מצוות זכירת מעשה עמלק

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"זכור את אשר עשה לך עמלק לא תשכח" על קיר בית הכנסת התוניסאי בעכו

מצוות זכירת מעשי עמלק היא מצווה לזכור את אשר עשה עמלק לבני ישראל בצאתם ממצרים. מצווה זו מהווה מעין אמצעי עזר לעודד את ביצוע מצוות מחיית זכר עמלק. על פי חז"ל, החובה היא גם להזכיר זאת בפה, ועל כן קוראים בכל שנה את "פרשת זכור" בשבת זכור - השבת שלפני פורים. המצווה כוללת מצוות עשה ומצוות לא תעשה.

מקור המצווה

התורה בספר דברים אומרת:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח.

פסוקים אלו מתייחסים לאירוע המתואר בספר שמות על הילחמו של עמלק בעם ישראל ברפידים:

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹקִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל, וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק... וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי-חָרֶב.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי. וַיֹּאמֶר, כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.

מדיני המצווה

כך כותב הרמב"ם:

וכן מצות עשה לאבד זרע עמלק... ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנאמר "זכור את אשר עשה לך עמלק". מפי השמועה למדו, "זכור" בפה; "לא תשכח" בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

הלכות מלכים ומלחמות ה, ה

הרמב"ם מבאר שהתורה ידעה את הטבע האנושי שנוטה עם הזמן לשכוח ולסלוח, ומכיון שענשו של עמלק נדחה לדור מאוחר, ציוותה התורה במצוה מיוחדת לעורר השנאה לעמלק בזכירת מעשיו הרעים, כדי שלא תחלש ותדעך באורך הזמן ותתבטל מצות מחייתו[1].  

הרמב"ם מחזק את דבריו שמצות זכירת מעשה עמלק באה לעורר למצות המחייה, מדברי שמואל הנביא שהקדים את זכירת מעשה עמלק לפני צוותו לשאול להכותם[2].

לאור נימוקו של הרמב"ם כתב ספר החינוך[3] שהמצוה אינה נוהגת בנשים שאינם יוצאות למלחמה.

בספר מנחת חינוך מסתפק בהכרעת ההלכה מתוך טעם המצוה, וכותב: "מי עמד בסוד ה'" לקבוע שטעם המצוה הוא רק לצורך המלחמה, ושמא חלה מצות זכירה היסטורית אף כאשר יימחה זכרו של עמלק. טענה נוספת הוא מעלה שגם נשים מצוות לסייע במלחמת מצוה[4].

אנשי כנסת הגדולה אשר נגשו לתקן את חובת קריאת המגילה לבקשת אסתר המלכה חששו מהוספה על מצוות התורה עד שמצאו לה סמך בתורה במצות זכור[5].

לפי רבינו שמשון[6] מתקיימת מצות זכירת מעשה עמלק בלימוד הלכות מגילה.  

קריאת זכור

  חז"ל תקנו לקרוא את הפרשה מספר דברים בשבת שלפני פורים הלא היא שבת זכור. הסמיכות לפורים היא על פי הפסוק "והימים האלה נזכרים ונעשים"[7], כדי להקדים זכירת מעשה עמלק לעשיית מצוות הפורים שנתקנו על מחיית זרע עמלק[8].

לדעת התוספות[9] והרא"ש[10] מצות הקריאה בספר תורה היא מן התורה, כשם שנלמד בגמרא לענין קריאת מגילה הכלולה במצות זכור ומתקיימת רק בקריאה מתוך ספר[11]. לדעת הרמב"ם והחינוך[12] מצות הזכירה בפה היא מן התורה אך קריאתה מתוך ספר היא תקנה מדרבנן.

בימינו נהגו נשים רבות לבוא לבית הכנסת לשמוע זכור, כדי לקיים המצוה מן התורה לפי דעת הסוברים שהיא מוטלת גם עליהם.

