פירקא
הפירקא (נקראת גם דרשת השבת) היא דרשה, מיסודם של ישיבות בבל בתקופת התלמוד, שנאמרה ביום השבת על ידי ראש המתיבתא או מאחד החכמים שהתמנה לכך, בענייני הלכה ואגדה. בהמשך הוגדרה הדרשה כאחד מתפקידי המרא דאתרא. דרשה זו מהווה חלק מרכזי מצביונה של השבת[דרוש מקור], ובמהלך השנים נתקנו לה הלכות והנהגות מיוחדות. בארבע שבתות בשנה נהוגות דרשות מרכזיות, העוסקות בענייני החג הסמוך אליהן.
מקור הדין
המקור לדרשת השבת מובא במדרש ילקוט שמעוני על הפסוקים בספר שמות ”וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'” (שמות פרק ל"ה, פסוקים א'-ב'):
רבותינו בעלי אגדה אומרים: מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה 'ויקהל' אלא זאת בלבד. אמר הקדוש ברוך הוא: עשה לך קהלות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה, איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. מכאן אמרו, משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום: הלכות פסח - בפסח, הלכות עצרת - בעצרת, הלכות החג - בחג, אמר משה לישראל: אם אתם עושים כסדר הזה, הקדוש ברוך הוא מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי
— ילקוט שמעוני פרשת ויקהל רמז ת"ח
הפירקא בתקופת התלמוד
דרשת ה"פירקא" התקיימה בשבת לאחר קריאת התורה קודם תפילת מוסף[1] [2]. מקום הדרשן היה ביציע (אכסדרה), שנקרא "קלעא" או "פיתחא". חכמים ותלמידיהם היו מצטופפים מול היציע כדי לשמוע את הדרשן. והיא נועדה בעיקרו לציבור להורות וללמד את העם דיני איסור והיתר. מטעם זה, מסופר בתלמוד כי רב נמנע לפעמים מלדרוש בפירקא על קולא מסויימת בהלכה כפי דעתו האמיתית, וכפי שהורה בשיעורי המתיבתא שלו[3].
אמנם הקפידו שגם החכמים ובני הישיבה ישתתפו בפירקא, אף שלא ציפו לדברי חידוש בדרשה זו, משום שהדינים הנדונים היו ידועים לתלמידי חכמים, והשתתפותם נועדה בעיקר לכבוד הדרשה. ההשתתפות בפירקא היתה קשה לכמה מן החכמים[4], מפני שהיתה נטולת חידוש, ולעיתים היתה הדרשה מתארכת, ולא היו יכולים לצאת מפני הכבוד[4], לפיכך היו שנמנעו מלבוא לדרשת הפירקא[5] או שנמנמו, או שישבו בסוף בית המדרש שיוכלו לצאת באמצע[4].
בתלמוד[6] מסופר כי רב הונא היה מאריך ביותר בדרשות הפירקא שלו, ומכיון שהיה שם קהל גדול, חששו שישים מגדולי תלמידיו, מלצאת לצרכיהם בשעת הדרשה והתאפקו, כדי שלא לזלזל ברבם בפני המון העם[4], ונעשו עקרים, ולא יכלו להוליד עוד. עליהם נמנו רב אבא בר זבדא, רב גידל, רב חלבו ורב ששת. על רב אחא בר יעקב מסופר, כי כמעט הגיע לידי עקרות, אלא שברגע האחרון לפני שהגיע לידי עקרות, הוא ביצע פעולות מסוימות שהצילוהו מעקרות, וקרא על עצמו ”הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ”[7][8]
דרשת ה"פירקא" היה חשוב כל כך בעיני חכמים, שביטלו את הקריאה בכתובים, כדי שיישאר מספיק זמן לדרשה[9].
הדורש ב"פירקא" היה ראש הישיבה[10], אך ברוב השבתות היה ממנה את אחד החכמים לדרוש בפרקא[11], והוא כונה "חכם"[12] או "ראש פירקא". היו חכמים שנהגו לסבב בעיירות ולדרוש שם בפירקא, חכמים אלו כונו "מותיב בפירקא"[13] - מושיבי פירקא, מכיון שהושיבו את בני המקום לשמוע דרשתם. הזכות לחכם לקבוע דרשות פירקא בכל עיירות בבל דרשה מינוי מפורש מטעם ראש המתיבתא, משום שהיה ביד החכם לדרוש ולהורות הלכות לרבים[14].
כינוי נוסף היה לדורשי ה"פירקא" - ריש כלה, כינוי שניתן לדורש ברבים בשבתות[15], אלא שהם כונו "ריש כלה זוטרתא", להבדיל מראשי הכלה בירחי דכלה. בכינוי זה היו מברכים אותם לאחר קריאת התורה קודם או לאחר הדרשה בתפילת יקום פורקן ”לרישי כלה ולרישי גלוותא (רישי גלויות) ולרישי מתיבתא...”, והיו מקדימים את ראשי הכלה מכיון שהם נמצאים במקום באמירת התפילה והם הדורשים באותה השעה[16].
