דמי שלל
דמי שלל (באנגלית: prize money) הוא מונח מתחום דיני המלחמה, ובמיוחד המלחמה בים, שפירושו גמול כספי המשולם לצוות של אונייה אשר לכדה או הטביעה כלי שיט של האויב. התביעה לקבלת הפרס נדונה בדרך כלל בבית דין לשלל (prize court). הערך עוסק בשיטה שנהגה בצי המלכותי הבריטי, אך שיטות דומות לה היו קיימות גם בציי מלחמה אחרים ואף בצבא הבריטי ובצבאות נוספים, והן יושמו בעיקר לאחר כיבוש עיר.
דמי השלל בצי המלכותי הבריטי
היסטוריה
במאות ה-16 וה-17 היו אוניות שלל רכושו של הכתר. כדי לגמול למלחים ולעודדם שלא על חשבון אוצר המלכות, השתרש הנוהג להעניק לקפטן האונייה את חלק או מלוא הערך של אוניית השלל ומטענה כדי שיחלק לאנשי צוותו. יתרה מכך, שליטי כל המדינות שניהלו מלחמות ימיות באותה תקופה הנפיקו כתבי הרשאה (Letters of Marque and Reprisal) לבעלי אוניות אזרחים, המסמיכים אותם לאסור מלחמה על ספינות הסוחר של האויב; בתמורה לשירות זה מכר הפריבטיר את השלל שתפס.
שיטה זו הוסדרה רשמית ב"חוק אוניות הסיור והשיירות של שנת 1708". החוק הורה על הקמת בית דין לשלל של האדמירליות, שיקבע אם אוניית השלל נשבתה כדין ואם למוכרה, להשמידה או להשיבה לבעליה, וכן הורה כיצד לחלק את דמי השלל. השיטה, בשינויים קלים, הוסיפה להתקיים במשך כל המלחמות הקולוניאליות, מלחמות המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות.
אם אוניית השלל הייתה כלי שיט מסחרי, התקבלו דמי השלל ממכירת האונייה ומטענה. אם האונייה הייתה כלי שיט מלחמתי וראויה לשימוש, הכתר קנה אותה במחיר הוגן; בנוסף לכך שילם הכתר "דמי גולגולת" ("head money") של 5 לירות עבור כל מלח אויב באוניית המלחמה שנשבתה. לכידת אוניית אויב הייתה דבר נכסף ביותר, שכן שווייה של אונייה שנשבתה היה לעיתים קרובות כה גדול, שהצוות יכול היה להרוויח שכר שנה שלמה בכמה שעות לחימה. זו הסיבה מדוע הפשיטה על הסיפונים והלחימה פנים-אל-פנים הוסיפה להתקיים עוד זמן רב אחרי שפותחו תותחים ימיים היכולים להטביע אוניית אויב ממרחק.
כל האוניות שנמצאו בטווח עין מן האונייה שנשבתה התחלקו בדמי השלל, שכן עצם נוכחותן השפיעה עליה להיכנע במקום להילחם כנגד כוחות עדיפים ממנה עד השמדתה הוודאית.
שיטה זו של חלוקת דמי השלל לצוותי האוניות הלוכדות הוסיפה להתקיים בצי המלכותי הבריטי עד 1918. באותה שנה שונה חוק השלל הימי (Naval Prize Act) ונקבע כי דמי השלל יועברו אל קרן משותפת ממנה ייהנו כל אנשי הצי, בין אם היו מעורבים בשבי האונייה בין אם לאו. ב-1945 שונה החוק פעם נוספת, ולרשימת הנהנים נוספו גם אנשי חיל האוויר המלכותי, שהשתתפו גם הם בלכידת אוניות אויב.
חלוקת דמי השלל
שיטת החלוקה של דמי השלל המתוארת להלן נהגה בצי המלכותי הבריטי במהלך המלחמות הנפוליאוניות, התקופה בה הגיעה לוחמת השלל לשיאה. שתי שמיניות מדמי השלל נמסרו לקפטן, ועל פי רוב סייעו לו לסלול את דרכו מעלה בחוגים הפוליטיים והפיננסיים. שמינית אחת נמסרה לאדמירל או למפקד העליון אשר חתם על הפקודות שנמסרו לאונייה (אלא אם הפקודות הגיעו ישירות מן האדמירליות בלונדון, אז עברה שמינית זו לידי הקפטן). שמינית נוספת חולקה בין הלפטננטים, רב החובלים וקפטן חיילי הצי (אם היה כזה). עוד שמינית חולקה בין קציני-המשנה הבכירים (רופא האונייה, הכלכל והכומר), קציני-המשנה הקבועים (נגר, רב מלחים ותותחן), לפטננט של חיילי הצי ועוזרי החובל הראשי. שמינית אחת חולקה בין קציני המשנה הזוטרים ותתי-הקצינים, עוזריהם, סמלי חיילי הצי, לבלר הקפטן, עוזרי הרופא ופרחי הקצונה. שתי השמיניות האחרונות חולקו בין הצוות, כשהמלחים הכשירים מקבלים חלק גדול משל המלחים הפשוטים, המלחים המתלמדים ונערי הסיפון.[1][2]
דוגמאות
אפשר שדמי השלל הגבוהים ביותר הם אלו שניתנו כפרס על לכידתה של האונייה הספרדית "הרמיונה" ב-31 במאי 1762 לצוותי הפריגטה "אקטיב" והסלופ "פייבוריט" של הצי המלכותי הבריטי. שני הקפטנים, הרברט סוייר ופילימון פונול קיבלו כל אחד 65,000 לירות שטרלינג, בעוד כל אחד מן המלחים וחיילי הצי קיבל 482-485 ליש"ט.[3]
בינואר 1807 שבתה הפריגטה "קרוליין" את האונייה הספרדית "סן רפאל", ומפקדה – קפטן פיטר רייניר – שלשל לכיסו 52,000 ליש"ט.[דרוש מקור]
דמי השלל עבור לכידת הפריגטות הספרדיות "תטיס" ו"סנטה בריגדה", 652,000 ליש"ט, נחלקו בין אנשי הצוות של ארבע פריגטות בריטיות, כשכל קפטן מקבל 40,730 ליש"ט וכל מלח – 182 לירות, 4 שילינג ו-9 ושלושה רבעי פני, שווה ערך לשכר של 10 שנים.[4]
אנשי הצוות של הסיירת הקלה "אומהה" הם המלחים האמריקנים האחרונים שקיבלו דמי שלל; הדבר היה כפרס על שביית פורצת הֶסְגֶרִים (blockade runner) גרמנית ב-6 בנובמבר 1941, זמן קצר לפני כניסת ארצות הברית למלחמה, אם כי הכסף שולם רק ב-1947.[דרוש מקור]
מקורות
- Lavery, Brian (1989). Nelson's Navy: The Ships, Men and Organization. Annapolis, MD: Naval Institute Press.
- Rodger, N.A.M. (2005). The Command of the Ocean: A Naval History of Britain 1649-1815. New York: W.W. Norton.
הערות שוליים
- ^ Lavery (1989), pp. 135–136.
- ^ Rodger (2005), pp. 522-524.
- ^ "Herbert Sawyer" at Oxford Dictionary of National Biography.
- ^ Rodger (2005), pp. 522-524.
