הסבר פעילות הנוצרים וככל הנראה אינם מסתמכים על מקור עצמאי כלשהו.

בספרות היהודית המוקדמת (המקורות התנאיים) אין עליו בנמצא תוספת פרטים, לעומת זאת, במקורות התלמודיים והמדרשיים, מתקופת האמוראים, יש מספר אזכורים של "אותו האיש" או "תלמידי אותו האיש". הדברים נראים כהתייחסות לטענות או לכתבים נוצריים מאוחרים, ולא כתגובה לדברים שאמר אותו האיש או לאירועים שנטל בהם חלק.

איזכורים במקורות העבריים

אותו האיש הנוצרי הוא הנזכר במקורותינו?

בין הדמות המופיעה בחז"ל, ובין הדמות הנוצרית ישנן מחד קווי דימיון, ומנגד קווי שוני. על פי רוב אותו האיש בתלמוד מזוהה עם אותו האיש שבברית החדשה, אך ישנם רבים החולקים על כך.

מחד הוא נזכר כתלמידו של יהושע בן פרחיה[7], שהיה חי בראשית תקופת הזוגות כ-200 שנה לפני החורבן. מאידך הנוצרים אומרים שהוא חי בתקופת חורבן הבית. גם על פי רמזים בחז"ל אודות בן פנדירא ובן סטדא (ראה להלן) משמע שהוא חי בימי רבי עקיבא. מחד הוא נזכר שנהרג בסקילה ותליה על ידי הסנהדרין מאידך הנוצרים אומרים שנמסר להיהרג בתליה על ידי הרומאים.

ואכן הרא"ש (תוספות הרא"ש סוטה מז א) ועוד, כתבו כי אכן אותו האיש המוזכר בתלמוד איננו מחולל הנצרות. גם בתוספות מסכת שבת (קד ע"ב, ד"ה בן סטדא -נוסח מושלם על ידי חסרונות הש"ס) "אומר רבנו תם דאין זה אותו האיש, דהא בן סטדא דאמרינן הכא דהוה בימי פפוס בן יהודה דהוה בימי רבי עקיבא, כדמוכח בפרק בתרא דברכות, ואותו האיש היה בימי יהושע בן פרחיה, כדמוכח בפרק בתרא דסוטה: 'ולא כרבי יהושע בן פרחיה שדחה לאותו האיש בשתי ידים', ורבי יהושע הוה קדים טובא לרבי עקיבא" .

בעל התוספות ר"י מפאריש, (בספר אוצר ויכוחים עמ' 84) סבר שהנוצרי איננו מוזכר כלל בספרות חז"ל כך גם והרשב"ץ (שם עמ' 128), וריט"ל מילהויזן, (בספר הניצחון סי' שמ"ז). רבי צבי זלמן אופנהייזן, מנה עשרה הבדלים, בין תיאורי אותו האיש לפי המקורות הנוצרים, ואותו האיש שבתלמוד והסיק "כי אותו האיש הנוצרי לא זהו אשר ידובר בו בתלמוד" (אוצר ויכוחים עמ' 171) מאידך הרמב"ם באגרותיו (אגרות הרמב"ם, מהדורת י.שילת, ירושלים תשמ"ז, עמ' קכ.) סבר שבן פנדירא אכן זהו אותו האיש. רבי יצחק אברבנאל (בפירושו לספר דניאל, המעין העשירי, תמר ח'.) והרמב"ןויכוח ברצלונה, היום הראשון) העלו שזמנו אכן היה כ-200 שנה קודם החורבן, אך הנוצרים איחרו את זמנו בכדי לתלות את חורבן הבית ב'עוון' הריגתו.[8][9][10].

איזכורים בשמו

שמו של אותו האיש מופיע בכמה מקומות בכתבי חז"ל. לפעמים אף נקרא 'ישו הנוצרי'[11]. איזכורים אלו מופיעים דווקא בכתבי יד שמלפני 1554, השנה בה האפיפיור הורה לצנזר מהתלמוד ומכתבים יהודיים אחרים, את כל האזכורים האלה מכיוון שהם נחשבו כעלבון וכגידוף.

בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין [12] מסופר על אותו האיש שהיה תלמידו של יהושע בן פרחיה. שניהם התארחו יחד באכסניה בדרך מאלכסנדריא שבמצרים לירושלים, שם אמר יהושע בן פרחיה: "כמה יפה אכסניא זו". ענה לו אותו האיש: "רבי, עיניה טרוטות" (כלומר: עיניה של בעלת האכסניה היו כעורות). אמר לו: "רשע! בכך אתה עוסק?!" ונידה אותו. אותו האיש ניסה להתקבל חזרה, אך יהושע בן פרחיה סרב לקבלו. בתגובה, זקף אותו האיש לבנה והשתחווה לה. כשאמר לו יהושע בן פרחיה: "חזור בך!", אמר לו אותו האיש: "כך מקובלני ממך: כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה" תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, .

למרות הדעה הרווחת כי הרומאים הרגו את אותו האיש, מצוין בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין כי אותו האיש הוצא להורג על ידי הסנהדרין בערב פסח "על שכישף והסית והדיח את ישראל".

והתניא בערב הפסח תלאוהו לאותו האיש והכרוז יוצא לפניו ארבעים יום קודם שהוא יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מג, עמוד א'.

בתלמוד הבבלי מוזכר אותו האיש פעם נוספת בשמו, בסיפור על אונקלוס שמכיון שרצה להתגייר, העלה באוב כמה משונאי ישראל, אחד מהם הוא אותו האיש:

אונקלוס בר קלוניקוס בן אחותו של טיטוס רצה להתגייר... הלך והעלה באוב את אותו האיש. אמר לו: "מי חשוב בעולם הזה?", אמר לו: "ישראל", אמר לו: "האם כדאי להתדבק בהם (כלומר להתגייר)?", אמר לו: "טובתם דרוש, רעתם לא תדרוש - כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו"

תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נז, עמוד א'.

שמו של אותו האיש מופיע גם בכמה סיפורים נוספים בגרסאות הלא-מצונזרות של התלמוד והתוספתא [13] [14].

בשם 'בן פנדירא' ו'בן סטדא'

שם נוסף שנמצא בתוספתא ובתלמוד הוא "בן פנדירא", או "בן סטדא". מבין מפרשי התלמוד יש המזהים את "בן פנדירא" או את "בן סטדא" עם אותו האיש, לאור כך שלשניהם היו אירועי חיים דומים, ועוד שלעיתים בן-פנדירא מכונה במפורש "אותו האיש בן-פנדירא"[15][16].

