האשמה השנייה
האשמה השנייה (בגרמנית: Die zweite Schuld, ובשמו המלא: Die zweite Schuld oder Von der Last, Deutscher zu sein – האשמה השנייה, או הנטל של היות-גרמני) הוא ספר עיון שכתב רלף ג'ורדנו (1923–2014) בשנת 1987, האופן שבו כישלונה של החברה הגרמנית בתקופה הנאצית עיצב את התרבות הפוליטית של הרפובליקה הגרמנית לאחר תקופת הנאציזם, ועל תחושת האשמה שנושאים בני הדור השני בגרמניה על היותם צאצאי הנאצים ועל מעשיה של גרמניה בתקופת הנאציזם, בין השנים 1933–1945.[1]
תוכן
ג'ורדנו מתאר כיצד עשיית השלום של גרמניה שלאחר הנאציזם עם הרוצחים הנאצים ("השלום הגדול עם העבריינים") הפכה ליסוד המדינה החדשה שקמה על חורבות הנאציזם. כדוגמה הוא מציג את הנס גלובקה, תאורטיקן של חוקי הגזע הנציונל-סוציאליסטים מספטמבר 1935 ומאוחר יותר מעוזריו של מייסד "האפוס הגדול של התקופה המערב-גרמנית המוקדמת", מזכיר המדינה קונרד אדנאואר ויוצר הקנצלריה הפדרלית שלאחר הנאציזם. ג'ורדנו מתאר את "השלום הגדול עם העבריינים" כיציר עידן אדנאואר ואת אדנאואר כאב רוחני "של השלום הגדול עם העבריינים", אבי "האשמה השנייה".
לאחר תום מלחמת העולם השנייה הורשעו רבים מפושעי המלחמה הנאצים על ידי בתי דין גרמניים, אך כפי שמציין ג'ורדנו, רובם היו בעלי תפקידים זוטרים במערכת שביצעה את רציחות העם ההמוניות, הסדרתיות, של יהודים, רוסים, פולנים ובני עמים אחרים. הם רצחו במו ידיהם, לעיתים רצחו מאות ואלפים, אך הם לא יזמו או הניעו את מכונת הרצח הגדולה שבמסגרת פעולתה נרצחו מיליונים. ג'ורדנו שאל: "איפה המונים עליכם, מניעי 'טחנות המוות' ראשי מטות הרצח של המשרד הראשי לביטחון הרייך? איפה מנהלי החברות התעשייתיות והמסחריות (Wehrwirtschaftsführer) (אנ') שיצרו עבור גרמניה הנאצית את כלי הנשק, התחמושת וחומרי ההשמדה [כגון הציקלון בי]? איפה בכירי האס אס והצבא?"[2] את המהדורה משנת 1998 פתח ג'ורדנו בתיאור "אובדן האוריינטציה האנושית" (Verlustes der humanen Orientierung) בגרמניה מאז הקמת הרייך השני ב-1871. לאחר מכן תיאר את יסודותיה של "האשמה השנייה", הכישלון ברדיפתם של הפושעים הנאצים שביצעו פשעי מלחמה ורציחות עם. פרקים נוספים מתארים את היעדרה של ביקורת על שיטות הלחימה של הוורמאכט, שכללו פשעי מלחמה תחת התורה של מלחמת השמדה (Vernichtungskrieg) (גר'), את האהבה ל"פיהרר" (היטלר) ואת אי נכונותם של תומכי היטלר, לאחר תום המלחמה ו"שעת האפס" (Stunde Null), להודות באשמתם הקולקטיבית בפשעי הנאציזם.
ג'ורדנו כתב על כך שההתנגדות הגרמנית לנאציזם הייתה מוגבלת ליחידים ולקבוצות קטנות, והייתה בלתי פופולרית. הוא כתב פרק על "אנטי-קומוניזם פרברטי", ועל תחושת העוול שחשו גרמנים שגורשו לאחר מלחמת העולם השנייה ממזרח אירופה והקימו בגרמניה ב-1957 אגודה של מגורשים, Bund der Vertriebenen (גר'), שתבעו פיצויים על גירושם, על הרכוש שאיבדו ועל הסבל שעברו. הוא תיאר כיצד הגרמנים שהפכו לדמוקרטים בכפייה, ה-Zwangsdemokraten, שהתגלמו בדמותו של פרנץ יוזף שטראוס, מנהיג הימין החדש, ביטאו את הכמיהה ל"איש חזק", "מנהיג חזק". הוא תיאר כיצד הם התעלמו מפשעי הנאציזם והתמקדו במקום זאת בנזקי הגוף והנפש ובסבל האזרחי שאירע בעת הפצצות גרמניה על ידי חיל האוויר המלכותי. במהדורת 1998 הוסיף ג'ורדנו פרק על האנטי-פשיזם של מזרח גרמניה וכיצד הפך גם זה לתירוץ עבור הגרמנים - הקביעה השגויה שהם היו קומוניסטים ולכן אנטי נאצים.
