דנדיזם
דנדיזם היא דרך התנהגות, שהתפשטה בין גברים באנגליה של סוף המאה ה-18. במרכז הדוקטרינה הדנדית עומד הג'נטלמן הדנדי המאופיין באלגנטיות, עידון ומקוריות של השפה, כללי התנהגות ובעיקר לבוש מוקפד.[1] בשיאה, תופעת הדנדיזם סחפה גברים רבים אך היו לה גם לא מעט מתנגדים ובשיח של התקופה התייחסו לתופעה כסימפטום להתנוונות רוחנית ופיזית. הדנדי נתפש כאדם קהה רגשות, המתעסק ברעיונות שטחיים כגון אופנה ושעשועים ומבחינה פיזית הוא בעיקר מצטייר כרזה וחלש, מה שמוביל אותו בסופו של דבר למצבים של עוני, מוות מוקדם, מחלה, מאסר, גלות.[2]
רקע
ראשיתו של הדנדיזם ב -1760 כאשר צעירים בני מעמד האצולה האנגלית הקימו את מועדון המקרוני (Macaroni) בלונדון. דנדים ראשונים אלו, שנקראו מקרונים, נהגו להציג את עצמם כאובייקטים של אופנה, הם היו ידועים בלבושם המוגזם שכלל שכבות בדים עשויים תחרה מסולסלת ורקמת זהב. אביזרים נלווים היו חלק חשוב מאוד להשלמת המראה האסתטי של הדנדים והם נהגו לצעוד עם מקל הליכה מהודר בעל גולת זהב ונשאו עימם קופסת טבק להרחה. חלקם אף החזיקו חרבות עם ידיות יהלומים ושעוני כיס בווסטים אותם לבשו. לקראת אמצע המאה ה-18 סגנון האופנה שאפיין את הדנדים התפתח והתפשט לחלקים נוספים ביבשת אירופה, והעיסוק ביופי, אסתטיקה ולבוש הפך לסוג של פולחן עצמי.[3] הדנדים החדשים באנגליה לעגו ללבוש הצעקני והוולגרי של האריססוקרטים והמציאו סגנון לבוש אחר, פשוט, נקי ואלגנטי.
הדנדים השתמשו באופנה כסולם למוביליות חברתית אשר אפשרה להם מעבר ממעמד חברתי נמוך למעמד חברתי גבוה יותר. גברים אלו, ברובם היו בעלי ירושה ממעמד הביניים, אך מה שהגדיר אותם כדנדים היה סגנון הלבוש, השפה והנימוסים. מאחר שלדנדים לא היו הקשרים החברתיים של אנשי האצולה, הם אימצו תחביבים אריסטוקרטיים ומאפיינים חיצוניים אשר סייעו להם להשתלב בחוגי החברה הגבוהה ולהשפיע גם בהיעדר תואר אצולה רשמי.[1]
מקור השם
המילה דנדי הייתה למטבע לשון נפוצה במאה ה-19 אך למעשה היא הופיעה כבר במחצית המאה ה-18 בקרב דוברי השפה האנגלית. המקור האטימולוגי המדויק של המילה הוא שנוי במחלוקת, אך הפירוש הוא של גבר גנדרן ושחצן. מלבד המשמעות הקונבנציונאלית, למילה היו תצורות חברתיות חדשות לאורך השנים. באמריקה לאחר המהפיכה, בשנת 1780, המונח דנדי מופיע בבית הראשון ובפזמון של השיר יאנקי דודל, כביטוי לעגני לעוני ולנימוסים הגסים של המתיישבים הראשונים אשר קישטו את עצמם במספר נוצות על מנת להיראות גנדרנים.[1] בצרפת, בתחילת המאה ה-19 בתקופה בה הייתה אהדה רבה לתרבות הבריטית, המילה שיקפה את דמותו של הדנדי האנגלי האופנתי, הלבוש באופן מוגזם. רק מאוחר יותר, הדנדי נתפס במונחים של אלגנטיות שטחית והמילה שימשה כתיאור גנאי של האריסטוקרט הצרפתי הרדוד.