האימפריה הרומית ה"קדושה" במלחמת שלושים השנה
מלחמת שלושים השנים נערכה בין השנים 1618–1648, בעיקר על אדמתה של האימפריה הרומית ה"קדושה" שבמרכז אירופה, הגם שרוב המעצמות האירופיות בנות אותו הזמן נטלו בה חלק.
תוצאות המלחמה היו הרסניות מבחינת חיי אדם ואף יצור, גידול וצמיחה של הכלכלה באימפריה.
השלכה מהחלון של נציגי בית הבסבורג
מעט אחרי תשע בבוקר ביום רביעי ה-23 במאי וילם סלוואטה הושלך מן החלון של טירת הראדשין (Hardschin) בתחומיה של העיר פראג. סלוואטה היה איל הון המקושר לבית הבסבורג, דבר שהעצים מאוד את מעמדו וחשיבותו באימפריה הרומית ה"קדושה" של אותם הימים. קודם לכן הושלך יארוסלב בורטיה פון מרטיניץ מהחלון אולם הוא החזיק בקצה החלון עד שפגעו בו המתנקשים בידיו בניצב החרב, ובעקבות כך הוא נפל למטה, אולם הוא לא נפל לחפיר שהקיף את הטירה, 17 מטרים מתחת לחלון, אלא נפל לאדן חלון אחר, תוך שהוא שובר את ראשו. אל שני אלו נוסף המזכיר של סלוואטה - פיליפ פאבריציוס (Philipp Fabricius), אשר נחת בדרך נס נחת על הרגליים לאחר הנפילה מגובה 17 המטרים, והגיע לבסוף לווינה. לאחר השלכת סלוואטה ומרטיניץ נורו לעברם יריות, והם החלו לברוח עד שהגיעו לארמון לובקוביץ, שם עזרה להם להתחבא אשתו של בעל הארמון. למחרת ברח מרטיניץ לבוואריה, ואילו סלוואטה התחבא ככל שיכול באזור ולא ברח איתו עקב הפציעה. בינתיים פאבריציוס שניצל התריע על כך בפני הקיסר, ובכך נפתחה אחת מהמלחמות הגדולות והארוכות שידעה האנושות, והיא מלחמת שלושים השנים.[1]
האימפריה הרומית ה"קדושה" תחת מתיאס
בזמן כהונתו של מתיאס, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" ידועות פעולותיו למען בחירתו של פרדיננד משטיריה לכס המלכות הבוהמי על ידי הפעלת לחץ על אנשי הממשל הבוהמיים. הוא צידד בזאת בתקווה שדבר זה יעזור למגר את התרחבות הפרוטסטנטיות בבוהמיה שהרי פרדיננד היה לקתולי בעל שם. מרד היה בבוהמיה אותה התקופה ולאחר בחירתו של פרדיננד הצליחו המורדים להדיחו ובעזרת עזרה מבחוץ מינו את פרידריך החמישי, הנסיך הבוחר מפפאלץ לתפקיד מלך בוהמיה (שהיה לקלוויניסט). תומכים נוספים במרד בבוהמיה היה דוכס סבויה (אשר שלח 2000 שכירי חרב לטובת המרד בראשות ארנסט פון מאנספלד (Ernst von Mansfeld) ואף גאבור בתלן שהיה למנהיג מרד נוסף באימפריה שהיה גם כאן, כנגד השלטון ההבסבורגי באימפריה שלקח מקום בטרנסילבניה. שנת 1618 הייתה חשובה בשביל המרד כאשר הצליחו כוחותיו של הדוכס מסבויה לכבוש את פלזן. באותו הזמן פעל גם כן גאבור בתלן והחל להוביל את כוחותיו אל עבר וינה ולהחל במצור. בסופו של דבר נבחר פרדיננד לקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", אך דבר זה לא החזיק זמן רב כאשר ספרד צידדה במתיאס ושלחה צבא אשר כבש את שטחיו של פרידריך בפפלאץ (ומאידך נחלש עד מאוד פרידריך). בשנת 1619 נחתמה אמנת מינכן אשר הייתה לביסוס חשוב ואשר הובילה מספר מדינות (שהיו לחלק מהליגה הקתולית) להתערב לצד מתיאס. כך גם בשנת 1620, אחרי אמנת אולם, התחייבו המדינות הלותרניות החשובות ביותר (וביניהן סקסוניה) לא לעזור לבוהמיה והתמורה לכך לא יפגעו וביטחונן ישמר.[2]
אחרי המלחמה
תוצאות המלחמה היו כה הרסניות מבחינת חיי אדם ואף יצור, גידול וצמיחה של הכלכלה עד שבהחלט אפשר להשוות בינם לבין תוצאות המוות השחור באימפריה. אזורים באימפריה נחרבו ונפגעו באופן משמעותי ביותר דוגמת ברדנבורג, מקלנבורג, פומרניה ואף שטחים בין לייפציג לבין מגדבורג. עם זאת באזורים מסוימים פסחה המלחמה פחות או יותר (דוגמת שלזוויג-הולשטיין, חלקים ממסקסוניה הדרומית) הם היו מעטים. המלחמה השפיעה רבות (אך פחות מהראשונים) על אזורים כגון בוהמיה, בוואריה, חלקים מאזור חבל הריין ווסטאפליה, שלזיה עילית, סקסוניה ואף צפון הסן.