ר' ישראל איסרלין (בעל שו"ת "תרומת הדשן") כתב שחיוב מניין במצווה זו גדול יותר מבמקרא מגילה, ועל כן אם יש לו אפשרות למניין רק באחת משתיהן, על האדם להעדיף את קריאת "זכור". לעומתו כתב המגן אברהם שבמקרה כזה יוכל לצאת ידי חובה בקריאת פרשת "ויבא עמלק" (שבשמות) הנקראת בפורים, ויצא ידי חובה, אך במשנה ברורה[13] מפקפק על כך, כיון שלא נזכרו בה הדברים המעוררים לזכור רשעותו של עמלק כדי למחותו.

כן התפתח מנהג לקרוא בהגיות שונות את הפרשה, בהנחה שרק בקריאה בהגייה "אמיתית" יוצאים ידי חובת המצווה. עם זאת, היו פוסקים שיצאו נגד מנהג זה, וראו בו עשיית חוכא ואיטלולא מן המצווה[דרוש מקור].

הכפלת המילה "זכר" בקריאה

מנהג נוסף שהתפתח בדורות האחרונים בהקשר זה נוצר עקב ספק שעלה בניקוד המילה "זכר" בפרשה - האם ה-ז' נקודה בצירה או בסגול (זֵכֶר או זֶכֶר). הספק עלה מתוך דברי רד"ק ב"ספר השורשים" שלו, המביא מחלוקת בין הספרים בשאלה זו. על פי הערה שנוספה בדפוסים של ספר השורשים, שממנה עלה שהרד"ק הכריע כניקוד בסגול, הוגהו כמה סידורים וחומשים במאות ה-17, ה-18 ותחילת ה-19.

המנהג התפתח מתוך מחלוקת באשר לדעת הגר"א בשאלה זו. בספר מעשה רב, שבו מתוארים מנהגי הגר"א, נכתב "כשהוא קורא פרשת זכור, קורא 'זכר' בסגול תחת הזיין"; ואולם בהסכמה לספר כותב תלמיד הגר"א ר' חיים מוולוז'ין: "ואשר כתב לקרות בפרשת זכור זכר בשש נקודות [=שני סגולים], אני שמעתי מפה קדוש שקרא בחמש נקודות [צירה וסגול] ולא ידעתי אם השומעים שמעו וטעו לומר בשש נקודות, או אולי בזקנותו חזר בו". מתוך כך התפתח מנהג בקרב תלמידי הגר"א בירושלים, אשר לא היה ברור להם מנהגו של רבם, לקרוא פעמיים. וכן כתב המשנה ברורה[14]: "דע, דיש אומרים שצריך לקרות זכר עמלק בצירי, ויש אומרים שצריך לקרות זכר עמלק בסגול, ועל כן מהנכון שהקורא יקרא שניהם, לצאת י"ש [=ידי שניהם]". מנהג זה הלך והתפשט אצל רוב קהילות אשכנז (ולעיתים אפילו במקומות שאינם מבחינים כלל בין צירה לסגול - ודווקא בקריאה זו כופלים וקוראים בצירה "אשכנזי"), כאשר היו שנהגו לכפול את כל הפסוק, והיו שנהגו לכפול את המשפט 'תמחה את זכר עמלק', והיו שנהגו לכפול רק את המילים 'זכר עמלק'. אך מנהג זה אינו קיים בקהילות הספרדים ועדות המזרח.

אולם בשל מנהג זה אצל האשכנזים, התפתח במניינים מעורבים (אשכנזיים/ספרדיים/עדות המזרח/תימנים) מנהג נוסף חדש והוא לקרוא את הפרשה מספר פעמים כל פעם בהגייה אחרת (עברית מדוברת, אשכנזית ליטאית, אשכנזית חסידית, הברה תימנית, ובמנגינת הטעמים לפי נוסחי כל עדה ועדה מעדות המזרח השונות) דבר שעד היום טרם נמצא לו מקור בספרות ההלכה, אבל הוא הולך וכובש לו מקום יותר ויותר בבתי כנסת אשכנזיים.