בתלמוד בבלי במסכת שבת ובמסכת סנהדרין[17] מצוטט קטע המזהה את בן סטדא ואת בן פנדירא כשני כינויים לאותו האדם. הציטוט מופיע באגביות בתוך דיון בנושאים אחרים, כאשר בתחילה מופיע הכינוי "בן סטדא"[18] , ולאחר מכן נקשרים השמות 'בן סטדא' ו'בן פנדירא' לאותו אדם:"וכן עשו לבן סטדא בלוד ותלאוהו בערב הפסח. בן סטדא? בן פנדירא הוא! אמר רב חסדא: בעל - סטדא, בועל - פנדירא. בעל? פפוס בן יהודה הוא! אלא אמו סטדא. אמו? מרים מגדלא נשי היא! כדאמרי בפומבדיתא: "סטת דא מבעלה"

מהציטוט הנזכר ניתן להסיק שלמרים מגדלא נשיא (מגדלא=מעצבת, קולעת שער לנשים) המכונה גם "סטדא" (=סוטה. גם נוטריקון: "סוטה זאת מבעלה. בארמית "סטדא דא מבעלא") הנשואה לפפוס בן יהודה, נולד בן מבועלה שאינו נשוי לה הנקרא 'פנדירא' והוא נתלה בלוד בערב פסח.

זוית נוספת מובאת בבמקום אחר בתלמוד הבבלי[19] בה מוזכר, שפפוס בן יהודה היה נוהג לנעול את אשתו בבית כשהיה יוצא. רש"י שם מפרש: "בעלה של מרים מגדלא נשייא היה, וכשיוצא מביתו לשוק נועל דלת בפניה שלא תדבר לכל אדם. ומדה שאינה הוגנת היא זו, שמתוך כך איבה נכנסת ביניהם, ומזנה תחתיו".

פירושו המילולי של "מרים מגדלא נשייא" הינו "מרים קולעת שיער הנשים". יש הסבורים ש"מגדלא שיער נשייא" הוא לשון נקייה עבור זונה[20]. יש הקושרים שם זה למרים המגדלית, ומסבירים שהמשמעות של "מרים המגדלית" היא "מרים מעצבת (=גודלת, בארמית) השיער", במקום ההבנה המסורתית כאזכור לעיר מגוריה, מגדלא. מרים זו מוזכרת גם במקומות נוספים בתלמוד בבלי [21].

בן סטדא מוזכר גם בתלמוד הירושלמי בסוגיות המקבילות[22]. אך במסכת בסנהדרין ובתוספתא[23] מופיע השם "בן סוטרא".

יש הקושרים את 'סטדא' לשמעון מגוס, עקב כך שבספר האפוקריפי מעשי פטרוס, מתאר שמעון מגוס את עצמו כ-"huios ho stadios", (הבן העומד, או: הבן העמיד). סיפורי תולדות אותו האיש מערבים דברים על בן סטדא מהתלמוד יחד עם דברים אחרים מהסיפורים על שמעון מגוס במעשי פטרוס, ולכן ייתכן שסטדא הוא שמעון מגיס עצמו.

בין פרשני התלמוד קיימת מחלוקת האם בן-פנדירא ובן-סטדא הוא אותו האיש. לדעת הרמב"ם, בן-פנדירא הוא אכן אותו האיש[24]. ואילו לדעת רבנו תם מהתוספות, בן-פנדירא איננו אותו האיש[25].

לכאורה, האיזכורים אודות בן פנדירא, מאוחרים כרונולוגית מהאיזכורים על אותו האיש תלמידו של יהושע בן פרחיה. שהרי יהושע בן פרחיה חי כ-150 שנה לפני חורבן הבית, ופפוס בן יהודה אביו חורגו של בן פנדירא חי בתקופת רבי עקיבא בשלהי ימי הבית ולאחריו.

תלמידיו של אותו האיש

בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא, בה נאמר:

חמישה תלמידים היו לו לאותו האיש: מתאי, נקאי, נצר ובוני ותודה

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מג, עמוד א'

בנוסף לכך לעיתים במקורות חז"ל מופיעים אנשים אחרים שתכונתם היא מינות, ויש כאלו המייחסים אותם לתלמידי אותו האיש.

בתוספתא[26] מופיע סיפור על רבי אליעזר בן דמא, בן אחותו של רבי ישמעאל, שהכיש אותו נחש. בא אליו איש בשם "יעקב מכפר סכניא", לרפא אותו "משום" (מכוחו של) אותו האיש בן-פנדירא. רבי ישמעאל אומר לו כי הוא (אליעזר) איננו רשאי לתת לו. אליעזר משיב לו "אני אביא לך ראיה שירפאני", אבל לא הספיק להביא ראיה עד שמת. אמר רבי ישמעאל: "אשריך בן דמא שיצאת בשלום מן העולם ולא פרצת גדירן של חכמים, שכל הפורץ גדירן של חכמים סוף פורענות בא עליו, שנאמר "ופורץ גדר ישכנו נחש"[27]". הכוונה היא שיותר טוב למות מאשר להתעסק במינות[28].

במסכת שבת שבתלמוד הבבלי מופיע סיפור על רבן גמליאל ואחותו אמא שלום, שרצו להתל באחד מתלמידיו של אותו האיש, שהיה דיין בבית דין:

אימא שלום הייתה רעייתו של רבי אליעזר, ואחותו של רבן גמליאל. היה פילוסוף אחד בשכונתם, שהיה מפרסם עצמו שאינו מקבל שוחד. רצו לגחך עליו. נתנה לו אימא שלום נר מזהב[29], ובאה אליו עם אחיה לדין. אמרה לו: "אני רוצה מחצית מנכסי בית אבא!". אמר להם: "תחלקו". אמר לו רבן גמליאל: "והלא כתוב לנו בתורה, שכאשר יש בן הבת אינה יורשת?" אמר לו השופט: "מיום שגליתם מארצכם, ניטלה תורת משה, וניתן במקומה ספר אחר, ושם כתוב: 'הבן ובת ירשו כאחד'".

למחר חזר רבן גמליאל והכניס לו חמור לובי[30]. אמר להם השופט: "גלגלתי לסוף הספר, וכתוב בו: 'אני לא לגרוע מתורת משה באתי, ולא להוסיף על תורת משה באתי'. וכתוב בה: 'במקום שיש בן הבת אינה יורשת'". אמרה לו אימא שלום: "יאיר אורך כנר!"[31]. אמר לה רבן גמליאל: "בא החמור ובעט בנר"

תלמידיו של אותו האיש מופיעים גם בכמה סיפורים נוספים במקורות חז"ל[32][33].

