יופי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לוגו המכלול לאתר.png חסר בערך זה אספקלריה תורנית. הסיבה לכך: חסרה התייחסות ליפי הבריאה, וליחס האדם ליופי זה וליוצרו.
אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
הטווס נחשב אחד מהעופות היפים שבבריאה בשל זנבו המפואר והצבע הכחול העז של גופו
כדור הארץ במבט מהחלל נחשב לאחד מכוכבי הלכת היפים (התצלום הוא The Blue Marble)

יופי הוא תכונה של אובייקט (כולל עצמים חיים) או מבנה מסוים: חזותי, קולי, מילולי או רעיוני, שבשל תצורתו וארגונו גורם לאדם לחוויה של נעימות ומשיכה. היופי הרב המצוי בטבע, במקביל לשאר חלקי הבריאה הנצרכים לצורך שרידות והתפתחות, הוא אחת התופעות המרכזיות המובילות להכרה כי רצון ה' בבריאה הוא להיטיב ולהנות את האנושות. על פי רוב, היופי מוגדר כמאפיין מבנה שיש בו איזון, סימטריה, פרופורציה והרמוניה בין מרכיביו השונים. התורה הפילוסופית העוסקת ביופי נקראת אסתטיקה.

היסטוריה

בתרבויות אנושיות רבות הועלה מודל היופי של היצירות האנושיות על נס. היוונים העריצו את מודל היופי והפכו אותו לאידיאל, והיו כנראה הראשונים והבולטים שהצליחו לבטא אותו בעולם העתיק באמנות, באדריכלות ואף בספורט, שכוון לא רק להישגים תחרותיים כבימינו, אלא גם לפיתוח היופי הגופני.

כאשר הרומאים השתלטו על יוון, הוטמעה התרבות היוונית בתוכם, והם אימצו את התפיסה היוונית לגבי יופי, וייצאו אותה לרחבי האימפריה הגדולה שלהם במבנים, פסלים ופסיפסים מרהיבים, אפילו לתוך תרבויות שהיו מסויגות מהתרכזות ביופי ובנוֹי כעניין מרכזי.

תקופה מרכזית ביצירות האנושות שבה היופי זכה לעדנה מחודשת הייתה תקופת הרנסאנס והמאות שאחריה באירופה. בתקופה זו היופי הובע באמנות פלסטית (פיסול, ציור), במוזיקה קלאסית ובספרות פיוטית באופן מרשים ביותר, שקשה לשחזר אותו עד ימינו. באמנות הפלסטית הושם בין היתר דגש על סימטריה, פרספקטיבה וקומפוזיציה ואילו במוזיקה הקלאסית הושם דגש על הרמוניה ווקלית מסוגים שונים, קצב ומשקל במטרה להפיק צלילים נעימים לאוזני המקשיב. גם בשירה של אותה תקופה נשמר מבנה מסודר ויפה באמצעות בתים, אקרוסטיכונים, משקל וחריזה, עד שלעיתים היה נראה, כי התוכן משועבד לצורניות החיצונית של השיר.

גם כאשר הוגדר מודל יופי, הוא השתנה בין תרבויות שונות, ולעיתים הושפע ממראה שהיה נהוג בקרב בני המעמדות הגבוהים. כך למשל, במאה החמישית תיאר הרודטוס בפליאה את המאמצים שמשקיעים המצרים הקדמונים בהשגת פנים וגוף חלק משיער, בעוד שביוון של אותה העת אידיאל היופי הגברי היה זקן עבות, ופנים חלקות עבור גבר זכו לבוז במקומות מסוימים[1].

לאורך ההיסטוריה היה נהוג לחשוב כי מעמד היופי נחשב יותר בעיני נשים לעומת גברים, אף על פי שתפיסות פמיניסטיות מודרניות אולי ניסו לקעקע זאת. מחקר שפורסם ב-2019 מטעם האוניברסיטה למדע וטכנולוגיה אלקטרונית בסין הראה כי יש בסיס חברתי למחשבה. המחקר בדק את תגובותיהם של נשים וגברים למחמאות ולביקורות שמופנות כלפיהם בנוגע למראה החיצוני שלהם ולתכונות אופיים. במחקר נמצא כי גברים מייחסים הרבה פחות חשיבות לביקורות ומחמאות שניתנות להם על המראה החיצוני שלהם לעומת נשים[2].