[4] בשנת 1819 התקיים ויכוח ערני בעיתון הטיימס הלונדוני לגבי פירוש השם ומוצאו. האנגלים טענו כי ההקשר השלילי הנלווה למילה דנדי מקורו בצרפתים, הידועים בהתנהגותם המופקרת והשפעתם המזיקה על האופי המוסרי של הצעירים הבריטיים. הם סברו שהפרשנות הניתנה לשם דנדי לקוחה משמו של גיבור הקומדיה של מולייר ז'ורז' דנדין[5] (George Dandin) אשר סימל גבר יהיר ושוטה.[6]
ג'ורג' בו ברומל
ג'ורג' בו ברומל (George Bryan "Beau" Brummell) מייצג את דמות הדנדי האקסצנטרי יותר מכל אחד אחר. בלונדון של המאה ה-19 הוא נחשב לאייקון אופנה גברי ולשמו נוסף התואר "beau" לציון מראהו היפה.[7]
ברומל נולד בלונדון בשנת 1780 למשפחה מן המעמד הבינוני, אביו היה המזכיר האישי של ראש הממשלה ואישיות בעלת השפעה בממלכה הבריטית דאז. ברומל התחנך באוניברסיטת אוקספורד היוקרתית, אך היה שונה מהגברים בסביבתו. בני האצולה בתקופתו היו ידועים בגינונים ובסממנים של חיצוניות אשר העידו על רוב עושרם ועל מוצאם האריסטוקרטי, הם התהדרו בפאה מפודרת, בבגדים צבעוניים, מכנסי ברך וגרביים צמודים. ברומל, בניגוד להם, יצר סטנדרט חדש של אלגנטיות גברית ואידיאל של שלמות ודיוק בסגנון הלבוש. ברומל בחר להשתמש בבגדים כהים העשויים מצמר או כותנה והקו האופנתי שלו כלל מכנסיים ארוכים וישרים, חולצה לבנה עם צווארון נוקשה ועניבת משי, מעיל זנב רגיל גזור היטב ונעליים גבוהות המגיעות עד לקרסול. קו אופנתי זה היווה את הבסיס לחליפה עם העניבה שלימים הפכה לפריט לבוש מרכזי של כל גבר. בנוסף, ברומל נמנע מלהתבשם אך היה נוהג להתקלח באופן תכוף תוך שימת דגש על חשיבות הניקיון של הגוף והלבוש.[1] ברומל האמין שהאריסטוקרטיה אינה עניין של מוצא אלא הלך רוח.
בזכות קשריו הענפים עם המלך ג'ורג' הרביעי, הוא צבר לעצמו יוקרה וסטטוס והיה לאחד הגברים הבולטים והמשפיעים בקרב חוגי החברה הגבוהה בלונדון ושימש מודל לחיקוי עבורם. ברומל היה שחצן ומתנשא, אך לא בשל שושלת היוחסין שלו אלא בזכות החדשנות אותה יצר בשימוש בבגדים, בשפה המעודנת בציניות, ובסגנון ההתנהגות.[8] תכונות אלו זיכו אותו בתואר פוסק האופנה בדורו ומכתיב הבון טון בכל העניינים העוסקים בטעם גברי, אופנה וסגנון.[1] ברומל היה איש חברה מחונן וכריזמטי שניהל סגנון חיים נהנתני ובזבזני. בשנת 1819 בגיל 38 ברומל ברח לצרפת בשל חובותיו הרבים. על אף שהייתה לו השפעה רבה גם כשהיה מחוץ ללונדון, הוא נאלץ לוותר על מעמדו ועל ההידור אשר אפיין אותו ובשנת 1840 מת חסר כל. ברומל מוזכר מספר פעמים בספר ״על החיים האלגנטים״ מאת אונורה דה בלזק.