הלכות ומנהגים
נושא הדרשה
במדרש מובא שנושא הדרשה הוא בענייני איסור והיתר ובהלכות השבת והחגים.[17] וכך גם מובא באחרונים להלכה.[18] אולם בבית יוסף[19] מתואר המנהג לקרוא במקרא ולדרוש בדברי אגדה, וכך פסק בשולחן ערוך.[20]
איסור קביעת סעודה בעת הדרשה
בתלמוד הבבלי אמר רבה, שקביעת סעודה בשבת בזמן הדרשה מהווה סיבה לכך שהנוהגים כך יורדים מנכסיהם. כראיה לכך מובא מעשה בשם רבי יוחנן, לפיו משפחה ירושלמית שקבעה את סעודתה "בשבתא" (כאשר על פי הסוגיה - הכוונה לעת הדרשה), "נעקרה".[21]
בעקבות זאת, נפסקה ההלכה שאסור לקבוע סעודה בזמן דרשת השבת: ”אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה, ואסור לקבוע סעודה באותה שעה” (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן ר"צ סעיף ב').
המשנה ברורה[22] הוסיף שקל וחומר שאסור לעשות אז דברים אחרים שאינם מצווה, כמו טיול וכדומה: ”וזהו תוכחת מגולה לאותן האנשים שמטיילין בעת ההיא בשוקים וברחובות. כי אפילו סעודת שבת שהיא מצוה, אסור אז מפני בטול תורה. וכל שכן לטייל ולהרבות אז בשיחה בטלה שאסור”.
דרשות ארבע השבתות
בתקופת התלמוד והגאונים, בשבתות קודם הרגל, וכן בשבתות הרגל עצמו, היה ראש המתיבתא דורש את דרשת ה"פירקא" בעניני הרגל, ברוב עם.
בקהילות רבות נהגו לערוך דרשה מרכזית בארבע משבתות השנה. דרשות אלו נישאו בדרך כלל על ידי הרב הראשי, והתקבצו אליהן קהל גדול יותר מבשאר שבתות השנה. בשבת שלפני יום הכיפורים, המכונה שבת שובה, הרב נושא דברי מוסר והתעוררות לתשובה; בשבת זכור המקדימה את חג הפורים, ידרוש הרב בגנותו של עמלק, בכדי לקיים את מצוות זכירת אשר עשה לישראל בצאתם ממצרים; בשבת שלפני חג הפסח, הנקראת שבת הגדול, הרב ידרוש בהלכות הפסח המרובות ויזהיר את הציבור על ביעור החמץ (לפי כמה פרשנים, כינויה של שבת זו הוא על שם הדרשה, אותה נושא הגדול שבעיר). השבת הקודמת לחג השבועות היא שבת כלה, בה הרב נושא דברים בשבח התורה ומעורר את הקהל ללימודה.
מפורסמות במיוחד דרשותיו של הבן איש חי, רבי יוסף חיים מבגדד, שבשבתות אלו היה דורש בבית הכנסת הגדול של בגדד, "צלאת אל כבירי", דרשות ארוכות בנות ארבע וחמש שעות בפני קהל אלפים.
קישורים חיצוניים
- הרב אליעזר מלמד, דרשת השבת, באתר פניני הלכה
- ישעיהו גפני, הפירקא, באתר פשיטא
- ניסן יואלי, דרשת השבת של הרב בנדיקט, באתר סרוגים
הערות שוליים
- ^ שמואל קלמן מירסקי, מבוא לשאילתות דרב אחאי, הוצאת מוסד הרב קוק, עמוד 2
- ^ ראו יחודו החינוכי של שיעור הרב בשבת, מאת בנימין זאב בנדיקט, בתוך תורה שבעל פה חלק כג, עמ' קמז-קס.
- ^ ישעיהו גפני, על דרשות בציבור בבבל התלמודית: הפירקא, באתר פשיטא (אתר אינטרנט).
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 שמואל קלמן מירסקי, מבוא לשאילתות דרב אחאי, הוצאת מוסד הרב קוק, עמוד 3
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ה עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ד עמוד ב'.
- ^ מגילת קהלת, פרק ז', פסוק י"ב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ד עמוד ב'.
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קט"ו עמוד א', וכן בדף קטז עמוד ב.
- ^ ולכן כאשר החזירו את רבן גמליאל דיבנה למשרתו לאחר מינויו של רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, סידרו שרבן גמליאל ידרוש 3 שבתות ואילו רבי אלעזר ידרוש שבת אחת.
- ^ שמואל קלמן מירסקי, מבוא לשאילתות דרב אחאי, הוצאת מוסד הרב קוק, עמוד 4
- ^ מירסקי שם עמוד 4. כך הוא מוצא במסכת הוריות שרבי מאיר היה חכם, והיה דורש בפירקיה (במסכת סנהדרין דף לא עמוד ב).
- ^ מירסקי שם, וראה תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ל"ו עמוד ב'.
- ^ שמואל קלמן מירסקי, מבוא לשאילתות דרב אחאי, הוצאת מוסד הרב קוק, עמוד 7
- ^ על פי רש"י בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"ב עמוד א'. וראו מירסקי שם עמוד 8 והילך.
- ^ שמואל קלמן מירסקי, מבוא לשאילתות דרב אחאי, הוצאת מוסד הרב קוק, עמוד 10
- ^ ילקוט שמעוני תורה פרשת ויקהל רמז תח
- ^ משנה ברורה סימן ר"צ סעיף קטן ו', בשם ב"ח ומגן אברהם.
- ^ ”ומכאן סמכו בכל תפוצות הגולה להתקבץ בבתי כנסיות לקרות מקרא ולדרוש בדברי אגדה אחר סעודת שחרית” (בית יוסף אורח חיים סימן רצ).
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ר"צ, סעיף ב'.
- ^ תלמוד בבלי מסכת גיטין דף לח עמוד ב
- ^ משנה ברורה סימן ר"צ סעיף קטן ז'.