ביהדות

נראה כי היחס ליופי ביהדות הוא אמביוולנטי: לצד מעלתו הטבעית, יש גם את הסייג ממנו, כגורם סוחף שעלול לעוות את דרכיו של האדם.

בתורה ובנ"ך ישנם פסוקים המשבחים בני אדם ביופיים. מאידך מוצגת הזהירות הנדרשת משפיטה מוקדמת של אדם על פי מראהו החיצוני: "כי האדם יראה לעיניים - וה' יראה ללבב" (שמואל א טז ז). פסוק נוסף המבטא את הזהירות ממראה העיניים החיצוני, הוא הפסוק "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" (ספר משלי, פרק ל"א, פסוק ל').

בתנ"ך

בבניית בית המקדש נעשה מאמץ ארכיטקטוני, אמנותי וממוני גדול על מנת שיתאפיין ברוב פאר והדר. במקורות הוא אף נקרא "נויו של עולם". בתמונה דגם משוחזר של בית המקדש שבנה המלך הורדוס, שנחשב אחד הבניינים היפים בעולם העתיק.

ההתייחסות בתנ"ך אל היופי היא כאל שלמות של דבר אלוקי, ולכן ככלל הוא נחשב כדבר חיובי, כשעם זאת מוצגות הנקודות הבעייתיות שבו: המשיכה החזקה שלו והפיתוי שבו, עלולים לגרום לאדם לעבור על מצוות התורה והמוסר שבה.

כל מעשי ה' מתוארים כיפים: "אֶת הַכֹּל עָשָׂה, יָפֶה בְעִתּוֹ" (מגילת קהלת, פרק ג', פסוק י"א).

בספר בראשית אִמות האומה, שרה, רבקה ורחל מתוארות כיפות וטובות מראה[3]. אישי תנ"ך נוספים כמו יוסף (בראשית לט ו), שאול ודוד ("עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי"), אף הם מתוארים כיפים. על משה רבינו נאמר בלידתו כי היה 'טוב' - "וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא". כשגם עם ישראל כולו משובח ביופיו, "זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי-תֹאַר, קָרָא ה' שְׁמֵךְ, לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה, הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ, וְרָעוּ, דָּלִיּוֹתָיו" (ספר ירמיהו, פרק י"א, פסוק ט"ז). בשיר השירים מתוארת הרַעיה בתיאורים רבים של יופי, ירושלים מתוארת כעיר שהיא מקור היופי - "מציוֹן מכלל יופי". היופי ללא ספק בא לתאר שלמות של הדמות.

עם זאת תוצאותיה הבעייתיות של היופי מתוארות כבר בחטא עץ הדעת של אדם וחוה שמתואר שם כעץ יפה - "וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם..." (בראשית ג ו), דבר שהיווה גורם מרכזי במשיכה אליו, ובמרי כנגד ה'. גם יופיין של בנות האדם מתואר כמכשלה, וכדבר שהיווה הקדמה למבול - "וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹקִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה". במקרה דומה, שרה ורבקה נלקחות לארמונו של המלך השולט בשל יופיין, אך ה' מצילם מהם.

בספר שמואל בעייתיות זו של היופי מפורטת במעשה דוד ובת שבע יפת התואר ("והאשה טובת מראה מאוד") (שמואל ב', י"א ב'), במעשה אמנון ותמר (שמואל ב', י"ג א'), ובהתגאותו של אבשלום ומרידתו שהתחילה ביופיו הרב (שמואל ב', י"א כ"ב). מעניין הוא הקשר ליופי בחטא בת שבע ובעונש מעשה אמנון תמר, ומרידתו של אבשלום. ככלל, בדברי הנביא שמואל יש יחס דיאלקטי לנושא היופי, מצד אחד מצוין בדבריו יופיים של שאול ודוד, ומצד שני מובאים הסכנות שבו, כמו עוררות של התאווה ושל הגאווה במקום בעייתי. התייחסות יתרה אל החיצוניות מופיעה בתחילת ספר שמואל, כאשר שמואל הנביא עצמו, שהולך למשוח את המלך הבא, חושב על פי מראהו החיצוני של אליאב כי הוא האדם הנבחר על ידי ה', כשטעותו מתבררת "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ", כי האדם יראה לעיניים (שמואל א', ט"ז ז').