עם זאת, ר' משולם ראטה, בעל שו"ת "קול מבשר", כתב להכריע כעדותו של ר' חיים מוולוז'ין, אשר "מי כמוהו מורה, אשר בכל בית הגר"א נאמן הוא", ועל פי רוב החומשים שבהם כתובה ה-ז' בצירה.

במאמר שהקדיש הרב מרדכי ברויאר לסוגיה ("מקראות שיש להם הכרע", מגדים י), יצא נגד התפשטות התופעה, ובסקירה מקיפה הראה כי הספק אינו ספק כלל לפי המסורה, וכי היחיד שבעקבותיו הספק עלה הוא הרד"ק, שלפי הרב ברויאר לא היה בעל מסורה אלא פרשן. כך, הניקוד בצירה מאומת על פי הדפוס הראשון של מקראות גדולות של יעקב בן חיים, ולא העירו נגדו מגיהיו הגדולים, אור תורה ומנחת שי, וכן ניקדו גם יהב"י הנקדן ורוו"ה; וגדולה מזו - כן הוא הניקוד בכל כתבי היד העתיקים המדויקים, כולל עדות מכתר ארם צובא (על אף שכמובן, חילופי צירה-סגול הם שכיחים בקרב סופרים ספרדים שלא הבחינו בין תנועות אלו, ואולם "אם נבוא לחשוש לכל כתב-יד משובש שייקרה לפנינו, הרי אין לדבר סוף"). וכך מסכם הרב ברויאר את דבריו, תוך שהוא עושה שימוש מפתיע במוטיבים חרדיים מקובלים:

וזה הוא אפוא יחס הכוחות בסוגיה זו: מצד אחד עדות מוכחשת של בעל מעשה רב על מנהג הגר"א - ומצד שני אור תורה ומנחת שי ויהב"י הנקדן ורוו"ה, הדפוסים וכתבי-היד החדשים והעתיקים - ובראש כולם כתר ארם צובה, שאהרן בן אשר ניקד אותו והרמב"ם סמך עליו. ואנן מה נענה אבתרייהו! [=ואנו מה נענה אחריהם]
כבר אמרנו לעיל, שבעל משנה ברורה לא רצה להכריע בין שתי העדויות הסותרות של בעל מעשה רב ושל ר' חיים מוולאז'ין; ואילו בעל קול מבשר העדיף את עדותו של ר' חיים מוולאז'ין, נאמן ביתו של הגר"א. אולם אין כל ספק, שבעל משנה ברורה לא היה עומד על דעתו, אילו זכה למה שזכינו אנחנו, ונוסח הכתר היה מתגלה לו. ודאי לא היה אומר, שאי אפשר לסמוך על כתב-יד, שאדונינו הרמב"ם סמך עליו!
כבר אמרנו לעיל, שכפילת תיבת "זכר" בפרשת זכור היא מנהג שלא שיערו אבותינו, והוא נתחדש רק בדור הזה. עליו ועל שכמותו כבר אמר בעל חתם סופר, שחדש אסור מן התורה.
נראה אפוא, שהגיעה השעה להחזיר עטרה ליושנה. נחזור אל מנהג אבותינו הקדושים, כפי שהיה מוחזק בידיהם מימות עולם. נקרא את פרשת זכור כפי שנקראה בידי כל גדולי אשכנז מאז ומתמיד. אל נטיל ספק בנוסח המקרא במקום שהספק לא שלט בו מעולם! נמחה את זכר עמלק - דרך ודאי ולא דרך ספק!

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ש' פנקובר, מנהג ומסורה: 'זכר עמלק' בחמש או בשש נקודות (עם נספחים), בתוך: ר' כשר, מ' ציפור וי' צפתי (עורכים), עיוני מקרא ופרשנות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשנ"ז, עמ' 71-127

קישורים חיצוניים

על הניקוד הנכון של המילה "זכר" בקריאת זכור

הערות שוליים


Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0