מקום קבורתו

בספר "שער הגלגולים"[34] לרבי חיים ויטאל בתוך רשימה של קברי הצדיקים ומקומות הקדושים בארץ ישראל, נכתב: "בלכתך מצפת לצד צפון ללכת אל כפר עין זיתון, דרך אילן אחד של חרוב, שם קבור אותו האיש הנוצרי." לכל הנראה הדבר סותר הן את היחס המסורתי של היהודים לאותו האיש, והן את המסורת הנוצרית. אם כך בספר 'מקומות קדושים וקברי צדיקים בגליל'[35] הובאה הוכחה מכתב היד המקורי של רבי חיים ויטאל שאינו התכוון לקברו של אותו האיש (בשער הגלגולים מוזכרים מלבד קברי צדיקים גם מקומות היסטוריים, לדוגמת בארה של מרים). אלא, בנו עורך הספר (רבי שמואל ויטאל) במועד מאוחר יותר, שינה בטעות בין "דרך אילן אחד של חרוב של אותו האיש הנוצרי" - ל"אילן אחד של חרוב, שם קבור אותו האיש הנוצרי".[36]

בנצרות

תאריך לידתו

השוואה בין 'הברית החדשה' לבין מקורות היסטוריים מעלה כי אותו האיש נולד בשנת 4 לפנה"ס לכל המאוחר[37], וייתכן שנולד עד ארבע שנים קודם לכן. ב'בשורה' על-פי מתי נכתב כי אותו האיש נולד בשלהי ימיו של הורדוס מלך יהודה, ועל-פי יוסף בן מתתיהו, הורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס.

ספירת השנים הלועזית המקובלת, המונה ללידתו, נקבעה בידי דיוניסיוס אקסיגוס, בשנת 525 לספירה; אולם דווקא המסורת הזאת (לידה ב-1 לפנה"ס) היא הפחות מקובלת בקרב החוקרים ואף במסורת הנוצרית. ייתכן שבחישוביו של דיוניסיוס היו מעורבים גם שיקולים פוליטיים או אישיים, ואולי שיקולי נוחות (למשל, על-פי חישוביו שנה מעוברת היא זו שמספרה מתחלק ב-4). גם המועד המקובל לחגיגת לידתו של אותו האיש, ה-25 בדצמבר (חג המולד), אינו מקובל על החוקרים, ולמעשה תאריך לידתו המדויק של אותו האיש אינו ידוע. מניתוח של הכתוב באוונגליונים, מסיקים חלק מהחוקרים כי תאריך הלידה של אותו האיש היה בחודש אפריל, ובכל מקרה לא בעונת החורף[38].

תולדות חייו לנצרות

ה'בשורה' למרים: מרים היתה ארוסתו של יוסף, ונמצאה הרה קודם הנישואין. יוסף בעלה, חס עליה ולא רצה להציגה לחרפה, החליט לשלח אותה בסתר. בעודו מהרהר בכך, נראה אליו מלאך ה' בחלום ואמר: 'יוסף בן דוד, אל תחשוש לקחת אליך את מרים אשתך, כי היא הורתה מ"רוח הקודש"'[39].. לאמונת הנוצרים 'אותו האיש' הוא הוא "משיח בן דוד" כיוון שהוא נחשב על כל פנים כבן יוסף, בעלה של מרים, שהיה נצר לבית דוד. זאת ועוד, לפי התאולוגיה הנוצרית המאוחרת, כיון שהוא 'נולד לאישה בתולה', הוא נחשב ל'טהור' מלידתו כיון שהוא הינו היחיד ש'לא נוצר מן החטא הקדמון'.

לידתו: משפחתו הייתה מנצרת. אך במפקד שערכו הרומים באותו העת, נצטווה כל תושב להירשם בעיר הולדתו. יוסף שהיה מבית דוד הלך עם אשתו ההרה לבית לחם. כשנולד, אמו השכיבה אותו באבוס, משום שלא היה להם מקום אחר ללון (כביכול במקום שבו נבנתה לימים כנסיית המולד). הוא גדל עם הוריו ואחיו (יעקב, יוסה[40], יהודה ושמעון). ובגיל 12 בבקרו בבית המקדש הפליא את החכמים בבקיאותו ובהבנתו בכתובים. הוא למד נגרות בנצרת ולאחר מפגש עם יוחנן המטביל שאמר לו שהוא "בן" אלוהים, החל לנדוד ולגייס מאמינים לתורתו. לפי אחד הסיפורים הוא קרא פסוקים מישעיה ס"א בבית הכנסת בנצרת אודות המשיח, ואז אמר "היום נתמלא הכתוב הזה באזניכם". אנשי העיר לא קיבלו אותו ואף ניסו להורגו.

אגדות וסיפורי מעשיות

סגידת הרועים: אגדות ה'הברית החדשה' מספרות שבלילה בו נולד, נתבשרו רועי בית לחם על ידי מלאך על הולדת המשיח. ובאותה עת הופיעו המוני צבא השמיים ושיבחו את האלהים. הרועים שהלכו לבית לחם מצאו אותו ואת אמו, ובשובם סיפרו את מה שראו ושמעו[41]. וסגידת האמגושים: לאחר מכן הגיעו אמגושים מהמזרח (חכמי דת פרסיים בעלי ידע במיסטיקה ובאסטרולוגיה), הם כוונו למערה על ידי "כוכב" שזהר בשמיים מעל הבית, והביאו לו מתנות - מור, לבונה וזהב[42]. לפי הסיפורים, חייו הקצרים רצופים במעשי נסים - הליכה על מי הכנרת[43], ריפוי חולים, הפיכת מים ליין, האכלת 4,000 איש בשבע כיכרות לחם ומעט דגים[44], ועוד. מתוך קהל מאמיניו הוא בחר 12 שליחים שתפקידם להפיץ את מסריו.

מסריו

לדעתו יש לתת דגש רב יותר דווקא על ענינים שבין אדם לחבירו. אחד הציטוטים המפורסמים המיוחסים לו: "המכה אותך על הלחי הימנית הטה לו גם את האחרת" [45], שהוא ציווי לאי-שימוש בכוח גם במקרה בו נפגע המאמין ישירות מאדם אחר דוגמאות נוספות למסריו: כמצווה השנייה בתורה, אחרי "שמע ישראל ה' אלקיך ה' אחד הוא מציין את "ואהבת לרעך כמוך" [46], הוא טוען שהמקריב קורבן חייב לפייס את חברו לפני ההקרבה[47]. הוא ראה בעושר החומרי סכנה ומגבלה רוחנית, ולעשיר הפונה אליו הוא ממליץ למכור את כל רכושו ולחלקו לעניים וכשהעשיר מסתייג, הוא מתרעם על כלל העשירים[48]. לעומת זאת, הוא הסתייג מאד מעבודת בית המקדש שבזמנו[49], ומכלל מפסיקות הפרושים[50].

הוא קרא "אל תדמו כי באתי להפר את התורה או את דברי הנביאים. לא באתי להפר כי אם למלאת"[51] אך בתקופה מאוחרת יותר ביטל פאולוס את כל המצוות המעשיות, והפך את מרכז הנצרות לאמונה בלבד.