התקבלות וביקורת
יירגן מילר-הוהאנגן (Jürgen Müller-Hohagen), ראש המכון לפסיכולוגיה וחינוך, מכון השוכן כיום באתר מחנה הריכוז לשעבר דכאו, העיר על הספר כי לדיכוי ולהכחשת האשמה לאחר 1945 יש השפעה על התרבות הפוליטית של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עד היום, וזו תינשא לאורך זמן. הוא מציין שיכולה להיות גם "אשמה שלישית": ככל שהצאצאים המשיכו להכחיש את אשמת הדורות הקודמים, הם למעשה התמידו בשיתוף פעולה חוצה דורות עם ההשתקה של נושא הנאציזם, וכך נשאו משהו מהאלימות הנאצית.[3]
בשנת 2018 ארגנו המכון התרבותי של המבורג Kulturlotse Hamburg, והמרכז לחקר היסטוריה בת זמננו בהמבורג אירוע בנושא ראלף ג'ורדנו וספרו: "על האקטואליה של התערבות עיתונאית: חוב שיינשא לאורך זמן". לאור ההתפתחויות הפוליטיות הנוכחיות, מטרור המחתרת הנאו-נאצית ועד הסרת הטאבו מעל השיח הגזעני, עמדה למבחן ההערכה המחודשת של התמודדות מערב גרמניה עם העבר הנאצי, התמודדות שנתפסה עד אז כסיפור הצלחה. באירוע נדונו השפעות נאציות בהווה של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית, כמו גם האתגרים של תרבות זיכרון ביקורתית.[4]
ביקורת על ג'ורדנו כתב מנפרד קניטל ב-1993 בספרו "אגדת האשמה השנייה". הוא טען שההתמודדות עם העבר בעידן אדנאואר מתמקדת בתקופה שחלפה מאז קבלת חוקתה של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (גרמניה המערבית). אייקה וולגאסט מהמחלקה להיסטוריה ביקר את איכות תרומתו של ג'ורדנו בחיבורו "התמודדות עם העבר בתקופה המיידית שלאחר המלחמה". (Vergangenheitsbewältigung in der unmittelbaren Nachkriegszeit)[5] ג'ורדנו טען כי בעשור שחלף מאז פרסם את הספר לראשונה חלק התקדמות בגרמניה, בסוגיית ההתמודדות עם אשמת הדור הראשון.[6]
ראו גם
לקריאה נוספת
- Ralph Giordano, Die zweite Schuld oder Von der Last Deutscher zu sein. Hamburg 1998, ISBN 3-89136-670-1.
- Ralph Giordano, Die zweite Schuld Oder Von der Last Deutscher zu sein. Kiepenheuer & Witsch, KiWi-Taschenbuch, 2020, ISBN 978-3-462-05353-1.
הערות שוליים
- ^ Ralph Giordano, Die zweite Schuld – Oder Von der Last Deutscher zu sein, Kiepenheuer & Witsch, Neuauflage 2020, Auszüge
- ^ Ralph Giordano, Zweite Schuld, Jüdische Allgemeine, 16. November 2010. Abgerufen am 10. Mai 2020.
- ^ Jürgen Müller-Hohagen, Umgehen mit Schuld, Dachau Institut Psychologie und Pädagogik. Abgerufen am 18. Mai 2020.
- ^ Ralph Giordano und die zweite Schuld: Zur Aktualität einer publizistischen Intervention. Abgerufen am 18. Mai 2020.
- ^ Vergangenheitsbewältigung in der unmittelbaren Nachkriegszeit, Universität Heidelberg, RUPERTO CAROLA 3/97. Abgerufen am 19. Mai 2020.
- ^ Ralph Giordano, Die zweite Schuld oder Von der Last Deutscher zu sein. Hamburg 1998, ISBN 3-89136-670-1; Inhaltsverzeichnis, Vorwort, S. 106 ff. (Globke), 160 (Adenauer-Ära)
