דיבר הכתוב בהווה
דיבר הכתוב בהווה (או דבר שנאמר במקצת והוא נוהג בכל) הוא כלל בפרשנות ההלכתית למקרא ולמשנה, לפיו לעיתים נוקט מקור הלכתי בדוגמה פרטית מסוימת לדין ('מקרה פרטי'), דוגמה שנבחרה על פי המקרה המצוי ביותר למעשה (ה"הווה"), אך הכוונה היא שמהדוגמה הפרטית נלמד את הדין לכל המקרה הכללי, כלומר לכל הדוגמאות הקרובות למקרה שצוין במפורש בכתוב. כאשר הרחבה זו מובנת מאליה, אין צורך בכל רמז או דרשה נוספים לצורך הפעלת כלל זה. מכלל זה נגזרות מסקנות הלכתיות למעשה.
מקור הכלל
כלל זה מוזכר כבר במשנה (משנה מסכת בבא קמא פרק ה משנה ז):
אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור, ולהפרשת הר סיני, ולתשלומי כפל, ולהשבת אבידה, לפריקה, לחסימה, לכלאים, ולשבת, וכן חיה ועוף כיוצא בהן. אם כן למה נאמר 'שור' או 'חמור'? אלא שדיבר הכתוב בהווה
הכלל מופיע בין כללי הפרשנות שבהם השתמש רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי (המפורטות במדרש "שלושים ושתים מידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי"), שם הוא נקרא: "דבר שנאמר במקצת - ונוהג בכל".
דוגמאות
הציווי להעניש את העוסק בכישוף נאמר בתורה רק לגבי אשה: "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז), אך רש"י בעקבות מדרשי ההלכה מציין שאין הבדל בעניין זה בין גברים לנשים, אלא שהעיסוק בכישוף היה נפוץ יותר בין הנשים.
איסור אכילת טרפה נאמר על טרפה הנמצאת בשדה (שמות כב, ל). למעשה על פי ההלכה אין כל הבדל בין טרפה שנמצאה בשדה לטרפה שנמצאה בבית, אלא שזוהי דוגמה שכיחה, שכן בהמות נטרפות יותר בהיותן בשדה (מובא ברש"י).
טומאת בעל קרי נאמרה על "מקרה לילה", כדוגמה בלבד (דברים כג, יא ורש"י).
טומאת אהל שנמצא בו מת מוזכרת בציון המקרה שהאדם נפטר בהיותו בתוך האהל, אבל הדין כך גם אם מת מחוצה לו ולאחר מכן הוכנס לאהל (במדבר יט, יד ופירוש רמב"ן).
המצווה להעניק מתנות עניים נאמרה על "גר יתום ואלמנה" (דברים כד, יט-כא), והיא מכוונת לכל עני באשר הוא (אברבנאל, שם).
בקרבן הפסח נאמר בתורה שאדם יכול להצטרף לחבורה אחת עם שכנו (שמות יב, ד), אך הוא הדין גם למי שמתגורר רחוק ממנו (מכילתא שם).
באיסור בשר בחלב הוזכר בישול "גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט), אך אין הבדל בין גדי לבין בהמות אחרות ובין חלב אמו לחלב אחר (מכילתא משפטים פרשה כ).
האיסור לקלל חרש (ויקרא יט, יד) הוא דוגמה לכל אדם, והוזכר מפני שיש המקללים חרש תוך ניצול מוגבלותו (פירוש רבנו בחיי).
במצוות נטילת לולב הוזכרו "ערבי נחל" (ויקרא כג, מ), והוא הדין לערבות הגדלות במקום אחר (משנה סוכה פרק ג משנה ג ופירוש רבי עובדיה מברטנורא שם).
לכלל זה דוגמאות גם במשנה. במשנה מסכת שבת נאמר: "ערביות יוצאות רעולות, ומדיות פרופות, וכל אדם, אלא שדברו חכמים בהוה"[1]. כוונת המשנה היא שנשות ישראל שבערב ופרס מותרות לצאת מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת בלבוש המקובל במקומם, ואין לבוש זה נחשב למשא האסור בהוצאה מרשות לרשות. למעשה יציאה בלבוש זה מותרת גם במקומות אחרים בהם לא מקובל לבוש זה, אלא שהמשנה הביאה את המקרה המצוי, שנשות ערב הם אלו היוצאות רעולות בדרך כלל, וכן נשות פרס בפריפה.
מקרים שנויים במחלוקת
במקרים מסוימים התעוררה מחלוקת פרשנית והלכתית, האם מקרה מסוים מובא בתורה כדוגמה לדברים נוספים או שההלכה שנאמרה לגביו אכן מצומצמת למקרה זה בלבד.
לגבי "הבא במחתרת", שמותר להורגו לאלתר מתוך הנחה שהוא מסוגל גם להרוג את בעל הבית, חלוקות הדעות: יש אומרים שזוהי דוגמה בלבד לחדירת גנב לבית, ואין כל הבדל בדרך כניסתו, ונקט הכתוב דוגמה זו "מפני שרוב גנבים מצוין במחתרת" (ברייתא, בבלי סנהדרין עב, א). ויש אומרים שדווקא במחתרת אנו מניחים שהוא מסוגל גם להרוג, ואם לא חתר תחת הבית אלא בא בדרך אחרת - אין להורגו ללא אזהרה מוקדמת (ברייתא אחרת שם, לפירוש רש"י).
לעיתים הכל מודים שהדין רחב יותר מן הדוגמה הכתובה בתורה, ובכל זאת התעוררה מחלוקת האם כוונת התורה שיש חומרה נוספת במקרה המסוים שהוזכר בה. חומרה יתירה זו תתבטא בחומרת העונש, בידי שמים או אף בידי בית הדין.
איסור עינוי אלמנה ויתום (שמות כב, כא) נאמר, לדעת רבי ישמעאל במכילתא, ובעקבותיו בפירוש רש"י, כדוגמה לאיסור לענות כל אדם. לדעת רבי עקיבא (מכילתא שם), ובעקבותיו בספר מצוות גדול (לאוין ח), אמנם אסור לענות כל אדם אבל יש חומרה מיוחדת בעינויים של אלמנה ויתום. כמו כן האיסור להונות גר (שמות כב, כ), לדעת רשב"ם הוא דוגמה בלבד, ואילו לדעת הרמב"ם (הלכות מכירה יד, טו) יש בו איסור נוסף. גם על האיסור לקלל מנהיגים ושופטים (שמות כב, כז) טוען הרשב"ם ש"דיבר הכתוב בהווה", שמקובל לקלל אותם מתוך כעס על מעשיהם, ואילו לדעת הרמב"ם (הלכות סנהדרין כו, ב) יש בהם איסור מיוחד.
ראו גם
הערות שוליים