תפיסתו

לפי המסופר, בתאריך המשוער בין שנת 30 לשנת 33 לספירה (כלומר כשהיה בגיל 34–38) סעד אותו האיש עם תלמידיו את סעודתו האחרונה בירושלים בערב פסח, במה שנראה כצורה מוקדמת של טקס ליל הסדר. על פי הסיפור, יהודה איש קריות שהיה מהסועדים עמו ואחד משנים עשר שליחיו (שהוחלף מאוחר יותר) בגד בו והלשין עליו תמורת 30 מטבעות כסף, וההמון נשלח על ידי הכהן הגדול וזקני העם ללכודו. הוא הועמד לדין בפני הסנהדרין בלילה, שדנוהו למוות, על שאמר (או רימז) שהוא המשיח ובן האלקים. הסנהדרין העבירו אותו לפונטיוס פילטוס הנציב הרומי ביהודה, שלאחר היסוסים הסכים לצלוב אותו.

על פי המסופר ב'ברית החדשה' הריגתו נעשתה בעקבות גזר הדין של הסנהדרין בירושלים על אותו האיש, ובלחץ ההמון המוסת[52], אולם רמת המעורבות היהודית בענין שנויה במחלוקת. סיפור זה ופיתוחיו התאולוגיים שימשו בסיס לפוגרומים ומעשי רצח רבים של נוצרים ביהודים. אולם כיום, רוב הכנסיות הנוצריות מתייחסות לסיפור זה בזהירות רבה, ואינן מנסות להשליך ממנו ליחסי נוצרים-יהודים בדורנו.

מבחינה היסטורית קשה לאמת את פרטי סיפור צליבתו של אותו האיש, כשם שקשה לאמת את כלל הסיפורים באוונגליונים. אך סביר לומר לא היו הסנהדרין הם אלו שהוציאוהו להורג. לבד מהעובדה שצליבה איננה אחת מארבע מיתות בית דין, אילו אכן מדובר בשלהי ימי בית שני, להנהגה היהודית ביהודה כבר לא היו סמכויות שלטוניות והיא לא הייתה רשאית לשפוט ולהעניש (סמכויותיה בוטלו זמן-מה לאחר מותו של הורדוס המלך), מאידך, צליבה הייתה שיטה מקובלת להוצאה להורג באימפריה הרומית באותה תקופה. בכל מקרה, נראה כי השלטונות הרומיים לא ייחסו לאירוע כזה משמעות מיוחדת.

חוקרים מודרניים העלו גם ספקות על עצם זיהויה של הסנהדרין שבפניה נשפט אותו האיש, עם בית הדין הגדול, המכונה בשם זה[53]. לפי המתואר באוונגליונים עמד בראש הסנהדרין הכהן הגדול, והיא התאספה בביתו[54]. זאת בניגוד לבית הדין הגדול, שבראשו עמד חכם פרושי וישב בלשכת הגזית שמקדש. בנוסף, מסופר שנשפט בלילה[55] או בבוקר יום טוב[56], בניגוד מפורש להלכה הפרושית שאין דנים בלילה ואין דנים ביום טוב או בערב יום טוב[57]. אפשרות שהוצעה במחקר היא שמדובר היה במועצה המדינית של הכהן הגדול הצדוקי, שייצגה את היהודים בפני השלטון הרומי, ומונתה כולה על ידי הרומאים[58].

גם אם היהודים לא יזמו את הריגת אותו האיש, אפשר להניח כי ההנהגה היהודית, על שני פלגיה - הצדוקים והפרושים, לא מצאה לנכון להגן על אותו האיש מפני הוצאה להורג, כיוון שראתה בו משיח שקר ומורד המתסיס את העם ומסכן את היציבות החברתית והדתית. חשש זה נראה בדברי הכהן הגדול קיפא לחברי הסנהדרין: "כי טוב לנו מות איש אחד בעד האומה מאבוד העם כולו"[59], וכן בדבריו לנציב הרומאי: "את זה מצאנו מסית את העם ומונע אותו מתת מס אל הקיסר באמרו כי הוא מלך המשיח"[60]. ייתכן שגם הנציב פונטיוס פילטוס ראה בו סיכון ליציבות השלטון ביהודה ומורד פוטנציאלי, ולפיכך הוציאו להורג[61]. מועלית השערה שייתכן שנחשב גם כמי שעבר על חוק "lex majestatis", חוק רומי שנועד לשמור על כבוד הקיסרים. זאת כיוון שלא ענה בשלילה על השאלה האם הוא מלך היהודים, ובכך פגע לכאורה בכבוד הקיסרים שראו בעצמם אלילים[62]. עם זאת, באוונגליונים מסופר שפילטוס לא רצה להרוג את אותו האיש, ופעל כך רק כדי למנוע מהומה, או מכיוון שהיהודים איימו לומר שאין הוא ידיד של הקיסר כשמסרב לצלוב את מי שמרמז על עצמו כמלך.

הריגתו

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הפסיון של אותו האיש, ויה דולורוזה, צליבת אותו האיש

הצליבה נקבעה ליום שישי, במהלך חול המועד פסח, או, לפי נוסח אחר בערב פסח. לפי המסורת הנוצרית, הדרך שעשה אותו האיש עד למקום הצליבה נקראת ויה דולורוזה ("דרך הייסורים"), והצליבה עצמה נעשתה בגבעת הגולגולתא בירושלים. אותו האיש נקבר, כמקובל בקרב היהודים, מחוץ לחומות ירושלים לפני כניסת השבת.

אגדות שונות נקשרו ליום מותו: האוונגליונים מתארים כי 'היה חושך בצהריים' למשך שלוש שעות לפני מות אותו האיש, וסופרים נוצריים במאה השלישית ובמאה הרביעית מצטטים היסטוריונים אחרים המספרים על "חושך בצהריים" ורעידת אדמה, שהייתה בין הקיץ של שנת 32 לקיץ של שנת 33 (Crucifixion eclipse). שניים מהאוונגליונים מדווחים כי במות אותו האיש נקרעה פרוכת ההיכל בבית המקדש מלמעלה למטה, ויש שמספרים שהייתה רעידת אדמה וכי "הקברים נפתחו וגופות רבות של הקדושים שהיו ישנים קמו ויצאו מן הקברים אחרי תחיתו ויבואו אל העיר הקדושה וייראו לרבים." מסופר שביום השלישי לאחר מותו הוא קם לתחייה, התגלה לתלמידיו, ולאחר כמה סיבובים על הארץ בגופו כדי לשבת לימין הקל. על פי 'נבואות' הברית החדשה,

האוונגליונים מספרים עוד, כי כמה נשים, שבאו עם אותו האיש מן הגליל לירושלים, בהן מרים המגדלית (מריה מגדלנה), שפקדו את קברו של אותו האיש ביום ראשון (הן לא הקדימו, כנראה כדי לא לחלל את השבת), גילו כי הגולל הוסר והקבר נותר פתוח. אך מלאך התגלה אליהן והודיע להן כי אותו האיש קם ל"תחייה". גם נטען כי התגלה לכמה משליחיו לאחר תחייתו בטרם "עלה לשמים". אגדות אלו הן הבסיס לחגא הפסחא הנוצרי, שחל תמיד בין יום שישי ליום ראשון בתקופת חג הפסח, ומתאפיין באבל על מותו של אותו האיש ביום שישי ושמחה על 'תחייתו' ביום ראשון. בעדות נוצריות רבות מקובלים סממני אבל בכל יום שישי בשבוע, ואילו יום ראשון נחשב ברוב העדות הנוצריות כיום "קדוש" וכיום מנוחה. הנוצרים מצפים לו ש"ישוב באחרית הימים" ליום הדין. על אתר צליבתו המשוער של אותו האיש הוקמה לימים כנסיית הקבר.