למרות הנהוג לחשוב לעיתים קטן הנזק והפגיעה בחיי האדם מן הקרבות עצמם אלא דווקא גדול יותר אחוז הפגיעה כתוצאה מרצח או רעב. נוכחות החיילים בשטחים האימפריאליים למעשה גרמה לאי יכולת שתילה מחודשת של מזון כאשר הם לוקחים חלקים ניכרים מן התבואה. בין 1636 ל-1640 חזרה תקופת המגפות ומתו כתוצאה מכך מספר עצום של אנשים גם כן. לפי ההשערות בין 45%–50% מכלל האוכלוסייה בכפרים מתה. עם זאת המגפה לא פסחה על הערים ומוערך כי בין 25-30% מהאוכלוסייה באזורים האורבניים מתה. סך הכל במספרים מוערך שיעור המתים במספר מיליונים; על פי הערכות בשנת 1620 חיו כ-15–16 מיליון איש בגרמניה ונשארו רק 10 מיליון בשנת 1650. זאת גם הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית של אירופה שבה חיו יותר אנשים בצרפת לעומת מספר האנשים בגרמניה. באזורים שנפגעו בצורה הגרועה ביותר במלחמה מוערך לעיתים אובדן של כ-60 עד 70% מכלל האוכלוסייה. כך למשל, לצורך דוגמה, דוכסות וירטמברג איבדה כ-350,000 איש מתוך 400,000 תושביה בזמן המלחמה, כל זאת על פי הערכות. ישנם אף יישובים כמו Löwenberg שבשלזיה (כיום בפולין) שעברו את המלחמה עם 40 ניצולים בלבד מתוך האוכלוסייה הקודמת שחיה במקום שעמדה על כ-6,500 איש.[3]
מלחמת השלושים השנה בתפישת הציבור
במהלך מלחמת שלושים השנים היה עניין רב של הציבור בהליכי המלחמה. כך למשל בעיתוני התקופה (שרק התחלו להופיע במאה ה-17) היו כתבות מרובות על הליכי המלחמה. בכל מקרה הידיעות על שלום וסטפליה בסוף המלחמה גרמו לתשומת לב רבה אף דרך העיתונים (שהופיעו ביותר מ-30 עריכות שונות במהלך שנה אחת בלבד), דבר שמציג את העניין הציבורי באירופה במלחמה ובמיוחד בתוצאותיה. כך למשל בתודעה הציבורית נשמרה תודעה מסוימת על המלחמה בחגיגות שנתיות לשלום וסטפליה שהתרחשו בכל שנה. דבר זה התבטא אף בספרים שיצאו לאור אודותיה (אך עדיין במינון נמוך יחסית). התודעה הציבורית של אותה התקופה ראתה במלחמת שלושים השנים כדבר טוב שפרצה והביא לשימור זכויותיהם של הקהילה הפרוטנסטנטית וחיזוקים שהובאו אף לחוקה האימפריאלית.[4]
השקפה זו השתנה בצורה חדה יחסית לאחר פרוץ המהפכה הצרפתית שגרמה להשקפה חדשה על המלחמה. כך למשל יצירות ספרותיות בנות התקופה שלאחר המהפכה, במיוחד אלו של התקופה הרומנטית, היו למעשה סיפורי טרגדיה על ההתרחשויות במלחמה. סיפורים אלו פעמים רבות התאפיינו בסיפורי אימה על התרחשויות בה. בכל מקרה באותה התקופה אף המנהיגים הצבאיים של שני הצדדים החלו להופיע בדרך השקפתית אחרת כאשר בני התקופה השוו אותם לדמויות מההיסטוריה העכשווית דוגמת נפוליאון בונפרטה. פרידריך שילר אף כתב ספר היסטוריה בנושא שפורסם בשנת 1791 ואף את הטריגולוגיה המפורסמת שלו והיא ואלנשטיין (Wallenstein, פורסמה בשנת 1797-1799) שהתבססה גם היא על אודות המלחמה. התנועה הרומנטית בעיקרה הציגה את האימפריה הרומית ה"קדושה" בפרט ואת האומה הגרמנית ככלל של אותה התקופה כקרובן לאלימות חיצונית, אלימה ולא מרוסנת. שיעורי היסטוריה בנושא החלו להופיע במדינות אשר השתתפו במלחמה והתודעה הציבורית בנושא החלה לצבור תאוצה שנית.[4]
הערות שוליים
- ^ Peter H. Wilson, The Thirty Years War-Europe's Tragedy, The Belknap Press of Harvard University Press Cambridge, Massachusetts, 2009, עמ' 3-4
- ^ Stephen J. Lee, The Thirty Years War, Psychology Press, 1991, עמ' 1-2
- ^ Jonathan B. Knudsen, Germany in the Age of Absolutism, Cambridge University Press, 1988, עמ' 2-3
- ^ 4.0 4.1 Peter H. Wilson, The Thirty Years War, Europe's Tragedy, The Belknap Press of Harvard University Press, 2009, עמ' 4-5