הדנדיזם האנגלי מאופיין בקשר ההדוק בין אופנה למחאה פוליטית והוא תוצר של ריאקציה פוליטית היוצאת כנגד עקרונות השוויון. במקרים מסוימים הדנדים דבקו בערכים הפיאודליים שקדמו למהפיכה התעשייתית. כגון: האידיאל של "הג'נטלמן המושלם".[9] אם בבריטניה הדנדיזם התפתח כתופעה חברתית תרבותית, בצרפת הדנדיזם הסתמן כתנועה פילוסופית, אסתטית.[1]
דנדיזם בצרפת
בשנת 1815 לאחר שנפוליאון הובס בקרב ווטרלו, הצרפתים החלו לאמץ את ערכי הדנדיזם אם כי בצורה שונה מעט. בעקבות המהפכה הבורגנית ביולי 1830, צרפת עברה תהליך של ריסון שהתבטא בקיום אורח חיים בינוני ותכליתי, כל קיצוניות נתפשה כמעשה חתרני. כצעד מחאתי, אנשי הבוהמה: סופרים, משוררים ואמנים אימצו את הפילוסופיה של בו ברומל על אופנה, שפה וגינונים מתנשאים וזו צברה תאוצה. יחדיו הם יצרו חברה בוהמיינית אריסוקרטית אשר בזה לתועלתניות הבורגנית ולקדמה. הקליקה של האמנים הצרפתים הגדירה את עצמה כמתנשאת, או כפי שכתב ז'ול ברבה ד'אורביי כזרם אנטי וולגרי, אשר אינו נסחף עם ההמון והצדיקו את יהירותם בתואנה שהם עושים זאת על מנת להיבדל מההמון. מטרתם המוצהרת הייתה לזעזע את הצופים ולא רק לענג אותם. הם ראו ביצירה האמנותית יותר מסתם קישוט אלא אמצעי חתרני לביקורת של העצמי ולכן האמינו שאמן צריך לבלוט גם בלבושו ובדיעותיו ולא רק ביצירתו.[8]
שארל בודלר, הדנדי המשפיע ביותר בצרפת במאה ה-19, חיבר בימי חייו מבחר כתבים שעסקו בין היתר במעמד הבורגנות, בנשים, באופנה ובמאפייניו של הדנדי.[10] בספרו המפורסם "צייר החיים המודרני" בודלר העניק לדנדיזם נופך רוחני, כמעט דתי בכך שהגדיר את התופעה כהתגלמות החיצונית של השלמות הפנימית של האדם וטען כי "הדנדיזם הוא רסיס ההרואיזם האחרון בעולם מתנוון".[11] להשקפת עולמו, הדנדי הוא לא רק אדם גנדרן המוצא תענוג מופרז בבגדים:[11] ”הדנדיזם אינו אפילו מה שהבריות קלות הדעת סוברות שהנו, דהיינו, נטייה ללא מצרים לטיפוח הגוף ולהידור החומרי. עבור הדנדי המושלם אלה הם רק סמל לעליונות האריסטוקרטית של רוחו”
בודלר האמין שהאדם ניכר במלבושיו והלך רוחו הקודר כמו גם שיריו (שהמוטיב המרכזי שלהם הוא חושך וייאוש) השתקפו בבגדיו שהיו שחורים מכף רגל עד ראש. בחיבורו מתייחס בודלר לזמן ולכסף כתנאים הכרחיים לקיומו של הדנדי, בלעדיהם הדנדי אינו יכול לקיים את אורח חייו הראוותני והגנדרני. בודלר טען שהכסף אינו מטרה כשלעצמו "הדנדי איננו שואף לכסף כאל דבר מהותי", אך מתוך הטקסט של בודלר עולה בבירור שחסכנות אינה מתיישבת עם אלגנטיות והידור ובנוסף לממון, הדנדי זקוק לזמן פנוי על מנת לשמר את הייחודיות שלו:[11] ”האדם עתיר הממון, ההולך בטל, אפילו קהו חושיו, אין לו עיסוק אחר מאשר לרוץ במסלול האושר; ...זה שאין לו משלח יד אחר חוץ מההתהדרות, יתברך תמיד, בכל הזמנים, בקלסתר פנים מיוחד, מיוחד במינו לחלוטין.”