הגדרתו

היחס בין ה'אלוהי' ל'אנושי' באישיותו ושאלות אחרות היוו תמיד מוקד למחלוקות עזות ולפילוגים הרבים בתוך הנצרות. למרות זאת, זרמיה כולם רואים בו את 'מושיע האנושות', וחייו והגותו מצוינים בחגותיהם ובמסורתם ונלמדים על ידם.

לפי פוסקי היהדות, מאז ועידת ניקיאה ב-325 בה הוסכם השילוש על ידי רובה ככולה של הנצרות, על פיו ב'אלוהים' 'מתמזגים' שלשה אלוהות: האב הבן ורוח ה"קודש", (כאשר 'הבן' מסמן את 'אותו האיש' כאחד מרכיבי האלוהות) נחשבת הנצרות לעבודה זרה, משום שעל פיה, להגדרת הבורא הא-ל היחיד והמיוחד מצטרפות ישויות שונות[63].ישנו מיעוט נוצרי קטן הדוחים את רעיון השילוש, ויש מעטים ממש הרואים בו בן-תמותה בלבד, שליח הא-ל, הם נחשבים ל'מינים' בעיני כלל הנצרות.

מאז ועידת כלקדון ב-451 נפסקה לעיקר אמונתן של רוב הכנסיות, הקביעה כי אותו האיש הוא ההתגלמות הגשמית של הבן, שהתגלגל בבשר כדי למלא את שליחותו; כלומר, שלצד 'טבעו האלוהי לגמרי' אותו האיש הינו גם אנושי לגמרי, מה שמאפשר לו לגשר על הפער בין בני-האדם לאלקים ולקרב אותם לבורא. מיעוט כנסיות נשארו טוענות שהיה לו רק טבע אחד מושלם והוא אינו גם גשמי וגם רוחני, אלא שניהם יחד. ואפילו קבוצות שוליים הרואות אם כי דעות אלו אינן מקובלות במרבית הכנסיות, והדבר נחשב אצלם למינות.

"ישו" עם ע'?

ב'ברית החדשה' עצמה נדרש השם על שם הישועה מהחטא[64], ובתרגומים הנוכחיים -כמו העתיקים נדפס השם "יֵשׁוּעַ".

אך השם 'ישו' הוא המקובל ביותר בקרב דוברי עברית. יש שרצו לומר שהשם בקרב היהודים עוות בכוונה בכדי להימנע מהשורש 'ישועה'[65] . אולם קיום שם 'ישו' מתועד כבר בקרב יהודים בתקופת המשנה והתלמוד. למשל, בקטעי גניזה של התלמוד הירושלמי נזכרים החכמים רבי יֵשוּ דרומייא" (רבי ישו מהדרום) ו"רבי יושו בריה דרבי תנחום" (רבי יושו בנו של רבי תנחום)[66].

יתכן ש"ישו" הוא צורה מאוחרת של השם "ישוע", (שאולי התפתח בעצמו מהשם "יהושֻעַ"). היעלמות ה-ע בשמו תיתכן מכמה סיבות:

  1. היעלמות העיצורים הגרוניים בניבים מסוימים של לשון חז"ל, בעיקר אלה שדוברו בגליל. עדות מפורשת לכך מצויה בתלמוד הירושלמי, שם היא מיוחסת לעברית שבפי תושבי חיפה, בית שאן וטבעון: "אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין" (מסכת ברכות ירושלמי, פרק ב, דף טז, ב).
  2. השפעה של שפות זרות שלא כללו עיצורים גרוניים. ייתכן שהצורה "ישו" היא חיקוי להגיית השם בפי נוצרים שלא היו דוברי שפות שמיות. ביוונית (שפת הברית החדשה) נהגה שמו: יֶסוּס (Ἰησοῦς), ובכנסייה הגיאורגית, השם נהגה: יֶסוֹ (იესო)[67].

יש הרואים בשם "ישו" כראשי תיבות בדיעבד של הביטוי "ימח שמו וזכרו".

אכן בקרב נוצרים דוברי עברית, מקובל השם עם ע' -גם מתוך נאמנות לתרגומים העתיקים, וגם בגלל הקונוטציה לראשי התיבות.

איסור הזכרת שמו

למרות שהיו פוסקים שהתירו[68], מנהג ישראל להשתמשדווקא בכינוי "אותו האיש", בגלל האיסור ההלכתי לומר שם של עבודה זרה (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ג), כפי שמוגדר "השילוש" ביהדות. כינוי כזה הועדף במשך הדורות על ידי יהודים בארצות הנוצרים כאמצעי הסוואה ורמיזה בעת כתיבה או דיבור יהודי על אלילי הנוצרים.

היחס אליו בדתות אחרות

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – העדות הפלוויאנית

ביהדות

תפילת "עלינו לשבח"

בתפילה עלינו לשבח נחשדו המלים "להבל וריק" (שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק, וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ) כשם מוסווה לאותו האיש. הרב יום טוב ליפמן מילהויזן סיפר שבשנת ה'קנ"ט טען פסח-פטר, משומד נוצרי בן המאה ה-14, שהמשפט "שהם משתחוים להבל וריק" הכלול בתפילה מכוון לישו, ולכן מכוון כנגד אמונתם של הנוצרים ("וריק" שווה בגימטריה ל"ישו".) הרב ליפמן ענה לו:

"אמרתי לו הנוצרים לא קראו לאלהיהם יש"ו. כי בלשונם נקרא יזו"ש. ובלשוננו נקרא ישו"ע. ענה ואמר אמת ומקצתכם קוראים לו ישו"ע וכן שמו לפי שהושיע להם מן הגיהנם."[69]

ב-28 באוגוסט 1703 הורה פרידריך הראשון, מלך פרוסיה ליהודים למחוק את המילים "שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק, וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ"[70]. וחייבם לומר את התפילה בקול כדי לוודא שאינם אומרים זאת. המשפט נשמט מסידורים רבים שנדפסו באירופה[71]. בתפילות הרפורמיות וקונסרבטיביות נשמט משפט זה על מנת לא לפגוע בבני דתות אחרות.

היו שנמנעו מלומר בתפילת עלינו לשבח, את הנוסח "ומושב יקרו", מכיון ש"יקרו" בגי' "ישו", כן בספר לקט יושר:

שאלתי למה"ר יעקב מטרישט יצ"ו, מה טעם מיש אומרים שאין לומר מושב יקרו [בעלינו]. ואמר: משום דיקרו בגי' אותו האיש.