בניגוד לשיבוח היופי הגופני בשיר השירים, ספר משלי מדגיש יחס שלילי ובוז ליופי, כאשר אינו מלווה בפנימיות תואמת, ומשבח את המידות הפנימיות: "שקר החן - והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל" (לא ל); "נזם זהב באף חזיר - אישה יפה וסרת טעם" (יא כב). נתון זה מראה את מהותו של שיר השירים גם כן, כמשל לתכונות נפש וקשר בין ישראל לה'.

בתורה שבעל פה

חז"ל החשיבו את היופי באמרם "יפיפותו של יפת באהלי שם", הם עוד ציינו את היופי בעולם שסביב לאדם כדבר שמרחיב את דעתו של האדם. בהתאם לפסוק "זה א-לי ואנווהו" אשר התפרש "התנאה לפניו במצוות: לולב נאה, סוכה נאה, ציצית נאה", אפשר לראות תפיסות אלמנטים אסתטיים אשר שולבו בבתי הכנסת העתיקים בעיצובים ארכיטקטוניים ובקישוטים כמו ברצפות פסיפס מהודרות. יחס מפורט ליופי ניתן למצוא בהתייחסות של חז"ל ליופיו הרב של רבי יוחנן, מגדולי אמוראי ארץ ישראל, שמתואר במספר מקומות.

במסכת בבא בתרא (נ"ח ע"א) מתארים כי יחסית לשרה אמנו, כל הנשים נראות כקוף יחסית לבן אדם, שרה אמנו יחסית לחווה כקוף בפני אדם, חווה יחסית לאדם הראשון כקוף בפני אדם, ואדם הראשון יחסית לשכינה כקוף בפני אדם. באותו דף מתארים גם כי יופיו של רב כהנא דומה ליופיו של רבי אבהו שדומה ליעקב אבינו, שדומה לאדם הראשון.

בדברי חז"ל יש גם יחס ליופי בצורה של הבעת צער על יופי אנושי שעתיד להיטמן בעפר. פעם אחת רבי אלעזר בוכה על כך שיופיו של רבי יוחנן עתיד להיעלם במותו (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה עמוד ב), ובפעם השנייה בוכה רבי עקיבא על יופייה של אשת השליט הרומאי טורנוסרופוס שעתיד להיעלם במותה (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ עמוד א). בברכות הראייה יש ברכה מיוחדת למי שרואה דברים יפים כמו עצים יפים או אנשים יפים.

הראי"ה קוק בספרו "אורות המצוות" מסביר על האדרת יופיו של בית המקדש, כי היופי צריך להיות ביחס ישר לאמת שבדבר, וככל שדבר מכיל אמת גדולה יותר כך הוא צריך להיות מיופה יותר, וזהו הבסיס להגבלה של עשיית פסל, שלא לייפות את עבודת האלילים שהאמת שבה כהה ומצומצמת; וכן הבסיס של האדרת יופיו של בית המקדש שקרוי "נויו של מלך".