דנדיזם ומגדר
גבריות הייתה יסוד קבוע ויציב של המוסדות החברתיים והפוליטיים במאה ה-18 ובמאה ה-19. לא מפתיע, אם כן, שגברים אשר טשטשו את ההגדרות של גבריות ובחרו בלבוש גברי שאינו קונבנציונלי נתפסו כחריגים המאיימים על המעמד של המדינה ועל יחסי הכוחות הקיימים בחברה הפטריארכלית.[12] לבוש, איפור וטיפוח הגוף היו נחלתן של הנשים, וגברים אשר מצאו עניין בתחום 'נשי' זה, ערערו על התפיסה הרווחת שהגבריות מזוהה עם 'תרבות' והנשיות עם 'הטבע'. רבים חששו באופן ממשי מהתופעה של גבריות 'שאינה טבעית', ולבושו של הדנדי סימל אישיות עצלה, חתרנית ובלתי מוסרית. על אף העובדה שהדנדים אימצו תכונות ומראה נשי, היה להם חשוב להדגיש את היותם גברים ויחסם לנשים היה מתנשא. בודלר לא היה שונה והוא ראה דיכוטומיה ברורה בין הגבר לאשה וטען שבניגוד לדנדי, האשה מעוררת פחד.[13]
דנדים מפורסמים
לקריאה נוספת
- Glick, E. (2001). The Dialectics of Dandyism. Cultural Critique, 48(1), 129-163.
- Garelick, R. K. (1998). Rising Star: Dandyism, Gender, and Performance in the Fin de Siècle. Princeton University Press
- Moers, E. (1978). The Dandy: Brummell to Beerbohm (Vol. 674). University of Nebraska Press
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 George, L. (2004).The emergence of the dandy. Literature Compass
- ^ Melanie Grundmann The Semantics of Disease in Dandyism October 9, 2014
- ^ Dandyism. (1999) In An Oxford Companion to the Romantic Age: Oxford University Press
- ^ Godfrey, S. (1982). The dandy as ironic figure. SubStance, 21-33
- ^ על מחזהו של מולייר ז'ורז' דנדין בוויקיפדיה האנגלית
- ^ Melanie Grundmann Dandyism: Of English or French Nature? September 1, 2014
- ^ Nelson, B. (2007). Dandies, dandyism, and the uses of style. In Moderne begreifen pp. 135-143. DUV.
- ^ 8.0 8.1 d’Hamilton, C. (2013). Dandyism: Beyond Fashion. The Greater Bay Area Customers Guild
- ^ Schmid, S. (2002). Byron and Wilde: the Dandy and the Public Sphere. The Importance of Reinventing Oscar: Versions of Wilde During the Last 100 Years,61, 81.
- ^ Hadlock, P. G. (2001). The Other Other: Baudelaire, Melancholia, and the Dandy. Nineteenth-century French studies, 30(1), 58-67.
- ^ 11.0 11.1 11.2 בודלר, שארל (2003). צייר החיים המודרניים: מבחר כתבים אסתטיים. ספריית הפועלים, עמ' 119-122
- ^ Rebecca Arnold Beyond the dandy, gender or subversion? STYLE FACTS Styles and Elements of Desire, 15 September 2011
- ^ Houk, D. (1997). Self Construction and Sexual Identity in Nineteenth-Century French Dandyism. In French Forum pp. 59-73.