לקט יושר או"ח עמ' 29

, יש פוסקים[72] שחששו לגי' זו וגרסו "וכסא כבודו", ואחרים[73] חלקו עליהם מטעם שנוסח זה נמצא בספר היכלות וכל הספרים הקדמונים, ואין לשבש הסידורים בשביל גימטריא קלושה.

באסלאם

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עיסא

בקוראן נזכר אותו האיש לעיתים קרובות בשם עיסא או "אל-מסיח" (המשיח). הוא מתואר כאחד מנביאי האמת שקדמו למוחמד, וכמי שהביא את ה"אנג'יל" (הברית החדשה), כשם שניתנה תורה למשה (ראו למשל: סורה 3, פסוק 84).

עם זאת, הקוראן שולל לחלוטין את התפיסה כי אותו האיש הוא בן האלוהים ואת "השילוש ה"קדוש"", ואינו רואה בדמותו עדיפות כלשהי על-פני נביאים אחרים. (ראו למשל: סורה 3, פסוק 59). כמו כן, הקוראן שולל את מותו של אותו האיש וטוען כי אלוהים "הרים אותו לעצמו" (4, 157).

בדת המנדעית

בקרב הדת המנדעית שעל פי חלק מהחוקרים יצאה מעם ישראל, אותו האיש נחשב לנביא שקר (יחד עם משה ומוחמד). מעניין לציין שדת זו רואה ביוחנן המטביל נביא אמת.

ספר תולדות אותו האיש

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספר תולדות אותו האיש

"ספר תולדות אותו האיש" הוא שם של כמה כתבי יד מימי הביניים. הם כוללים אגדות וסיפורים עממיים לגבי "אותו האיש". כתבי יד אלה אינם נחשבים חלק מהספרות הרבנית ואינם נחשבים קנוניים או בעלי סמכות כלשהי.

אין גרסה סטנדרטית של תולדות אותו האיש. קיימות כמה גרסאות, ויש הבדלים ביניהן הן בגישתן לדמויות המרכזיות, הן בפרטי הסיפורים. הן נכתבו כנראה על ידי כמה אנשים.

הסיפור מסביר בהתחלה שמרים הייתה ממשפחה טובה. בסיפור, היא מתחתנת עם איש צדיק, בן דוד המלך, אבל בועל אותה שכן בשם יוסף פנדרא. בעקבות זה, בעלה עוזב אותה והיא צריכה לגדל את הילד לבדה. בנה, אותו האיש, מתואר כילד מאד אינטליגנטי וחכם, אבל גם חוצפן. הוא מסרב לכרוע ולכסות ראש לפני הסנהדרין. לאותו האיש כוחות על-טבעיים שהוא קיבל כשכתב את השם המפורש על פתק שהוא הטמין בבשרו. חכם בשם יהודה (הוא יהודה איש קריות) משתמש גם הוא בשם המפורש כדי להיאבק עם אותו האיש, ובסוף לוקח מאותו האיש את הפתק. מביאים את אותו האיש לפני המלכה (שלומציון אשת אלכסנדר ינאי או הלני המלכה) ותולים אותו על עץ. צרות באות על היהודים בגלל תלמידיו של אותו האיש, עד ששמעון כיפא מפייס אותם.

סיפורי תולדות אותו האיש מערבבים דמויות מהתלמוד (אותו האיש, בן סטדא, בן פנדירא), מהמיתולוגיה היוונית (Pandareos), מ'הבשורות' (אותו האיש), ושמעון מגוס ממעשי פטרוס. בגרסאות ביידיש נכנס אפילו אלמנט (בקשר לעץ הצלב) מהסיפור של האליל הנורדי בלדר: כל הצמחים למעט אחד נשבעו לא להרוג אותו[74]. הסיפורים מסבירים את השם אותו האיש כמו "יימח שמו וזכרו", אבל מצדיקים את השימוש ב"אותו האיש" באומרם כי זה משחק מילים בשמו האמיתי, יהושע.

הסיפורים בתולדות אותו האיש על הריגתו לא רק דומים לדיווחים שב'בשורות' אלא אפילו נותנים יותר פרטים בדברים מסוימים. Frank Zindler טוען שזה מראה אינטראקציה בין הסיפור המתפתח של אותו האיש לבין הדיווחים הנצריים לפני ש'הבשורות' הגיעו לצורתן הסופית.

אף-על-פי שסיפורי תולדות אותו האיש מזהים את אותו האיש ואת אותו האיש, הם נכתבו הרבה אחרי האזכורים הראשוניים בתלמוד ובתוספתא שעליהם הם בוססו, ואי-אפשר להסיק מהם שכותבי התלמוד התכוונו גם הם לאותו האיש.

דעת הראשונים על אותו האיש

הראשונים שללו לגמרי את משיחיותו או אלוהותו של אותו האיש, ואמרו שאלוהותו של זה סותרת את אמונת היחוד[75], ופירושה הוא עבודה זרה[76], ושאותו האיש לא רק שלא מילא את התנאים להיות משיח, אלא שהוא עוד משיח שקר[77].

הרמב"ן בויכוח ברצלונה אמר על אותו האיש, שאותו האיש מעולם לא קיים את דברי הנביאים על המשיח:

שהנביא אומר במשיח "ומשלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ"[78] והוא לא היה לו ממשלה, אבל בחייו היה נרדף מאויביו ומתחבא מפניהם ולבסוף נפל בידם ולא היה יכול להציל עצמו - איך יושיע כל ישראל? ואף אחרי מותו לא היה לו ממשלה, כי ממשלת רומא אינה בעבורו. אבל קודם שהאמינו בו היתה עיר רומא מושלת ברוב העולם, ולאחר שבאו באמונתו הפסידו ממשלות רבות. ועתה עובדי מוחמד יש להם ממשלה יותר מהם... כן הנביא אומר שבזמן המשיח "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי"[79] וכו', ואומר "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"[80], ואומר "וכתתו חרבותם וכו' ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"[81] - ומימי אותו האיש ועד הנה כל העולם מלא חמס ושוד, והנוצרים שופכים דמים יותר משאר האומות, והם גם כן מגלי עריות

ויכוח ברצלונה, היום השני

והרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה כתב, שאותו האיש ותלמידיו הם ממוסרי ישראל, מינים ואפיקורסים[82]. ועוד כתב הרמב"ם על אותו האיש, שלא רק שאותו האיש לא עשה את מעשי המשיח, אלא שעוד עשה הפוך:

אף אותו האיש הנוצרי שדימה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו"[83]. וכי יש מכשול גדול מזה? שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן - וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'

משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק י"א, הלכה י.

דין יהודי המאמין באותו האיש

להלכה, הנוצרים הינם עובדי עבודה זרה, ואותו האיש הוא אלילם[84].