בתרבות המודרנית

בתקופה המודרנית, שמתאפיינת בחברה פתוחה, תחרותית, ובעלת יכולת שינוי והשפעה על עצמה, ישנו דגש מיוחד על היופי. אם בעולם העתיק היכולת לפגוש אובייקטים יפים הייתה מוגבלת ומצומצמת, הרי שבחברה המודרנית ישנה חשיפה גדולה לאובייקטים יפים כמעט בכל מקום. קיימת אמונה רווחת כי אנשים יפים הם יותר מוצלחים ויותר מקובלים בחברה, מקבלים ציונים גבוהים יותר בבתי הספר או משכורות גבוהות יותר בעבודה, ולכן בטיפוח היופי כשלעצמו מושקעים תשומת לב, משאבים וממון רב. הדבר הולך יד ביד עם הטכנולוגיה הרפואית, שמאפשרת "לשחק" בגוף האדם באופן חופשי מאוד, החל מניתוחים להארכת גפיים תחתונות במזרח, ועד ניתוחים פלסטיים שונים, אף אצל גברים, במערב.

בחברה המודרנית, שהיא גם חברה צרכנית, נעשה שימוש רב ביופי לשם קידום מכירות. שחקנים יפי-תואר ומעוצבים מופיעים בסרטים על מנת למשוך צופים. מעצבים דואגים לעצב מוצרי צריכה, מנעליים ובגדים ועד למכוניות ומטוסים, באופן שיעוררו רגש אסתטי אצל הצופה. מוצרי צריכה שונים נארזים באריזות נאות ומושכות, כביכול יש בהן כדי להעיד על איכותו של המוצר.

החשיפה המרובה למודלים אסתטיים אנושיים אלו, בונה ציפיות אסתטיות גבוהות, ומביאה לחוליים רבים בחברה המודרנית. מרגשי נחיתות, תסכול, אנורקסיה ובולימיה, סיכון פיזי בדיאטות בלתי מאוזנות שאף עלולות לסכן חיים וכדורי פלא, ועד כדי הוצאה של סכומי עתק וחשיפה לסיכונים לא פשוטים בניתוחים פלסטיים שנועדו לעצב "גוף מושלם".

מאפייני היופי

פילוסופים, סופרים ומשוררים ניסו להגדיר ולתאר את מהותו של היופי והעלו אותו על נס. עם שיש ביופי ממד אובייקטיבי ואוניברסלי שמוסכם על רוב החברות האנושיות, ושהוכח בניסויים מדעיים שונים, יש בו גם ממד סובייקטיבי השונה בהגדרתו מחברה לחברה, מתקופה לתקופה ומאדם לאדם, עד שהיו שטבעו את האימרה "היופי בעיני המתבונן".

היופי מתחיל בעולם הטבע שקיימת בו נטייה להתארגן בצורה יפה (הרמונית). קיימות תצורות מרהיבות של גלקסיות וכוכבים. חוקרים משערים[דרוש מקור] שהצמחים שמבזבזים לא מעט משאבים, ביצירת מבנים גאומטריים וצבעים, מוסרים בעצם מידע לחרקים על כמות הצוף שברשותם ואיכותו. אצל בעלי החיים חלק ניכר מהזכרים מתייפים, ובמיוחד בתקופת הרבייה, כדי שהנקבות ירצו להמשיך את הגנים שלהם, בניגוד לחברה האנושית, שבה היופי הנשי הוא הדומיננטי. במרבית התרבויות האנושיות, בעוד יופי גברי מייצג חוסן ועוצמה שיכולה להגן על הנקבה, היופי הנשי מייצג פוריות, שחשובה לזכרים בהמשכת הגנטיקה שלהם.

על פי צבי ינאי, היופי והסימטריה בעולם הטבע מהווים סימן לתקינות גנטית והיגיינה פיזית, ומכאן בריאות[4]. עוד עולה כי היופי מוגדר בדרך כלל בקרבה אל הממוצע של החברה ולא ביוצאי הדופן. לעיתים ישנו יחס מסוים הגורם לנו לחוש שמדובר ביחס יפה ומושך עין, למשל היחס של 0.7 בין מותן לירך.