על כן, יהודי שעובד את אותו האיש[85], או לחליפין מקבל אותו כאליל[86] - הרי הוא עובד עבודה זרה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Shmuley Boteach, Kosher Jesus, Gefen Publishing House, 2012
  • Steven Bayme, Understanding Jewish History (KTAV), 1997
  • Daniel Boyarin, Dying for God: Martyrdom and the Making of Christianity and Judaism Stanford: Stanford University Press, 1999
  • Robert Goldenberg, The Nations Know Ye Not: Ancient Jewish Attitudes towards Other Religions New York: New York University Press 1998
  • Mark Hirshman, A Rivalry of Genius: Jewish and Christian Biblical Interpretation in Late Antiquity trans. Baya Stein. Albany: SUNY PRess 1996
  • Joseph Klausner, Jesus of Nazareth (Beacon Books), 1964
  • Jacob Neusner, Judaism in the Matrix of Christianity Philadelphia: Fortress Press 1986
  • Jeffrey Rubenstein Rabbinic Stories (The Classics of Western Spirituality) New York: The Paulist Press, 2002
  • R. Travers Herford, Christianity in Talmud and Midrash (KTAV), 1975
  • Frank R. Zindler, The Jesus The Jews Never Knew, Sepher Toldoth Yeshu and the Quest of the historical Jesus in Jewish Sources (AAP), 2003.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ראה בהמשך הערך פירוט על כך.
  2. בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין מסופר על אותו האיש שהיה תלמידו של יהושע בן פרחיה. "אמר לו יהושע בן פרחיה: "חזור בך!", אמר לו אותו האיש: "כך מקובלני ממך: כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה"
  3. "והתניא בערב הפסח תלאוהו לאותו האיש והכרוז יוצא לפניו מ' יום קודם שהוא יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל" תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מג, עמוד א'.
  4. "אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסין - מצווה לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו וצדוק ובייתוס ותלמידיהם 'שם רשעים ירקב'" משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק י', הלכה ב.
  5. משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק י"א, הלכה ד.
  6. James D. G. Dunn, The Oral Gospel Tradition, Wm. B. Eerdmans Publishing, 2013.
  7. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קז
  8. "אמרו שאותו האיש מת מ"ב שנה קודם חורבן הבית... אפשר לומר שהאמונה ההיא נעשתה לדעת, כדי להוכיח שבעוון הריגת אותו האיש נחרב הבית - אמרו שתלייתו סמוך לחורבן הבית" רבי יצחק אברבנאל בפירושו לספר דניאל, מעיני הישועה, המעין העשירי, תמר ח'.
  9. "המטעים אמרו כי סביב ארבעים שנה לפני החורבן נתלה אותו האיש, וכי בסיבת העוון ההוא חרבו הבית והעיר" כלימת הגוים, פרק י"א סי' ג'.
  10. "אותו האיש... קודם החורבן נולד ונהרג, ולידתו קרוב למאתים שנה קודם החורבן לפי האמת, ולפי חשבונכם שבעים ושלוש שנה" הרמב"ן בויכוח ברצלונה, היום הראשון.
  11. ישנה השערה שנקרא כן על שם העיר נצרת בה גרה משפחתו
  12. דף קז, עמוד ב'
  13. "אותו האיש" במסכת עבודה זרה טז ע'ב, יז ע'א)
  14. אותו האיש, דוגמה של "בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים", אולי רמז לזבחים לאלילים. (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ג, עמוד א', מסכת ברכות, דף י"ז, עמוד ב')
  15. תוספתא חולין ב
  16. תלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה, פ"ב ה"ב
  17. דף קד ב וסנהדרין סז א דף סז א
  18. "תניא אמר להן רבי אליעזר לחכמים והלא בן סטדא הוציא כשפים ממצרים בסריטה שעל בשרו אמרו לו שוטה היה ואין מביאין ראיה מן השוטים"
  19. מסכת גיטין, דף צ, עמוד א'
  20. כך למשל נעשה שימוש בעיסוק בגדילת שיער ככינוי לזונות - "זונות מפרכסות זו את זו" (תלמוד בבלי, שבת לד א‏).
  21. במסכת חגיגה דף ב' עמוד ב' - במעשייה שמספר מלאך המוות לאחד האמוראים, על אודות שליחות שנשלח מאלקים ליטול את נשמתה של מרים מגדלא נשייא, אולם מלאך המוות טעה בשליחותו ונטל את חייה של מרים אחרת, וחייה של מרים מגדלא נשייא נצלו
  22. במסכת שבת(פרק יב הלכה ד דף ע עמ' ב)
  23. ירושלמי פרק ז הלכה יב דף מ עמ' ב. תוספתא שבת יא, טו. ובסנהדרין י, יא.
  24. "אותו האיש הנוצרי שחיק עצמות, והוא היה מישראל שאף על פי שהיה אביו גוי ואמו ישראלית, העיקר בידינו, גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ואולם נקראהו ממזר להפליג בחרפתו" אגרות הרמב"ם, מהדורת י.שילת, ירושלים תשמ"ז, עמ' קכ.
  25. "אומר רבנו תם דאין זה אותו האיש, דהא בן סטדא דאמרינן הכא דהוה בימי פפוס בן יהודה דהוה בימי רבי עקיבא, כדמוכח בפרק בתרא דברכות, ואותו האיש היה בימי יהושע בן פרחיה, כדמוכח בפרק בתרא דסוטה: 'ולא כרבי יהושע בן פרחיה שדחה לאותו האיש בשתי ידים', ורבי יהושע הוה קדים טובא לרבי עקיבא" תוספות שבת קד ע"ב, ד"ה בן סטדא (נוסח מושלם על ידי חסרונות הש"ס). וכן בתוספות הרא"ש שם מופיעה דעה זו בשם רבנו תם.
  26. תוספתא חולין ב
  27. קהלת י
  28. סיפור זה מופיע גם בתלמוד ירושלמי (עבודה זרה דף יא ע' א, שם עירו של יעקב שם "סמא") ובתלמוד בבלי (עבודה זרה כז ב)
  29. מנורה מזהב
  30. חמור חזק ויקר
  31. כלומר זכור את השוחד שנתתי לך!