יש חוקרים הסוברים כי יחס יחס הזהב שגם מכונה ה"פרופורציה האלוקית" (1.618) בין חלקיו של מבנה מסוים, מהווה מודל של יופי. יחס זה קיים בטבע בתצורות רבות. בארצות הברית מספר חוקרים אף יצרו מדדים לבחינת יופי של פנים אנושיות, המבוססים על סימטריה ופרופורציות של הפנים העונים לחתך הזהב, למשל היחס בין גובה הפנים לרוחבם, והיחס בין רוחב האף לרוחב הפה. ד"ר ג'וליאן דה-סילבה, המנהל מרכז לטיפולים וניתוחים קוסמטיים בלונדון, מדד באמצעים ממוחשבים פני בני אדם העונים ליחס הזהב, והגדיר למי מהם יש את הפנים הפרופורציונליות בעולם. [5].

על פי פרופ' מנחם ברינקר, היופי באמנות הוא צורת ארגון של חומרים (שיכולים להיות בלתי-אסתטיים כל אחד לגופו) באופן שגורם לחוויה אסתטית. לדעתו, חוויה זו היא אישית בעיני המתבונן, ולא ברור אם אפשר לנסחה בכללים תאורטיים ובנוסחאות כלליות, בשל המופשטות של הכללים או בשל אי קיומם.

בהגות

סמל.PNG חסר בערך זה מידע יהודי/תורני מהותי. פירוט: עוד מקורות תורניים.
להשלמת ערך זה ניתן להיעזר במדריך לעריכה באספקלריה תורנית אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הפילוסופים היוונים עסקו לא מעט ביופי, בניסיון לתארו, להגדירו ולעמוד על מהותו. בית הספר של פיתגורס ראה קשר הדוק בין מתמטיקה ויופי. בפרט, הם ציינו, כי חפצים שהפרופורציות שלהם על פי יחס הזהב, נראים אטרקטיביים יותר. אדריכלות יוון העתיקה מבוססת על השקפה זו של סימטריה ופרופורציה. אפלטון ראה באידיאת היופי את האידאה הגבוהה ביותר. וראה ביופי הפיזי הטבעי ולא המלאכותי שנעשה בידי האדם, שיקוף של יופי אידאי ומושלם המצוי בכל. אריסטו לעומתו ראה קשר בין היפה והמידות הטובות.

בדברי המהר"ל להבדיל, מבואר שהיופי קשור אל הקודש, והוא למעשה התגלמות של הנצחי, המוסרי והאלוקי בחומר. משום כך אך טבעי הוא שאת בית המקדש, ירושלים ובגדי הכהנים יש לעצב באופן היפה ביותר (נצח ישראל פ"ז).

בעידן הנאורות נרשמה עלייה בעניין היופי כנושא פילוסופי. לדוגמה, הפילוסוף הסקוטי פרנסיס האצ'סון טען שיופי הוא "אחדות בגיוון, וגיוון באחדות". בתקופה הרומנטית, אדמונד ברק הניח הבדל בין יופי במשמעות הקלאסי שלו ובין הנשגב. עמנואל קאנט המשיך באותה קו וסבר שהיופי מוכשר לעורר מוסריות אצל האדם, אף שאינו משקף מוסריות. במאה ה-20 נראתה דחייה גדלה והולכת של יופי בידי אמנים ופילוסופים כאחד, שהגיעה לשיאה בפוסטמודרניזם באנטי-אסתטיקה, שבתגובה לה נבחן עניין היופי מחדש, וניתנו לו הגדרות חדשות.

בשנת 1989 גאי סרצ'לו פרסם תאוריה פילוסופית חדשה בהקשר ליופי.

בספרות

בסיפוריו של רבי נחמן מברסלב, ניתן למצוא ביקורת עזה ונוקבת על התרבות האנושית, הנמשכת אחר היופי ומשתעבדת ומתמכרת לו. כך ב"מעשה מבעל תפילה" הוא מספר על מדינה שממליכה על עצמה אישה בעלת יופי מופלג רק בשל יופייה.

ביצירות ספרות רבות יש התייחסות ליופי, לעיתים כמשאלת לב, כמו באגדות בהן הוא מוצג כערך נעלה שנחשב בעבר כמדדים לפיהם נבחר שידוך; ולעיתים דווקא כקריאה מאתגרת לקורא - שלא להתבונן בחיצוניות אלא בפנימיותו של האדם.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0