  32. בהמשך התוספתא בחולין ממשיכה בסיפור על אליעזר בן הורקנוס, "שנתפס על דברי מינות והעלו אותו לבמה לדון". ההגמון (השופט) אמר לו "זקן כמותך יעסוק בדברים הללו?" אמר לו אליעזר "נאמן דיין עלי" ההגמון סבור שאליעזר דיבר עליו, אבל לא התכוון אליעזר לדיין ההוא אלא לאביו שבשמים. ההגמון אמר לו "הואיל והאמנתני עליך אף אני כך אמרתי. ... הרי אתה פטור." וכשנפטר מן הבמה, היה אליעזר מצטער שנתפס על דברי מינות. נכנסו תלמידיו לנחמו אבל לא קיבל. נכנס רבי עקיבא ואמר לו "רבי, אומר לפניך דבר. ... שמא אחד מן המינין אמר לך דבר של מינות והנאך (ונהנית מזה)?" אמר לו אליעזר "הזכרתני. פעם אחת הייתי מהלך באסתרטיא [ברחוב] של צפורי, מצאתי איש כפר סכניא ואמר דבר של מינות" בשם אותו האיש בן פנדירא. "והנאני ונתפשתי על דברי מינות, שעברתי על דברי תורה!"
  33. תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, טז:-יז.
  34. חיים ויטאל, "שער הגלגולים", הקדמה ל"ז
  35. (משנת 2007 ובמהדורת 2011) מאת ישראל מאיר גבאי, החוקר ישראל הרצברג והארכיאולוג יוסי סטפנסקי
  36. קבר אותו האיש הנוצרי, אהלי צדיקים
  37. תאוריה נוספת מסבירה כי בשנת 5 לפני הספירה הכוכבים צדק ונגה היו קרובים זה לזה ונראו יחד עם הירח ככוכב אחד, כוכב בית לחם.
  38. זאת על פי הכתוב ב'לוקס' ב 41-42 "מדי שנה בשנה עלו הוריו לירושלים בחג הפסח. ובמלֹאת לו שתים־עשרה שׁנים עלו לירושָלים כמנהג החג."
  39. מתי, פרק 1 פסוקים 18–20
  40. במתי נקרא יוסף
  41. לוקס ב'
  42. ב'בשורה' על פי מתי אין אזכור של אבוס
  43. מתי 14, 25-26; מרקוס 6, 48-49; יוחנן 6, 19
  44. מתי 15, 32-38; מרקוס 8, 1-9; בגרסה שונה מעט: יוחנן 6, 5-13; לוקס 9, 16-17
  45. מתי 5:39
  46. מרקוס 12:31
  47. מתי 5:23
  48. מרקוס 10
  49. מרקוס 11:17
  50. מרקוס 2:23-28
  51. מתי 5:17, תרגום דעליטש
  52. כך על פי הסיפור המופיע בגרסאות שונות: מתי 27, 1-25; מרקוס 15, 1-15; לוקס 23, 4-5; יוחנן 18, 28-40.
  53. חיים דב מנטל, מחקרים בתולדות הסנהדרין, הוצאת דביר, תל אביב, תשכ"ט.
  54. מתי כ"ו, נ"ט ואילך. מרקוס י"ד, נ"ג ואילך. לוקס כ"ב ס"ו ואילך.
  55. מרקוס י"ד, נ,ג-נ,ד. מתי כ"ו, נ"ז ואילך.
  56. לוקס, כ"ב ס"ו.
  57. משנה סנהדרין, ד' א'.
  58. קדמוניות היהודים, כ', י', ה', 251
  59. יוחנן י"א, מ"ז-צ"ח. מדברי ההיסטוריון יוספוס פלביוס עולה שלחשש זה היה רקע היסטורי ממשי. יוספוס מספר שאלפים מהעם נצלבו במרידות קודמות ברומאים, בהנהגת אנשים שראו עצמם כמשיחים (קדמוניות היהודים, י"ז, י', ח').
  60. לוקס, כ"ג ב.
  61. כפי שסוברים החוקרים ברנדון (S. F. Brandon, Jesus and the Zealots: A Study of the Political Factor in Primitive Christianity (1967) וחיים דב מנטל(מחקרים בתולדות הסנהדרין, הוצאת דביר, תשכ"ט)
  62. ראיה אפשרית לכך היא הלוח שהושם על הצלב, ועליו נכתב 'ישוע הנוצרי מלך היהודים' כמנהגם של הרומאים לשים על הנידון לוח בו נכתב שמו ומהות פשעו
  63. הרמב"ם פוסק שהנצרות היא עבודה זרה (פ"ט מהל' ע"ז ה"ד, פי"א מהל' מאכלות אסורות סוף ה"ז) יש שכתבו שהנצרות היא שיתוף והגשמה (בביאור הגר"א יו"ד סי' קמז ס"ק ג ועי' בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג רס"י שיז, בשם הגר"א)
  64. מתי 1:21. ואגב, יש בכך עדות כי מחבר האוונגליון של מתי דיבר עברית.
  65. למרות שהשם ישוע היה מצוי גם הוא והוא איננו נדיר (עזרא ב, נחמיה ג וי"ב, ודברי הימים ב ל"א). התשבי ערך אותו האיש.
  66. השמות הללו נדפסו כיום כ'יהושע' כנראה כדי לנתק את הזיקה בין החכמים היהודיים לבין אותו האיש הנוצרי. ראו שאול ליברמן, הירושלמי כפשוטו, ירושלים תרצ"ה, עמ' 71.
  67. כך גם כתב בספר התשבי הנ"ל.
  68. חוות יאיר סי' א השגה י"א י"ב
  69. ליפמן מילהויזן, ‏ספר נצחון, סימן שמ"ז, באתר HebrewBooks
  70. בני גזונדהייט, מה הכיל הרי"ק שב"עלינו לשבח"?, באתר הארץ, יולי 2003
  71. ראו למשל: שמחה בן שמואל מוויטרי, ‏מחזור ויטרי, סימן ש"ל, באתר HebrewBooks המכיל את הציון: "נמחק בכונה"
  72. ספר המנהגים, לרב יצחק אייזיק מטירנא, מהד' מכון ירושלים תש"ס, מנהג של יום חול, עמ' יב. וכן במעשה רב, סי' נ"ב.
  73. בספר הגהות המנהגים לרב יצחק אייזיק מטירנא, מנהג של יום חול, סעיף טו. ובמקור חיים, סי' קל"ב סעי' ב'.
  74. אם כי אלמנט דומה מוזכר כבר בילקוט שמעוני בשם מדרש לגבי המן האגגי
  75. משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק י"א, הלכה י. וכן כתב הרמב"ם בהקשר זה בהלכות יסודי התורה: "אלוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים אלא אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם" (הלכות יסודי התורה, פרק א', הלכה ז')
  76. "הנוצרים עובדי עבודה זרה הם, ויום ראשון הוא יום אידם" משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק י"א, הלכה י.
  77. משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק י"א, הלכה י.
  78. זכריה ט, י
  79. ירמיהו לא לג
  80. ישעיהו יא, ט
  81. ישעיהו ב, ד
  82. "אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסין - מצווה לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כאותו האיש הנוצרי ותלמידיו וצדוק ובייתוס ותלמידיהם 'שם רשעים ירקב'" משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק י', הלכה ב.
  83. דניאל יא,יד
  84. "הנוצרים עובדי עבודה זרה הם ויום ראשון הוא יום אידם". משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים, פרק ט', הלכה ד'
  85. באחת מארבע עבודות: משתחוה, זובח, מקטיר או מנסך
  86. "אם קבלה עליו באלוה חייב סקילה" משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים, פרק ג', הלכה ו'


שגיאת לואה ביחידה יחידה:בקרת_זהויות בשורה 352: attempt to index field 'wikibase' (a nil value).

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0